הפניקס הישראלי חברה לבטוח בעמ נ' שליט ואח'

פסק דין

לפני תביעת שיבוב בגין נזקי תאונת דרכים מיום 1 מאי 2009. התאונה ארעה בנהריה.

בהתאם לכתב התביעה נגרמה התאונה בשעה שנהג התובעת בלם רכבו כדי להימנע מפגיעה בילדה ש"קפצה" למסלול נסיעתו. עוד בהתאם לנטען נהג התובעת בלם את רכבו וסטה שמאלה כדי להימנע מהפגיעה. התאונה ארעה לאחר שהתובע כבר עצר את רכבו והיה במצב עמידה. הנתבע -1, פגעה ברכב התובעת עת הגיע מאחור, במסלול נסיעתו אולם לא הבחין ברכב התובעת החוסם את המסלול כאמור לעיל.

בכתב ההגנה נטען כי התאונה התרחשה בשעה שרכב התובעת חדר לנתיב נסיעתו של הנתבע-1, מהכיוון הנסיעה הנגדי.

הצדדים זומנו לישיבה שהתקיימה לפני.

הנתבעת-2 הגישה כתב הגנה מטעם הנתבע-1, אולם הנתבע-1 בחר להיות מיוצג על ידי ב"כ עו"ד מנשה. ב"כ הנתבע-1 בפתחו של הדיון, העלה טענות מקדמיות ולפיהן דין התביעה להתברר בבית המשפט השלום בעכו וכן כי לא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת. ברם, חזר בו מהטענות וקיבל המלצת ביהמ"ש והצדדים לפיה יעידו העדים בחקירה ראשית ויחקרו נגדית, ללא תצהירים.

לאחר שמיעת העדים ביקש ב"כ הנתבע-1 לסכם טענותיו בכתב אולם בקשתו לא התקבלה והצדדים סיכמו טענותיהם בעלפה לפני.

לאחר ששמעתי עדויות הצדדים וטיעוני באי כוחם, החלטתי כי דין התביעה ולהתקבל, בהפחתת אשמו התורם של נהג התובעת, כפי שאפרט. קיבלתי את גרסת נהג התובעת לנסיבות קרות התאונה ודחיתי את גרסת הנתבע-1 ולהלן טעמי:-

מר חן, נהג התובעת, תיאר את נסיעתו בטרם ארעה התאונה. לדבריו הינו מתגורר בסמוך למקום האירוע. המדובר בנתיב נסיעה המסתיים בפניה חדה. לדבריו נסע במהירות איטית מאד, הוא מכיר את הדרך וידע כי הוא מתקרב לסיבוב מסוכן. לפתע הבחין בילדה "קופצת" לכביש. למזלו, נוכח מהירותו האיטית, הצליח לבלום את הרכב ולסטות עם הרכב כדי להימנע מפגיעה בילדה. מר חן שרטט לביהמ"ש את הנתיב וכן את מקום עצירתו - לפני אי תנועה קטן. נהג התובעת הודה כי במקום עצירתו, חסם את נתיב הנסיעה באופן שרכב המגיע מאחור לא יכול היה להמשיך בנסיעה אלא לעצור ולתת לו אפשרות לפנות את הנתיב. לטענתו, לאחר שעצר את רכבו ואף החליף מספר מילים עם נהג רכב ההסעה, ממנו "קפצה" הילדה, התכוון להמשיך בדרכו. אז חש לפתע בפגיעה של רכב הנתבעים.

