הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל, ב' טאובר ו-ס' ג'יוסי) מיום 16.7.2017 (ע"א 12865-01-17), בגדרו התקבל ערעורו של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' רובס) מיום 30.11.2016 (ת"א 17864-07-11).

           במוקד הבקשה עומדת שאלת סיווג האירוע שיתואר להלן כ"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

רקע

2. ענייננו בתאונת עבודה שהתרחשה ביום 22.8.2004, בעת שהנפגע (שאיננו צד להליך הנוכחי) עסק, יחד עם עובד נוסף, בחיפוי אבן ושיש באתר עבודה בנהריה, תוך ששניהם ניצבים בסל ייעודי שהורם באמצעות מנוף של משאית אשר בוטחה על-ידי המבקשת (להלן: הפניקס). טרם הרמת הסל, קובעה המשאית למקומה באמצעות זרועות תומכות שמנעו ממנה אפשרות לתזוזה או נסיעה. לאחר שהורם הסל, שהה המנוף במשך מספר דקות במצב נייח, ולפתע התנתק הסל ונפל לקרקע יחד עם שני העובדים.

           הנפגע הגיש תביעה לבית משפט השלום בטבריה נגד הפניקס. בפסק דין חלקי מיום 23.10.2008 נקבע כי יש לראות באירוע תאונת דרכים כמשמעה בחוק, בהתבסס על החזקה המרבה בחוק בדבר ניצול הכוח המיכני של הרכב. בהמשך הכריע בית המשפט בשאלת הנזק (ת"א 1179/05). הפניקס ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר קיבל את הערעור בפסק דינו מיום 4.10.2012 וקבע כי החזקה המרבה אינה חלה בענייננו, וכי האירוע המדובר אינו מהווה תאונת דרכים, משום שהנפילה לא אירעה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב (ע"א 13856-03-12).

3. המל"ל לא היה צד להליכים אלה משום שבית המשפט דחה את בקשתו לאיחוד התובענות. לכן המל"ל הגיש במקביל תביעת שיבוב לבית משפט השלום בחיפה נגד הפניקס, בגין הגמלאות ששולמו לנפגע, על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי)). לחלופין, טען המל"ל כי אם התאונה תוגדר כתאונת דרכים, הוא זכאי לשיפוי מהפניקס מכוח ההסכם בין הצדדים. הדיון בתביעה התמקד בשאלה האם האירוע המדובר מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

4. בית משפט השלום קבע בפסק דינו כי משום שהצדדים לא העלו טענה בדבר קיומה של אחת החזקות המרבות המצוינות בסעיף 1 לחוק, יש לתחום את הדיון לשאלה האם האירוע נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים בחוק, דהיינו "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (להלן: ההגדרה הבסיסית). במסגרת זו, נקבע כי אמנם מדובר ב"שימוש", אך שימוש זה אינו קשור למטרות תחבורתיות שכן הרמת הסל בעזרת המנוף נעשתה לצורך מימוש ייעוד הלוואי של הרכב הדו-תכליתי ככלי הרמה. על כן, נפסק כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

5. בפסק דינו מיום 16.7.2017, הפך בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום, וקבע כי מדובר בתאונת דרכים. נקבע כי הינתקות הסל מהמנוף מהווה "שימוש ברכב מנועי" שכן על פי ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק "שימוש ברכב מנועי" כולל אף "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב [...] מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". בהקשר זה הפנה בית המשפט לרע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פד נו(2) 808 (2002) (להלן: עניין קנאפו), שם נאמר כי שימושי הלוואי (ובהם הינתקות של חלק מרכב) הוכנסו להגדרה של שימוש ברכב מנועי למרות שמדובר באירועים שמתרחשים כשהרכב אינו בתנועה. על יסוד פסק הדין ברע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014) (להלן: עניין שפסו), ציין בית המשפט המחוזי כי במקרים שבהם ה"שימוש" הוא התרחשות לא מכוונת, יש לבחון את התנאי של "למטרות תחבורה" בצורה גמישה על פי ההקשר. יישומו של מבחן זה הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי בענייננו ניתן לראות בהינתקות הסל המורם כחלק משרשרת פעולות רציפות הקושרות את ההינתקות למטרה התחבורתית של המשאית עליה הותקן המנוף.

           בית המשפט המחוזי הזכיר אפשרות נוספת שמובילה למסקנה זהה, על פי האמור בספרו של אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, בעמ' 165 (מהדורה רביעית; 2012) (להלן: ריבלין). שם נכתב כי התרחשויות כמו הינתקות חלק מהרכב "יש לראות משום התרחשויות שאין לגביהן רלבנטיות לשאלת קיומן של מטרות תחבורה; משנכללו בחוק יש לראות בהם חזקות מרבות המקימות תחולה לחוק גם בהעדר סיכון תחבורתי או סיכון תחבורתי 'מובהק'". אציין כבר כעת כי הדברים נאמרו על-ידי בית המשפט המחוזי כהנמקה אפשרית נוספת, כלומר מעבר לנדרש להכרעה, ולכן איננו נדרשים להכריע בכך. להסרת ספק אציין כי אפשרות זו נדונה בפסיקה אך עד כה לא התקבלה (ראו עניין שפסו, בפסקה 22 לפסק דינו של השופט דנציגר וכן דברי השופט פוגלמן ופסקה 6 לחוות דעתו של השופט סולברג).