הרשקוביץ נ' מ.י. משרד התחבורה - תביעות משפטיות

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מאור), אשר ביום 27.12 הרשיע את המערער עפ"י הודאתו בעבירה שהייתה צריכה להיות עבירה של הסעת מונית ללא רישיון, כל זאת בניגוד להוראת הדין, הקובעת אי-קיום חובת רישיון, עבירה לפי סעיף 3 לצו הפיקוח, המצרכים והשירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות, התשל"ד – 1974).

אותה הודאה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, עליה הודיעו הצדדים לבית משפט קמא, ובמסגרתו, בית משפט קמא הטיל ע ל המערער קנס בשיעור של 1,800 ₪ וחתימה על התחייבות ע"ס 5,000 ₪ למשך שנתיים.

למרות אותה הודאה, מוגש הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ועם כל הכבוד, חלק זה של הכרעת הדין של הערעור אין הצדקה לעסוק בו יותר מדי.

בית משפט קמא, בטרם להסדר הטיעון, דחה את הטענה של המערער, שאין להשיב לאשמה ו/או שעומדת לו ההגנה מן הצדק לפי סעיף 149 ח' לחסד"פ (כנראה). המערער, בעקבות החלטתו זו, בחר שלא להמשיך בניסיונותיו להוכיח שהעבירה בה הואשם המערער לא קיימת ובחר להודות.

משכך עשה, וטוב שעשה כך, בהינתן שכל המחלוקת ארוכת השנים לשאלת רישיון למוניות שירות או מוניות מיוחדות כבר הסתיימה עוד קודם למתן גזר הדין, ולמעשה עוד קודם להגשת כתב האישום בתיק הנוכחי, אין כל מקום להתערב בהחלטתו הנכונה לעניין זה של בית משפט קמא.

בכל אופן, יכול היה המערער להביא ראיות מטעמו ולהוכיח את טענותיו ובחר לא לעשות זאת ואין לו, בעניין זה, אלא להלין על עצמו.

ב"כ המערער, בסעיף 37 לערעורו, מעלה טענה על אי-נכונות פרוטוקול בית משפט קמא מבלי שהגיש בקשה, לפי דבריו, מטעמי נימוס, לכב' בית המשפט ולתקן את הפרוטוקול. משאין הסכמה של ב"כ המשיב שהפרוטוקול שגוי בעניין זה, אין גם לקבל את הטענה הפרוצדוראלית, שבית משפט נתן החלטה בבקשה לפי סעיף 158 לחסד"פ, ובבקשה לפי סעיף 149 (10) לחסד"פ, רק לאחר מתן גזר הדין, שהינה כמובן טענה בלתי סבירה, אבל אם הייתה נכונה היה בסיס לקבלת הערעור.

בית משפט קמא טעה בהכרעת הדין בכך שהרשיע את המערער בטעות בעבירה עפ"י תקנות אחרות מהעבירות שבאמת אשם הוא בביצוען והרשיעו בעבירה לפי סעיף 2 לצד פיקוח על מצרכים ושירותים וכלי רכב, אך הנני, בהסכמת באי כח הצדדים, מתקן את ההרשעה לעבירה, כפי שצוינה לעיל ולפי כתב האישום שהוגש.

הנני גם מתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. בית משפט קמא נימק נימוקים רבים ויפים לעניין העונש, למרות שבגוף גזר הדין התייחס לעובדה שכאשר המערער עמד על זכויותיו ולא הודה מיד, אין לזקוף לחובתו בגזר הדין בסיפא לגזר הדין וכן הביא לחובתו עובדה זו, ומנגד, לא שקל לחובת התביעה את העובדה שעל עבירה שנעברה ב-21.08.06, הוגש כתב אישום רק ב-20.05.09, כמעט שלוש שנים אחר כך, ללא כל הסבר סביר, לטעמי. (ראה לעניין זה: ע"פ 8009/10, מיכה זכאי נ' מדינת ישראל [תקדין עליון] 2011, (1), 701).

הנני אפוא משאיר את הכרעת הדין על כנה בתיקון שצוין לעיל, ואת גזר הדין הנני מתקן באופן שההתחייבות תישאר על כנה והקנס יעמוד על 500 ₪ בלבד.

מאחר והמערער, כדבריו, כבר שילם את הקנס, היתרה תוחזר לו ע"י מדינת ישראל במהרה בימינו.

ניתנה והודעה היום כ"ז אדר א תשע"א, 03/03/2011 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

הוקלד על ידי: נופר דוידי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: