הרטמן נ' ראש עיריית צרת עילית ואח'

החלטה

עניינה של החלטה זו בבקשת העותר לחייב את המשיבה 2 בהוצאות עתירתו.

רקע

ביום 27.3.2011 פנה העותר (חבר מועצת עיריית נצרת עילית) במכתב לראש ענף מינהל עירוני במשיבה 2, בבקשה לעיין ברשימת "הקצאות והשכרות מבנים" שנעשו על ידי המשיבה 2 במהלך שבע השנים עובר להגשת בקשתו (להלן – רשימת ההקצאות).

ביום 13.4.2011, ומשלא נענה, פנה העותר (באמצעות בא כוחו) למשיב 3 ויידע אותו כי טרם הותר לו לעיין ברשימת ההקצאות וככל שהדבר יימנע ממנו, ייאלץ לפנות לערכאות.

כאשר גם פנייה זו נותרה ללא מענה, הגיש העותר עתירה זו ביום 22.6.2011.

העתירה נקבעה לדיון, וביום 24.7.2011 הגיש המשיב 3 כתב תשובה מטעמו בגדרו נטען כי ביום 1.5.2011 הנחה את המשיבה 2, במכתב מטעמו, להעמיד את רשימת ההקצאות לעיונו של העותר.

ביום 15.8.2011 הגישו המשיבים 1-2 כתב תשובתה מטעמם במסגרתו טענו, כי עוד ביום 11.5.2011 הורתה ראש ענף מינהל עירוני במשיבה 2 למנהל מחלקת נכסים, להעמיד לרשותו של העותר את רשימת ההקצאות.

ביום 8.9.2011 הגיש העותר בקשה למחיקת העתירה וחיוב המשיבה 2 בהוצאות משפט הואיל ולאחר הגשת העתירה, הותר לעותר לעיין ברשימת ההקצאות. משכך, ניתן פסק דין המוחק את העתירה, וכל שנותר לדיון הוא עניין ההוצאות.

טענות הצדדים בקצרה

העותר טוען כי רק לאחר הגשת העתירה נתאפשר לו לעיין ברשימת ההקצאות, וכי נאלץ להגיש את העתירה 3 חודשים לאחר פנייתו הראשונה למשיבה 2 ורק משלא נענתה פנייתו. לטענתו, המשיבים לא סיפקו הסבר מדוע רק ביום 11.5.2011 הורתה ראש ענף מינהל עירוני לאפשר לעותר לעיין ברשימת ההקצאות. יתרה מכך, ההוראה למנהל מחלקת נכסים לא הובאה לידיעתו של העותר ורק מכתב התשובה של המשיבים 1-2 הוא למד עליה.

מנגד טענה המשיבה 2, כי אי ההיענות לדרישת העותר נובעת רובה ככולה מטעות בתום לב וללא כל כוונת זדון למנוע מהעותר את זכותו על פי דין. עם זאת סבורה היא כי יכול וצריך היה העותר, אשר אינו אלא חבר מועצת עירייה בעל ידע וניסיון בהליכים מסוג זה, לפנות אל לשכת היועץ המשפטי למשיבה 2, טרם שפנה לבית המשפט. פנייה כזו, כך המשיבה 2, היתה מונעת בנקל את הצורך בהגשת העתירה.

עוד טוענת המשיבה 2, כי העתירה הסתיימה בשלב כתבי הטענות ומבלי שנערך דיון. בנסיבות אלה סבורה המשיבה 2 כי אין הצדקה להטיל על הקופה הציבורית את הוצאות העותר, ולחלופין מוצדק יהיה להטיל עליה לשאת רק בתשלום אגרת בית המשפט, בניכוי החלק שיוחזר לעותר.

דיון והכרעה 

אבני הבוחן בשאלת פסיקת הוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו, נדונו בהחלטה שניתנה במסגרת בג"ץ 842/93 אל נסארסה נ' שר הבינוי והשיכון (ניתן ביום 25.5.1994), והן מתמצות בשאלות הבאות:

כלום היה צידוק בהגשת העתירה?

האם לא הזדרז העותר בפנייתו לבית המשפט טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו?

האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה ?

האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה.