הראל חברה לבטוח בעמ נ' נסבאום

החלטה

בפני בקשה להעברת מקום הדיון לבית משפט השלום בבאר שבע בטענה שלבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתובענה.

במסגרת תובענה זו עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום סך של 13,403 ₪.

בתמצית, התובעת הינה חברת ביטוח ובמסגרת עסקיה ביטחה את רכבו של הנתבע. בעקבות דיווח על גניבת רכבו של הנתבע, שילמה לו התובעת את מלוא שווי הרכב, אולם זמן קצר לאחר מכן התברר שהרכב כלל לא נגנב אלא נגרר על ידי עיריית תל אביב ואוחסן בחניון עירוני. טוענת לפיכך התובעת שיש לחייב את הנתבע להשיב לה את מלוא הכספים אשר שולמו לו בצירוף הוצאות שהוציאה ובניכוי תמורה שקבלה בעקבות מכירת הרכב.

בתגובה, טוען הנתבע בכתב ההגנה ראשית לכל כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתובענה. לגופם של דברים, כופר הנתבע בטענות התובעת ובפרט טוען כי אין יסוד להשבת התשלום שקבל, כאשר כלל לא ידע אודות גרירת הרכב ובכלל לא ניתן לבצע "השבה" הדדית כאשר התובעת כבר מכרה את הרכב.

בדיון המקדמי אשר התקיים ביום 8.2.11, שב הנתבע וטען כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתובענה. לטענת הנתבע, מאחר ולתובעת סניף בבאר שבע ומאחר ומקום מגורי הנתבע הוא העיר ערד, הרי שהתובעת חייבת הייתה להגיש את התביעה בתחום שיפוט העיר באר שבע, הוא אותו תחום שיפוט של מגורי הנתבע.

התובעת מתנגדת לבקשה. התובעת מאשרת כי יש לה סניף בבאר שבע אך טוענת כי מאחר והאירוע נשוא התביעה התרחש בתל אביב, הרי שיש לבית המשפט בתל אביב סמכות מקומית לדון בבקשה.

תקנה 3 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), קובעת מספר חלופות אשר די בהתקיימות אחת מהן בכדי להקנות לבית המשפט סמכות מקומית לדון בתובענה "שאינה כולה במקרקעין", דוגמת התובענה דנא. אחת מחלופות אלו, בתקנה 3 (א) (5) בתקנות, הינה "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים". לכאורה איפה, מתקיימת חלופה זו כאשר האירוע נשוא התביעה התרחש בתל אביב.

דא עקא, שלתובעת בתיק זה יש מספר סניפים, אחד מהם בעיר באר שבע. לפיכך, חלה תקנה 3 (א1) אשר קובעת כלהלן:

"על אף האמור בתקנת משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט באותו תחום שיפוט.

תקנה זו באה לומר כי גם במקרים בהם הסמכות המקומית נופלת לאילו מהחלופות המנויות בתקנת משנה 3(א) בתקנות, הרי שאם לתובע מספר סניפים, תקבע הסמכות המקומית על פי הסניף הקרוב ביותר למקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.

תקנה זו מגבילה את אפשרויות התביעה של תובע לו מספר סניפים ומונעת ממנו את האפשרות "לבחור" את הפורום הנוח לו ביותר, על בסיס חלופות תקנה 3 (א) בתקנות. בכך מקנה התקנה הגנה לנתבע ומונעת מצב בו גופים כמו בנקים או חברות ביטוח, שלהם מספר סניפים ומספר עורכי דין ברחבי הארץ, יגרמו לנתבע להתדיין שלא במקום מגוריו או מקום עסקו. אומנם, נדמה שבשנים האחרונות חל פיחות מה במעמדה של סוגית הסמכות המקומית כולה, אך אני סבור שעדיין אין להתייחס למצב בו נכפית על נתבע התדיינות במרחק של מספר שעות נסיעה מביתו כעניין של מה בכך. בעימות שבין נתבע לבין תובע לו מספר סניפים, הרי שמצב זה בדיוק בקש המחוקק למנוע בהוראת תקנה 3 (א1).

כך בדיוק בעניין דנא. כאשר מודה התובעת בקיומו של סניף בבאר שבע, כאשר מקום מגורי הנתבע – ערד וכאשר העיר ערד מצויה בתחום השיפוט של באר שבע, הרי שהסמכות המקומית נתונה לבית משפט השלום בבאר שבע. עצם התרחשות האירוע נשוא התביעה בתל אביב, כעצם התקיימות כל חלופה אחרת מחלופות תקנה 3 (א) בתקנות, איננו רלוונטי שכן הוראת תקנה 3 (א1) - גוברת.

במהלך הדיון הלינה התובעת על התנהגות הנתבע אשר הסתפק בטענת העדר הסמכות המקומית בכתב ההגנה ולא הגיש בגינה בקשה נפרדת. אני סבור כי ההיפך הוא הנכון ודווקא על התובעת האחריות הבלעדית להתדיינות מיותרת בסוגית הסמכות המקומית, שכן במקרה זה הוראות התקנות ברורות ולא מצאתי כל הסבר להתעלמות מהן.

אשר על כן אני נעתר לבקשת הנתבע, קובע כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית לדון בתביעה ומורה על העברת התביעה לבית משפט השלום בבאר שבע.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע בגין בקשה זו בסך 750 ₪ בלא קשר לתוצאות התביעה.

ניתנה היום, ה' אדר א תשע"א, 09 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: