פתח דבר
1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו בשני אישומים, שתי עבירות איומים כלפי צוות רפואי שטיפל ברעייתו ועבירה של תקיפת עובד ציבור, עבירות על סעיפים 192 ו - 382א(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.
על פי הנטען באישום הראשון, ביום 4.1.9 בשעה 01:30 בעת שהנאשם ורעייתו היו במחלקת יולדות בבית החולים וולפסון (להלן: "המחלקה" ו"ביה"ח" בהתאמה), איים הנאשם על ד"ר עומר שגיא, הרופא שטיפל ברעייתו (להלן: "הרופא"), באומרו כי יהרוג אותו אם יקרה משהו לאשתו, תוך שהוא אוחז במגש מסמכים ומנופפו.
על פי הנטען באישום השני, ביום 20.5.11 בשעה 21:30 במחלקת יולדות של ביה"ח, משלא היה שבע רצון מהטיפול הרפואי שהוענק לרעייתו, איים הנאשם על סלמינה אלמירה, אחות במחלקה שטיפלה באשתו (להלן: "האחות אלמירה"), באומרו לה שיהרוג אותה תוך שהשתולל והתפרע. למקום הגיעו אנשי אבטחה, והנאשם על פי הנטען תקף את גריגורי פיאמסקי מאבטח, שהוא עובד ציבור (להלן: "המאבטח גריגורי"), בכך שנשכו בזרועו.
בתשובה לאישום הראשון, פירט ב"כ הנאשם שורה של תלונות ביחס לאופי הטיפול הרפואי לו זכתה אשתו, שהוביל לבסוף לכך שהשניים עזבו את ביה"ח. ב"כ הנאשם ציין כי הנאשם אמר לרופא שאם יקרה משהו לאשתו זה לא בסדר, אך כפר בכך שהנאשם איים על הרופא. ביחס לאישום השני, תיאר ב"כ הנאשם את הזעקתו לביה"ח של הנאשם בשל התדרדרות במצב רעייתו, אישר שהנאשם ניסה להיכנס לחדר הטיפולים בו שהתה רעייתו, טען שבשלב זה מאבטחי בית החולים התנפלו עליו ותקפו אותו ואת בני משפחתו, וכפר בכך שהנאשם איים על האחות ותקף בנשיכה את המאבטח גרגורי.
הערות מבוא
2. טרם בחינת האישומים והראיות, אציין כי ההגנה מיקדה חלק נכבד מן החקירות של העדים וחלק מהסיכומים בטענות להתנהלות לא תקינה מצד הצוות הרפואי ולהתרשלות רפואית בשני הארועים. אין בכוונתי להדרש לטענות אלה, ולבטח אינני מתעתדת להכריע בהן, שכן אין להן השלכה על ההכרעות הנדרשות במסגרת הכרעת דין זו, ואין בהן, גם אם היו נכונות, כדי לבסס הגנה משפטית או סייג לאחריות פלילית. לא למותר לציין שככל שהנאשם ורעייתו סברו או סבורים כי נהגו ברעייה באופן שאינו תקין הם רשאים לנקוט בהליכים מגוונים.
ההכרעה שבית המשפט נדרש להכריע היא אם נאמרו על ידי הנאשם הדברים המיוחסים לו כלפי הרופא וכלפי האחות, אם לאו, וכאמור, אין ברקע לארועים כדי להשליך על ההכרעה בשאלה זו.
ודוק, ככל שהטענה היא שהגורמים הרפואיים בשני הארועים בדו מליבם את הטענות כלפי הנאשם כדי לחפות על התנהלותם הרשלנית, הרי שלאחר ששמעתי את הראיות אני רואה לנכון להבהיר כבר בפתח הכרעת הדין שמדובר בטענת סרק, שאין לה כל בסיס ראייתי ואין בה דבר מעבר להפרחת טענות סתם. אזכיר בהקשר זה, כי המאבטחים והשוטרים הוזעקו למקום בסמוך לארועים בשל העבודה שהגורמים הרפואיים חשו מאוימים מן הארועים ולא משום סיבה אחרת.
3. ההגנה העלתה טענות לתיאום גרסאות, אלא שבהתאם לראיות שהובאו לפניי התלונות והעדויות במשטרה נגבו מהמעורבים בסמוך לאחר הארועים, ולמקרא אותן חקירות שהוגשו לבית המשפט לא ניתן להתרשם מתיאום בין העדויות. אכן, בפתח ישיבת ההוכחות ריכזה ב"כ המאשימה את העדים הנוגעים לאישום הראשון ביחד, התנהלות שלא הייתה צריכה לקרות ועלולה ליצור פוטנציאל לתיאום גרסאות, אך לאחר ששמעתי את העדים, לא נוכחתי כלל ועיקר כי עדותם מתואמת או כי משקל העדויות נפגע בנסיבות העניין, ומצאתי התאמה מספקת בין העדויות לבין גרסתם במשטרה. אעיר עוד כי בזמן אמת נוכח הבהרות נציגת המאשימה ניתן היה להתרשם כי התנהלותה נבעה מטעות מקצועית ולא הייתה מכוונת.
אישום ראשון
4. אישום זה עניינו באיום שהשמיע הנאשם במחלקת יולדות בפני הרופא כי אם יקרה דבר מה לרעייתו הוא יהרוג אותו, איום שהושמע תוך שהנאשם אוחז במגש מסמכים ומנופפו מול הרופא.
ראיות המאשימה
5. מטעם המאשימה העידו הרופא, ושתי אחיות במחלקה מיטל כהן ומריה בזרוב (להלן: " האחות מיטל" ו" האחות מריה"). שלושת העדים עבדו במשמרת לילה במחלקה בזמן המקרה, כשהרופא והאחות מיטל נכחו לאורך כל הארוע נושא כתב האישום, והאחות מריה שהייתה אחראית משמרת שמעה בזמן אמת את הדברים וראתה רק את סופם.
עדות הרופא
6. הרופא שהיה מתמחה תורן במחלקה באותו לילה, תיאר את הגעת הנאשם ואשתו למחלקה, ציין כי במפגש הראשון עימם, שהתרחש לאחר ששמע צעקות, השניים נראו נסערים. הוא פירט את מהלך הבדיקות והטיפול ברעייה, את ניסיונו להסביר את המצב ואת חוסר שביעות הרצון של הנאשם. לדבריו, החל הנאשם לצעוק, הרופא ביקש ממנו להתלוות אליו אל תחנת האחיות, ניסה להרגיעו, אך הנאשם לא התרצה והחל " לקלל, לצעוק, לאיים, להרים מגש ניירות שנמצא על דלפק תחנת האחיות" (3.1.13 ע' 25). הרופא התריע בפני הנאשם שייאלץ לקרוא לאנשי הביטחון, וכששמע זאת הנאשם:
" הוא הרים את המגש וניסה לזרוק אותו בתנועת הנפה לכיווני כשהוא צועק לעברי ש הוא יהרוג אותי אם משהו יקרה לאשתו... כל זה מלווה בהמון צעקות ויצרים שיצאו שם לנאשם" (שם, שם).
לדברי הרופא מדובר במגש מסמכים והנאשם היה במרחק של כשני מטרים ממנו כשתפס את המגש ועשה תנועת זריקה לעברו, זאת מבלי שזרק את המגש (שם, שם). הרופא ציין כי חש השפלה, ביזוי וחוסר אונים, והסיטואציה הייתה קשה ומלחיצה בשיאה של משמרת לילה במהלכה הוא אחראי על כל המטופלות (שם, בעמ' 26).
7. בחקירה הנגדית ציין הרופא כי האירוע החל כשהנאשם צעק במחלקה, ונאמר לו על ידי האחות מריה שיש גבר שמשתולל. הרופא אישר את שנרשם בהודעתו במשטרה (נ/3) כי הנאשם החל לצעוק לאחר שסירבו לבקשתו לישון במחלקה עם אשתו, ובהמשך התלונן לגבי טיב הטיפול שהוצע לאשתו ודרש שהיא תיבדק על ידי רופאה (שם, בעמ' 27 - 28). הוא התייחס לשיקולים שעמדו בבסיס פעולותיו ופירט את הנתונים עליהם הסתמך בהחלטתו כי אין מדובר במצב חירום. לדברי העד משהחל הנאשם להשתולל ניגש אליו על מנת להרגיעו, תוך שהביע אמפתיה כלפי הנאשם, אשר לא ידע כיצד להתמודד עם סבלה של אשתו, וניסה להרגיעו.