הראל חברה לביטוח בע''מ ואח' נ' רוזנפלד

פסק דין

ההליך שלפני

לפני תביעה בסדר דין מהיר שהוגשה בעיקרה כתביעת שיבוב על ידי מבטחת רכב מס' רישוי 92-293-56 (להלן: "רכב התובע") בגין תאונת דרכים מיום 2.1.2010 (להלן: "התאונה").

על פי הנטען בכתב התביעה ביון התאונה נסע רכב התובע כשאחוריו נסע רכב מס' רישוי 25-505-65 (להלן: "רכב הנתבע"). לפתע , יצא הנתבע שנהג ברכב הנתבע לעקיפה משמאל לרכב התובע , עלה על אי תנועה ותוך כדי כך פגע ברכב התובע וגרם לו לנזקים. עוד נטען כי לאחר אירוע התאונה המשיך הנתבע בנסיעה ולא עצר למסור פרטים לנהג רכב התובע. נהגת רכב התובע הספיקה לרשום את מספר רכב הנתבע.

בזמן אירוע התאונה היה התובע מס' 2 הבעלים של רב התובע והוא צורף לכתב התביעה מאחר והוא תובע את ההשתתפות העצמית ששילם למבטחת רכב התובע הלא היא התובעת מס' 1. בזמן אירוע התאונה נהגה ברכב התובע רעייתו של התובע

אין מחלוקת של ממש בין הצדדים לפיה התאונה אירעה כמתואר בכתב התביעה. טענת ההגנה היחידה של הנתבע הינה כי אינו קשור כלל לתאונה הנטענת וכי לא היה בזמן התאונה במקום בו אירעה.

ביום 14.5.2012 שמעתי את עדויות הצדדים כאשר מטעם התביעה העידו התובע ורעייתו ומטעם הנתבע העיד הוא בעצמו.

כמו כן, בתום שמיעת הראיות ערך בית משפט "ביקור בשטח" במהלכו הצדדים נגשו לראות את רכב הנתבע שחנה מחוץ לבית המשפט. לאחר מכן נשמעו סיכומים בעל פה.

על מהימנות עדים

סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"ה-1971, קובע לאמור "ערכה של עדות בע"פ ומהימנותם של עדים היא עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין, ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

ודוק, מהימנותו של עד נקבעת, בדרך כלל, בעזרת אחד או יותר מארבעה המבחנים הבסיסים הבאים: מבחן ההתרשמות, מבחן ההשוואה החיצונית, מבחן ההשוואה הפנימית, ומבחן האישיות (ראה ספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1599).

בהקשר זה, סעיף 57 לפקודת הראיות מורה, כי אין בקיומן של סתירות, הן פנימיות והן חיצוניות, כדי לאיין את דברי העדים הנוגעים בדבר; לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו-3 אח', פ"ד מח(1), 302:

"בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמקשה אחת. נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. אמרנו על כן בע"פ 71/76 (מרילי נ. מדינת ישראל, פד"י ל'(819 ,813 (2 מול האות א'), כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה .. אך מובן שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר לאבחנה בה מאבחן בית המשפט בין חלקי העדות"".

על טבען של סתירות עמד בית משפט עליון בע"פ 100/55 מאיר נ. היועמ"ש , פ"ד ט (2) עמ' 1224 נקבע:

"מטיבו של המין האנושי שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי. אנשים שונים מתרשמים התרשמות שונה מאותה תופעה ואין שני בני אדם – ואפילו הם נביאים – מדברים – או מתנבאים בסגנון אחיד. עד עד וסגנונו, עד עד וכושר הבעתו, לא יפלא , אפוא , שסתירות ואי דיוקי לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בשהוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית ובהתחשב בדברים אשר ב"כ הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו."

לכן נפסק בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ. בארי ואח', פ"ד מח(1) 302 כי "נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתוך עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, במיוחד מקום שמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע".

לעניין השימוש במבחן ההשוואה החיצונית לצורך קביעת מהימנות עדים יפים דברי בית המשפט העליון בע"פ 759/90 שמואל ברזל נץ מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 550: