השופט נ' הנדל:
1. קבוצת בטר פלייס, אשר עסקה בהפעלת מכוניות חשמליות, נקלעה בשנת 2013 להליכי פירוק. משיבים 1 מונו למנהליה המיוחדים (להלן: המנהלים). משיבה 2 (להלן: גרין) הגישה, במסגרת הליכי הפירוק, הצעה לרכישת נכסיה של בטר פלייס. הצעת הרכישה אושרה בבית המשפט המחוזי. לצורך מימון הרכישה העניק המערער לגרין הלוואה בסך 2 מיליון ש"ח, וגרין רשמה לטובתו שעבוד על מאה מכלי הרכב של בטר פלייס. דא עקא, גרין לא שילמה למנהלים את התמורה המוסכמת בגין כלי הרכב. לנוכח זאת, עסקת הרכישה בוטלה.
בעקבות ביטול עסקת הרכישה ביקש המערער מבית המשפט המחוזי להורות למנהלים להשיב לו את סכום ההלוואה שהעמיד לגרין, וכן להימנע מלעשות כל דיספוזיציה בכלי הרכב שעליהם נרשם שעבוד לטובתו. הבקשה נדחתה (פש"ר 48555-05-13, כב' השופט א' שילה). נקבע כי הבעלות על כלי הרכב אמורה הייתה לעבור לידי גרין רק לאחר שזו תשלם למנהלים את מלוא התמורה שסוכמה. מאחר ואין חולק שהתמורה לא שולמה - כלי הרכב לא עברו לבעלות גרין, וממילא לא היה בכוחה לשעבדם לטובת המערער. הובהר בנוסף כי המערער נהג בחוסר תום לב, ולפיכך אין הוא נכנס בגדרי תקנת השוק של משכונות (סעיף 5 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967). מכאן הערעור שבפנינו.
2. המערער מעלה שתי טענות חלופיות. ראשית, הבעלות על כלי הרכב עברה לידי גרין כבר במועד שבו אושרה הצעתה על ידי בית המשפט. זו הפרשנות הנכונה שיש להעניק, לדעת המערער, להצעת הרכישה. לפי פרשנות זו יוצא שגרין העניקה למערער שעבוד בר-תוקף. שנית, המערער זכאי להיכנס בגדר תקנת השוק של משכונות, משום שהוא פעל בתום לב. המשיבים, מנגד, סבורים כי הפרשנות שמציע המערער להצעת הרכישה - איננה סבירה. כמו כן צוין כי על פי קביעת בית המשפט המחוזי - המערער לא פעל בתום לב, וממילא אין הוא זכאי ליהנות מתקנת השוק.
להשלמת התמונה העובדתית אוסיף כי, ביני לביני, כלי הרכב בהם עסקינן נמכרו לצד שלישי. על רקע זה התבקש - במסגרת הערעור - סעד זמני, אשר יאסור על המנהלים לחלק לנושים את התמורה שהתקבלה ממכירת כלי הרכב. הבקשה נדחתה על ידי, תוך שצוין כי כאשר תגיע העת לחלוקת דיבידנדים לנושים מקופת הפירוק של בטר פלייס - תוגש בקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך, וחזקה על בית המשפט שיעביר את הבקשה אף לתגובת המערער.
דיון והכרעה
(1) פרשנות חוזה הרכישה
1. טענתו הראשונה של המערער, כאמור, היא שהבעלות על כלי הרכב עברה לידי גרין עם אישור הצעת הרכישה בבית המשפט. טענה זו מעוררת שאלה פרשנית ביחס להצעת הרכישה. הוצגו בעיקר שתי חלופות. הפרשנות האחת היא שהבעלות על כלי הרכב תעבור לידי גרין לאחר שבית המשפט יאשר את הצעת הרכישה. זוהי העמדה בה דוגל, כאמור, המערער. הפרשנות השנייה היא שהבעלות על כלי הרכב תעבור לידי גרין רק לאחר שזו תשלם את מלוא התמורה המוסכמת. זו הגישה שאומצה על ידי בית המשפט המחוזי בהכרעתו.
מחלוקת זו היא בעלת נפקות מעשית רבה. כפי שהוסבר, ההצעה אושרה בבית המשפט קודם שהשעבוד נרשם. בהמשך הוברר שהתמורה לא שולמה ועל כן עסקת הרכישה בוטלה. מכאן שלפי הפרשנות האחת, "מבחן ההצעה" - השעבוד לטובת המערער הוא בר-תוקף. ואילו לפי הפרשנות האחרת, "מבחן התשלום", גרין לא הייתה הבעלים בעת שרשמה את השעבוד לטובת המערער.
נקודת המוצא להכרעה במחלוקת היא לשון הצעת הרכישה. כך נכתב בסעיף 6(ג) להצעה - הוא הסעיף הרלבנטי:
"6. במקרה שהח"מ [גרין] הציע לרכוש את הממכר לפי פרק זה, והצעתו אושרה כהצעה הזוכה על ידי בית המשפט, יחולו על הח"מ [גרין], החל מהמועד בו אישר בית המשפט את ההצעה כהצעה הזוכה (להלן: 'המועד הקובע') ההוראות כדלקמן [...]:
ג. בכפוף להעברת מלוא התמורה, התמלוגים והביטחונות, כל זכות ו/או חבות ו/או התחייבות של החברות [בטר פלייס] ביחס לממכר בגין התקופה שהחל במועד הקובע, לרבות בגין הסכמים מול ספקים, לקוחות, משכירים וכיו"ב, יחולו לטובת או לחובת הח"מ [גרין] בלבד לפי העניין ובכפוף לסעיפים שלהלן".
בעיניי, קריאה פשוטה של הסעיף מלמדת כי הצדק עם המשיבים. הסעיף קובע כי זכויות הבעלות ברכבים ("כל זכות של החברות ביחס לממכר") תעבורנה לידי גרין לאחר העברת מלוא התמורה המוסכמת ("בכפוף להעברת מלוא התמורה"). יובהר כי אין חולק שהמונח "ממכר" כולל, בין היתר, את הרכבים בהם עסקינן (כך עולה מסעיף 1 להצעת הרכישה). יוצא, אפוא, שזכותה הקניינית של גרין ברכבים עתידה הייתה להשתכלל רק עם העברת מלוא התמורה. טוען המערער כי סעיף 6(ג) איננו עוסק בהעברת זכות הבעלות ברכבים, אלא רק בזכויות "פירותיות" הנובעות מהרכבים. אינני רואה בסיס להבחנה זו בלשון הסעיף, כפי שהובאה. לשון הסעיף ברורה: כל הזכויות ביחס לממכר, לרבות זכות הקניין ברכבים, ישתכללו רק עם העברת מלוא התמורה.
מעבר לבדיקה הלשונית, ניתן להבין את ההיגיון שעומד בבסיס עסקה כזו. כאמור, עסקינן במכירת נכסים של חברות המצויות בפירוק. במצב כזה, יש טעם בטענה כי העסקה נועדה להזרים תחילה כספים לקופת הפירוק, תוך שמירת האופציה להמשיך את פעילותה של בטר פלייס. זהו מן הסתם ההיגיון שעומד בבסיס המנגנון שנבחר: תחילה קבלת התמורה, ורק לאחר מכן העברת הבעלות. הפרשנות החלופית שמציע המערער - כביכול הבעלות ברכבים צריכה הייתה לעבור מיידית לגרין, עוד בטרם תשלום התמורה - מעוררת על פני הדברים קושי. אינני קובע כמובן שהפרשנות שמציג המערער נעדרת היגיון עסקי. לענייננו די בכך שהפרשנות אותה אימץ בית המשפט המחוזי - קבלת התמורה ורק לאחריה העברת הבעלות - משתלבת היטב עם ההקשר הכולל שבו הוגשה הצעת הרכישה. אף לכך יש משקל בשאלה של פרשנות החוזה.
2. היבט נוסף של הערעור מתמקד באופן בו התנהלו הצדדים ב"זמן אמת" - דהיינו בשבועות שקדמו לביטול עסקת הרכישה. לכך עשויה להיות השלכה מסוימת גם על פרשנות הצעת הרכישה, כפי שיוסבר.