נהג התובעת הצביע על התמונות המעידות על הנזקים שנגרמו לרכבו (ת/2), לאורך צידה הימני. נהג התובעת הדגים (באמצעות מכוניות) את מנח הרכבים בעת התאונה ואת האופן בו ארעה הפגיעה. בחקירתו הנגדית נדרש להסביר מדוע הרכב לא תוקן מיידית. נהג התובעת הסביר כי המדובר ברכב ליסינג. רכבו נבדק, על ידי שמאי, מטעמה של התובעת, יומיים לאחר התאונה. מכיוון שניתן היה לעשות שימוש מלא ברכב גם לאחר התאונה, הרכב נלקח לתיקון רק לאחר שלושה שבועות למוסך באשדוד. לדבריו כל הפגיעות כפי שנצפו בתמונות אירעו כתוצאה מהתאונה הנטענת. בחקירתו הנגדית, עלה כי בשעה שארעה התאונה התכוון כבר להמשיך בנסיעה ואף אותת, אולם בטרם הספיק להתחיל בנסיעה ארעה התאונה. לשאלה מדוע גרסה זו לא פורטה בהודעה לביטוח (נ/1) וגם לא בכתב התביעה לא ידע הנהג להשיב. מר חן הכחיש בתוקף כי הגיע בנסיעה אחורנית או כי יצא מחניה סמוכה. עם-זאת, הודה בחקירתו הנגדית כי "התחיל להשתלב" בנסיעה בשעה שאינו יכול לצפות ברכבים המגיעים וכן כי גם הם אינם יכולים להבחין בו (עמ' 6 ש' 19-28 לפרוטוקול הדיון מיום 20 ינואר 2011).

הנתבע-1 טען כי הגיע מכיוון העיקול ולפתע הגיח רכב התובעת מהחניה "ב- 90 מעלות" לתוך הנתיב שלו. הנתבע-1 הודה בהגינותו שלא הבחין ברכב התובעת יוצא מהחניה הנטענת, עוד לא הבחין במהלך ובו הוא חוצה את הנתיבים. הנתבע-1 רק הבחין ברכב התובעת לראשונה בשעה שארעה התאונה. לטענתו, פגע בו רכב התובעת עם חזית הרכב. הנתבע-1 גם שרטט את מנח הרכבים ותנועתם בהתאם לטענתו.

גרסת הנתבע אינה עולה בקנה אחד עם נזקי רכב התובעת. רכב התובעת נפגע בצידו הימני, לאורך הדלתות ובחלק הימני אחורי של הרכב ולא נפגע כלל בחלקו הקדמי. מנח הרכבים ותיאור הנסיבות, הולם לחלוטין את גרסתו של נהג התובעת. עוד, גם בהתאם לגרסת הנתבע, הרי שלא הבחין במהלך שקדם לתאונה, בהעדר ראות מהמקום ממנו הגיע.

לכן קביעתי היא כי התאונה התרחשה באופן שתיאר נהג התובעת. ברם, גם בהתאם לגרסתו, כפי שעלתה בחקירתו הנגדית, בשונה מהנטען הכתב התביעה ואף מהודעתו לחברת הביטוח, הרי שהתאונה התרחשה דקול ספורות לאחר שבלם ועצר ושעה שביקש להשתלב בחזרה בנתיב הנסיעה ממנו הגיע ובו נסע הנתבע.

הנתבע פגע ברכב התובעת מאחור (אמנם הפגיעה היא צידית, אבל הדבר נובע מעיקול הדרך). שדה הראיה של שני הנהגים היה מצומצם. נסיעה במהירות איטית ההולמת את תנאיי הדרך על ידי התובע היתה מאפשרת לו בלימה ומניעת התאונה, ברם גם נהג התובעת נהג ברשלנות שעה שהחליט להשתלב בחזרה בנתיב הנסיעה כאשר אינו רואה את הרכבים המגיעים מהעיקול. בנסיבות אלו אני קובעת כי אשמו התורם יעמוד על גובה של 30% לנזקי התאונה.

לפיכך, אני מחייבת הנתבעים לשלם לתובעת 70% מגובה נזקיה. סך של 10,240 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, אגרת ביהמ"ש ושכ"ט עו"ד בסך 1,700 ₪.

ניתן היום, י"ז שבט תשע"א, 22 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: