הראל חברה לבטוח בעמ ואח' נ' חדש

פסק דין

זוהי תביעה בסדר דין מהיר בגין נזקי רכוש בתאונת דרכים.

התובעת 2, המבוטחת על ידי התובעת 1, טענה כי התאונה קרתה כאשר היא נסעה בנתיב האמצעי מבין שלושה, ומשאית נהוגה על ידי הנתבע סטתה לנתיבה. לטענתה היא לא הספיקה לעצור וכך נגרמה התאונה.

הנתבע טען כי אכן סטה מהנתיב הימני לנתיב האמצעי אל לפני רכבה של התובעת, מאחר שהנתיב הימני היה חסום בהמשכו. אולם לטענתו הוא השתלב בנתיב האמצעי ואף נסע פרק זמן מסויים. לטענת הנתבע התאונה לא נגרמה כתוצאה מכניסתו לנתיב האמצעי, אלא שלאחר שהשתלב כבר בנתיב האמצעי עצר הרכב שלפניו והוא נאלץ לעצור.

החלטתי לדחות את התביעה ולהעדיף את גירסת הנתבע מטעמים אלו:

1.התובעת 2 שהעידה מטעם התובעות, ואחותה העדה הנוספת, הדגימו מספר פעמים במהלך עדותן את נסיבות קרות התאונה באמצעות דגמי כלי רכב. בלטה העובדה שבאופן שיטתי שתי העדות הציבו את כלי הרכב כשהם נוסעים זה אחר זה בטור, דהיינו כגירסת הנתבע. אמנם כשנשאלו ספציפית תיארו והדגימו כיצד עבר הנתבע מנתיב נסיעתו לנתיבן שלהן. אולם הן חזרו מספר פעמים על המצב בו כלי הרכב נוסעים בטור. התובעת 2 אף נחקרה על כך בסיום חקירתה הנגדית, כשב"כ הנתבע ציין כי לפי הדגמתה הנתבע היה כבר בנתיב הנסיעה שלה. על כך השיבה התובעת 2 "אני לא יודעת נכנסתי בו פה כנראה". דהיינו, היא לא הכחישה את הדבר.

כפי שעולה מפרוטוקול עדותה של העדה הנוספת, עדי אזולאי, גם עדה זו הדגימה את התאונה מספר פעמים. פסק הדין נכתב בסמוך לאחר הדיון וזכורה לי היטב כי העדה חזרה פעם אחר פעם על ההדגמה בה נוסעים שני כלי הרכב בטור.

על סמך עובדות אלו אני מעדיפה את גירסת הנתבע וקובעת כי התאונה ארעה לאחר שרכב הנתבע השתלב בנסיעה בנתיב האמצעי, ולא כתוצאה מניסיונות השתלבותו. מכאן שהתאונה היא תוצאה של אי שמירת מרחק מספיק על ידי התובעת 2, שלא הספיקה לעצור במועד כשהנתבע בלם בלימת חירום. על כן האחריות לפגיעה מוטלת על התובעת.

2.התובעת 2 העידה כי עובר לתאונה נסעה במהירות של כ-30 קמ"ש. עובדה זו אינה סבירה כשלעצמה, כשמדובר בנסיעה בכביש בינעירוני ובו שלושה נתיבים לכל כיוון. העובדה אף אינה מתיישבת עם תיאורה הדרמטי של התובעת 2 בתחילת עדותה, לפיו הבחינה בכך שהתאונה מתקרבת והיא לא תספיק לעצור את רכבה, צעקה לילדיה שיחזיקו חזק והיא "נכנסת בו". תיאור כזה מעיד על מהירות נסיעה גבוהה שלא איפשר לתובעת לעצור, ועל מרחק בלימה וזמן בלימה ניכרים, שבהם הספיקה להבין את הסיטואציה ולצעוק לילדיה. אילו נסעה במהירות של 30 קמ"ש, היתה יכולה לעצור במהירות ובמרחק קט הרבה יותר, כך הסיטואציה שתיארה התובעת 2 אינה מתיישבת עם מהירות הנסיעה הנטענת. בכך נפגמת אמינותה של התובעת 2.

3.מסקנה זו נתמכת גם בראיות נוספות: האחות עדי אזולאי העידה כי במהלך הנסיעה הביטה במראה והבחינה במשאית הנתבע מנסה להשתלב ומזגזגת על הכביש. תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם טענתה שהמשאית "הופיעה משום מקום". כך שדברי העדה עצמה סותרים זה את זה.

לאור האמור אני דוחה את התביעה. התובעות ישאו בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסף 2,500 ₪.

ניתן היום, יג' חשון תשע"ב, 10 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: