הפקדת ערובה מצד המערערת בערעור מס

בקשה לחייב את המערערת בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המשיב, מקום שידחה הערעור.

המדובר בערעור על שומת תשומות שהוציא המשיב למערערת, ועל ההחלטה לדחות את השגתה על השומה. סכום השומה, נכון למועד הוצאתה - 13.4.16 – 9,759,607 ₪.

לטענת המשיב בבקשתו להפקדת ערובה, העלתה בדיקה שנערכה במחשבי רשות המסים, כי אין למערערת רכבים בבעלותה,  נדל"ן, או נכסים אחרים שמהם ניתן יהא להפרע את הוצאות המשיב, מקום שידחה הערעור, ובנסיבות, קם חשש כבד, כי ככל שתפסקנה הוצאות משפט לזכות המשיב בסופו של ההליך, לא ניתן יהיה לגבותן מן המערערת.

הבקשה הוגשה מכח הוראת סעיף 353א לחוק החברות, ולחילופין, מכח תקנה 519, לתקסד"א.

המערערת טענה בתשובתה, בין היתר, כי אין היא בגדר "תובעת", כי אם "...מגוננת על נפשה מהתקפתה של המבקשת", וע"כ, אין מקום להשתמש כלפיה בהוראות סעיפי החקיקה האמורים.

לסברת המערערת, סיכויי הערעור גבוהים, שכן לטענתה, הספק אשר הוציא לה את החשבוניות שבמחלוקת, ואשר התכחש לכך, כמו גם להיכרותו עם החברה, בפני חוקרי המשיב, חזר בו מן הדברים שאמר בחקירתו ברשות המסים, והוא נכון להעיד, כי אכן סיפק למערערת את הסחורה אשר בגינה הוצאו החשבוניות.

לדעת המשיבה, לא מתקיים בעניינה הרציונל העומד מאחורי הוראת סעיף 353א לחוק החברות, שהינו, לטענתה : "...מניעת הסתתרותה של חברה בע"מ, מאחורי האישיות המשפטית של חברה... כדי להמנע מלשאת בתשלום הוצאות שנגרמות, אם נגרמות לנתבעים". לשיטתה, יש לנקוט פרשנות מצמצמת להוראת החוק, ולהמנע מלהחילה, מקום שחברה נדרשת לשלם מס השנוי במחלוקת.

המערערת הוסיפה וטענה, כי חיובה בהפקדת ערובה, יפגע בזכויות היסוד שלה, בקניינה, ובזכות הגישה לערכאות שלה.

לחילופין טענה, כי יש לה יכולת לשלם את סכום ההוצאות מקום שתפסקנה לחובתה, ולראיה, הציגה את דוחות המע"מ שלה לחודשים יוני – אוקטובר 2016, המשקפים, לפי חישובה, מחזור עסקאות בהיקף של 7,546,000 ₪.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי יש לקבל את הבקשה.