תחילה תוזכרנה בקיצור נקודות הציון המרכזיות על פני ציר הזמן. ביום 10.7.2013 הוגשה לבית המשפט המחוזי הצעת הרכישה מטעם גרין. באותו יום התקיים בבית המשפט דיון, ובסופו אושרה ההצעה. בהמשך התברר כי גרין איננה מעבירה את הכספים שהתחייבה להעבירם. על רקע זה התקיים ביום 31.7.2013 דיון נוסף בבית המשפט. בסופו הוחלט ליתן לגרין ארכה להשלמת התחייבויותיה, ובתנאי שתפקיד 2 מיליון ש"ח בנאמנות עד ליום 5.8.2013. בתחילת אוגוסט 2013 פנתה גרין למערער על מנת שיעמיד לה הלוואה בגובה 2 מיליון ש"ח. ביום 6.8.2013 הודיעה גרין לבית המשפט שהופקדו 2 מיליון ש"ח כנגד שעבוד חלק מהמכוניות. להודעה צורף מכתב מבא כוח המערער, המבשר כי המערער יעביר את הסכום מיד לאחר קבלת המסמכים הדרושים לרישום השעבוד. ביום 8.8.2013 התקיים דיון נוסף בבית המשפט, אשר עסק בקשיים המרובים שנערמו בדרך למימוש עסקת הרכישה. במסגרת הדיון ציין ב"כ גרין כי שועבדו מאה רכבים, וב"כ המנהלים השיב "אנו לא צד לשעבוד" (עמ' 98 לפרוטוקול). ביום 21.8.2013 הוגשה לבית המשפט בקשה לביטול הסכם הרכישה מול גרין. ביום 25.8.2013, בתום דיון בבית המשפט, בוטל ההסכם בהסכמת הצדדים.
על רקע דברים אלו נשוב לטענות הצדדים. המערער מדגיש בעיקר שני נתונים. ראשית, גרין הודיעה לבית המשפט ביום 6.8.2013 על רישום השעבוד, ואילו כונס הנכסים הרשמי והמנהלים - בתגובתם להודעה זו - לא התנגדו לשעבוד. שנית, בדיון ביום 8.8.2013 "הודה" בא כוח המנהלים כי מרשיו אינם יכולים למנוע מגרין לבצע פעולה כלשהי בממכר וברכבים. מנתונים אלו יש לגזור, לדעת המערער, אחת משתי מסקנות משפטיות חלופיות: האחת, שהצדדים הבינו כי הצעת הרכישה מאפשרת לגרין לשעבד את הרכבים לטובת המערער. להבנה זו של הצדדים צריכה להיות השלכה ישירה על פרשנות הצעת הרכישה. האחרת, שנוצר השתק - או מניעות - בפני המנהלים לטעון כעת כנגד תוקפו של השעבוד.
עיינתי בפרוטוקולים ובמסמכים שצורפו לתיק. אין בידי לקבל את גישתו של המערער, וזאת על רקע השתלשלות האירועים בתיק. נכון הוא שתגובות הצדדים להודעתה של גרין מיום 6.8.2013 לא כללו התנגדות מפורשת להטלת השעבוד על כלי הרכב. ברם הנושא הוזכר במסגרת הדיון ביום 8.8.2013, ושם ציין ב"כ המנהלים כי "אנו לא צד לשעבוד". אין בדברים אלו לא הודאה ואף לא מעין-הודאה בזכותה של גרין לשעבד את כלי הרכב לטובת המערער. השתלשלות זו של האירועים איננה מלמדת, לטעמי, שהצדדים הכירו ביכולתה של גרין לשעבד את הרכבים לטובת המערער. ביתר שאת אינני רואה כי האמירות, שבוודאי אינן חד-משמעיות, עולות כדי השתק או מניעות.
3. סיכומו של דבר, דעתי היא כי גישת המערער בעניין מועד העברת הבעלות - איננה עולה בקנה אחד עם לשון הצעת הרכישה. אף אין בנסיבות שהובילו לעסקת הרכישה להסכם ההלוואה כדי לשנות ממסקנה זו.