הפרת הסכם או איחור בקיום הוראותיו, התעלמות מהוראות בית הדין ואיחור בהגשת תגובות

רקע

ביום ט"ו בסיוון התשע"ט (18.6.2019) אושר בבית דיננו הסכם גירושין בין הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין.

לפנינו בקשות חוזרות ונשנות של המערער המלין על המשיבה כי הפרה ועודנה מפרה חלק מהתחייבויותיה שבהסכם.

בהחלטה קודמת של בית הדין (שאותה נתן חברי הרה"ג א' אהרן כץ שליט"א ביום י"ז באב התשע"ט – 18.8.2019) נקצבו למשיבה ארבעה־עשר יום לתגובה, לרבות ימי פגרה. בהחלטה נוספת מיום ח' באלול התשע"ט (8.9.2019) שב בית הדין (גם הפעם בהחלטתו של חברי) וביקש את תגובתה תוך שהוסיף וקצב פנים משורת הדין פרק זמן נוסף להגשתה של תגובה זו, עד ליום כ' באלול (20.9). ואף התרה במשיבה כי בהעדר תגובה ישקול לתת החלטה כמבוקש.

מועד התגובה חלף עבר, "ואֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב".

בנסיבות אלה מן הדין לראות את המשיבה כמודה בעובדות הנטענות וכמסכימה למבוקש, ולמעשה כבר הכין בית הדין החלטה שבה כתב, לאחר סקירת הרקע האמור, כדלהלן:

הסעד שמבקש המערער בבקשותיו לשם אכיפת ההתחייבויות הוא "קנס משמעותי", בבקשות האחרונות העמיד המערער את המבוקש על קנס בן 1,000 ש"ח לכל יום נוסף של הפרת ההתחייבויות, ואומנם בקשות אלה שבאו לאחר העדר התגובה אינן יכולות להראות כבקשות ששתיקת המשיבה להן היא כהודאה, אך בין כך ובין כך אין הן מחדשות אלא את פרשנותו של להגדרתו "קנס משמעותי" ובית הדין – גם אם אכן יחליט לקנוס – יקנוס לפי שיקול דעתו שלו ולאו דווקא לפי פרשנות זו.

דא עקא, היעתרותו של בית הדין לבקשה, גם לאחר האמור לעיל בעניין הצידוק לה, צריכה כמובן להתבסס על סמכות שניתנה לו בחוק. בענייננו הסעד המבוקש הוא קנס, וסמכותו של בית הדין על פי חוק להשית קנס על המשיבה מושתתת על סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956 (להלן: החוק) שבס"ק (א) שלו מעניק לבית הדין, כשהוא דן בעניין שבסמכותו, את הסמכויות הקבועות בסעיפים 6 ו־7 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה).

סעיף 6(1) לפקודה אומנם מאפשר הטלת קנס או מאסר על הממרה צו של בית המשפט, ולענייננו – של בית הדין, ופסק דין – לרבות הסכם שניתן לו תוקף של פסק דין – המחייב עשיית מעשה מסוים כמוהו כצו אף אם לא הוכתר בכותרתו במילה זו, אולם סעיף 6(2) לפקודה קובע כי טרם הטלת מאסר או קנס כאמור יוזמן הממרה את הצו להופיע בבית המשפט, ולענייננו – בבית הדין, ויבוא אליו או יובא אליו כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה.

בלי לקבוע מסמרות נאמר גם שלכאורה זו גם הדרך הנכונה על פי דין תורה.

נמצא שלעת עתה עדיין לא הבשילו התנאים ליתן את הסעד המבוקש, ולמותר לציין שסעד שלא התבקש ליתן – אין בית הדין נותן, אכן מועד לדיון שומה על בית הדין לקבוע מכוחה של הבקשה למתן הסעד האמור וזאת ייעשה.

סוף דבר, מזכירות בית הדין תקבע מועד קרוב לדיון בטענה בדבר הפרת ההסכם ובבקשה להטיל בגינה קנסות על המשיבה.

בית הדין מוצא לנכון להסב את תשומת לב המשיבה גם כי ככל שיתברר כי אכן המרתה את ציוויו שבהסכם שהיה לפסק דין וככל שלא תצליח להראות לכך טעם שיניח את דעתו של בית הדין, אזי מלבד הקנס שאפשר שיושת עליה כמבוקש, יהיה מצווה בית הדין על פי סעיף 7(3) לפקודה ליתן צו גם בנוגע להוצאות שנגרמו מתוך כך (ובכלל זה הוצאות הצד השני והוצאות לטובת אוצר המדינה). אומנם סמכות זו אינה ייחודית לעניינים הנידונים על פי הפקודה, אך קביעת הוראה ממוקדת ומיוחדת בעניינה בפקודה יש בה כדי ללמד על הדרך שבה ראה המחוקק לנכון לנהוג במקרים אלה – מעבר לנהוג בכלל המשפטים – אף שלא קבע קטגורית את תוכן החיוב או הצו שיינתן בעניין ההוצאות והניח את שיקול הדעת הסופי לבית המשפט, ובענייננו לבית הדין.

אלא שטרם חתם בית הדין על החלטה זו הגיעה לשולחנו סוף כל סוף תגובתו של בא כוח המשיבה:

א.התנצלות בא כוח המשיבה על האיחור בתגובתו

בפתח תגובה זו מתנצל בא כוח המשיבה על האיחור בתגובה ומייחס אותו ל"תקלה טכנית".

לא זכיתי להבין מהי אותה תקלה טכנית וכיצד גרמה זו לאי־הגעת תגובה לשולחנו של בית הדין משך זמן כה רב ולאחר שגם אם נניח שבא כוח המשיבה לא ידע כי תגובתו לא הגיעה לידי בית הדין עקב תקלה כלשהי ולכן לא טרח לשולחה שנית – הרי שמההחלטה השנייה ודאי נודע לו כי טרם התקבלה התגובה – ואף על פי כן גם ממנה חלף זמן רב טרם שהגיעה התגובה לבסוף. בדיון שנקיים וכפי שנקבע בשלהי החלטה זו נצפה לקבל הבהרות בעניין ולא מן הנמנע שבא כוח המשיבה יתבקש ליתן הבהרות אלה לא כטוען בשם מרשתו אלא כמעיד עליהן בעצמו – על כל המשתמע מכך.

לא אאפשר לשטות בבית הדין, לא להגיב להחלטותיו ולבסוף להיפטר מכך בתירוצי תקלות טכניות עלומות ועמומות. התרשמותי היא כי מדובר ב'מכת מדינה' ובתפיסה שהשתרשה כי 'הותרה הרצועה' בנושא זה, אולי גם בערכאות אחרות, אך דומה כי בעיקר ובמיוחד בבית הדין הרבני. חובתי היא לומר: לא עוד!

ידעו המתדיינים וידעו גם באי כוחם כי כשבית הדין מורה להגיב – חובתם להגיב במועד! כשלא מגיבים במועד – חובה להבהיר את הסיבה לכך בדברי אמת ולא במילים בלבד. ניסיונות לשטות בבית הדין אפשר שיעלו גם במחיר של הוצאות משפט – לרבות הוצאות אישיות המוטלות על עורכי דין, קנסות, פנייה ללשכת עורכי הדין כדי שתפעל בהליכים משמעתיים, או לפרקליטות המדינה כדי שתשקול נקיטת צעדים על פי סעיפים 237 או 244 לחוק העונשין.