הקדש שלמה יעקב מוסאיוף נ' רבינוביץ

לפני בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות של שתי תביעות שהגיש הקדש שלמה יעקב מוסאיוף (להלן: ההקדש) נגד עו"ד ירון רבינוביץ, ששימש כנאמן ההקדש מיום 4.12.2001 – הוא המועד בו מונה לתפקיד זה על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין) – ועד ליום 20.2.2013, אז פיטר אותו בית הדין מתפקידו "מאחר שלאחרונה בתקופת מינויו היו הסתבכויות קשות, בלשון המעטה, בכל ענייני ההקדש" (נספח 8 לכתב התביעה). בשתי התובענות נטען שהנאמן פעל בניגוד לחובות האמון שהוטלו עליו; בניגוד להוראות חוק הנאמנות, התשל"ט-1979; ובניגוד להוראות בית הדין הרבני. נטען כי בנוגע לשורה ארוכה של עסקאות ונכסים פעל הנאמן תוך שהוא חותם על הסכמים ללא אישור או הסמכה; יוצר מצגים כוזבים ומטעים; ונותן ידו, ביודעין או ברשלנות, להסכמים פיקטיביים. עוד נטען שבמעשיו פעל הנאמן ב"תרמית ו/או הטעיה ו/או הפרת חובת הנאמנות", וכי מעשיו עולים כדי עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. התביעה האחת (ת"א 40219-02-24) היא תביעה כספית בסך 8,990,737 ₪ ומוסבת על שורה ארוכה של פעולות בנכסים שונים של ההקדש. התביעה השניה (ת"א 40304-02-24) היא תביעה כספית בסך 4,043,196 ₪ ועוסקת בקורותיו של נכס אחד.

שתי התובענות הוגשו ביום 18.2.2024. הן עוסקות באירועים שהתרחשו זמן רב קודם להגשתן: האירועים המפורטים בת"א 40219-02-24 התרחשו בין התאריכים 1.6.2009 ("עניין רחימי") ל- 12.12.2011 ("עניין שאלוף"), וההסכמים מושא ת"א 40304-02-24 נחתמו בין התאריכים 1.12.2009 ל-20.3.2012. הנאמן טוען כי שעה שהתביעה הוגשה כחלוף 12 עד 15 שנים ממועד היווצרות עילותיה, הרי שיש להורות על דחייתה מחמת התיישנות.

הנאמן ציין בכתב ההגנה ובבקשתו כי בתביעה שהוא הגיש בעבר נגד ההקדש בבית משפט השלום בירושלים (ת"א 42750-10-14), הגיש ההקדש תביעה שכנגד שבה נכללו רבות מהטענות שבתביעה הנוכחית. תביעה זו הוגשה ביום 30.11.2016 ונמחקה מחוסר סמכות עניינית ביום 30.6.2021, דהינו: לאחר 55 חודשים בהם היתה תלויה ועומדת. החלטה זו אושרה בערעור כשבעה חודשים לאחר מכן, ביום 27.12.2021. בבקשתו לסילוק על הסף הבהיר הנאמן שהוא מוכן להניח כי לצורך הדיון בבקשתו הנוכחית לא יובא פרק זמן של 55 חודשים בחשבון (מבלי לגרוע מטענותיו בעניין זה). אין גם מחלוקת שלנוכח הוראת סעיף 15א(א) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), אין להביא בחשבון תקופת ההתיישנות את התקופה שחלפה מיום 7.10.2023 – מועד פרוץ מלחמת חרבות ברזל – ועד למועד הגשת התביעה בפועל. לטענתו, גם בהינתן כל אלה עולה כי במועד בו הוגשה התביעה התיישנה עילה התביעה בגין כל האירועים שהתרחשו קודם לתאריך 7.3.2012 (התאריך המתקבל לאחר שמהתאריך 7.10.2023 מופחתת תקופת ההתיישנות של 7 שנים בצירוף 55 חודשים בהם התביעה שכנגד היתה תלויה ועומדת).

ההקדש סבור שיש לדחות את טענות הנאמן מנימוקים רבים. בין אלה ניתן להזכיר את הטענה לפיה חלים כללים מיוחדים על התיישנות תביעה כלפי נאמן; טענתו שיש לקבוע כי תקופת ההתיישנות אינה מתחילה להימנות כל עוד שימש הנאמן בתפקידו, אלא רק לאחר שפוטר על ידי בית הדין; כי יש לכלול בהשעיית תקופת ההתיישנות הן את פרק הזמן שחלף מאז שפנה ההקדש לבית הדין כדי לקבל אישור להגשת התביעה שכנגד ועד להגשתה, הן את פרק הזמן שחלף עד להכרעה בערעור; יש לקבוע שחלות הוראות סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות המשעות את מרוץ תקופת ההתיישנות; ולמצער – יש להורות על הכרעה בשאלת ההתיישנות רק לאחר בירור עובדתי.

לאחר עיון הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות עילתה. מאחר שלצורך ההכרעה בסוגיה זו אין צורך בדיון במלוא טענות הצדדים, אתייחס להלן רק לאותן קביעות המשרתות את ההכרעה.

אין מחלוקת כי בבוא בית המשפט לדון בשאלה אם יש לסלק תובענה על הסף בשל התיישנות עילתה "נקודת המוצא היא שהעובדות הנטענות בכתב התביעה הן הנכונות" (רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 110 (2010); והשוו ע"א 7379/18 יצחקי נ' יצחקי, מיום 18.12.19, בפסקה 24 לפסק-הדין ובאסמכתאות המובאות שם; רע"א 5596/23 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' רחמין, מיום 7.1.24, בפסקאות 12 ו-15 להחלטה). נקודת מוצא זו היא שעמדה גם בבסיס טיעוני הצדדים, תוך שהנאמן מבקש לבסס את טענת ההתיישנות על העולה מכתב התביעה, אף שהוא מכחיש את האמור בו. בתגובתו לתשובת ההקדש טען כי גם מטענות ההקדש עולה שבעקבות דיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 22.5.2011 (נספח 25 לכתב התביעה) מינה בית הדין נאמנים נוספים ביום 22.6.2011 (נספח 26 לכתב התביעה). לטענת הנאמן יש לראות במועדים אלה את המועדים בהם היה ההקדש מודע לחשדות נגדו. מכאן שמרוץ ההתיישנות נמנה, לכל המאוחר, החל מיום 22.6.2011; ומאחר כל העילות שצמחו קודם לתאריך 7.3.2012 התיישנו, הרי שהתובענה הוגשה בתשעה חודשי איחור.

כידוע, תביעה נגד נאמן אינה מתיישנת לא מתחילה כל עוד הנאמן לא כופר בנאמנות או מפר את חובת הנאמנות (ראו, מני רבים, ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא נ' עיריית קרית אתא, מיום 17.10.12, בפסקה 13 לפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) עמית, להלן: הלכת תלמוד תורה; ע"א 1533/08 לחמן נ' עו"ד הררי, מיום 28.8.12; והשוו ע"א 3137/15 עיריית חיפה נ' קהילת ציון אמריקאית (בפירוק), מיום 21.5.2018). אלא שקביעה זו עניינה במועד בו קמה עילת התובענה, בעוד שמחלוקת הצדדים במקרה דנא סובבת את סוגיית השעיית ההתיישנות עקב אי גלוי ההפרות על ידי הנהנים. לעניין זה נקבע כי "אמת המידה לזהירות הסבירה הנדרשת לעניין גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה נקבעת על יסוד הכלל שבאין מידע סותר רשאי נהנה להניח כי הנאמן ממלא את חובתו" (ע"א 3322/95גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520, 526 (1997), להלן: הלכת גמזו). הובהר כי "במסגרת של יחסי נאמנות, נקודת המוצא היא עיכוב תקופת ההתיישנות כל עוד אין בידי הנהנה מידע המצביע על הפרת החובה מצד הנאמן(סעיף 8לחוק [ההתיישנות])" (הלכת תלמוד תורה, בפסקה 16 לפסק-הדין; וראו רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור, מיום 29.9.22, בפסקה 19 לפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) סולברג), וכי במקרים אלה "מרוץ ההתיישנות מושהה כל עוד אין ברשות הנהנה מידע הסותר את החזקה כי הנאמן ממלא את חובתו" (וראו גם ע"א 9143/18 נחלת יהודה בע"מ נ' בודסקי, מיום 28.7.20, בפסקה 8 לפסק-הדין; יוער שאמירה אחרונה זו נשענה הן על הקביעה בהלכת גמזו הן על הקביעה בע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49, 68-66 (2003), אף שנראה שבהלכת צימבלר הופעל מבחן רחב ומיטיב יותר עם הנהנים, שלא אומץ בפסיקה – ראו ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 326-319 (2022)).