הפניית תשומת לב הצדדים לקשיים בפירוק שיתוף בדירה אינה מקימה עילת פסלות

           ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (השופט י' שנהב) מיום 11.9.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 16160/95.

1.        בין הצדדים, בני זוג נשואים, התנהלו ומתנהלים מספר הליכים בפני בית המשפט קמא. ביום 16.3.2003 ניתן פסק דין בתובענות למזונות ולפירוק שיתוף בדירת בני הזוג. בפסק הדין הוחלט לפרק את השיתוף בדירה ולמכרה כפנויה למרבה במחיר. יחד עם זאת הזכיר בית המשפט בפסק הדין את סעיף 40(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) וציין כי לפי הסעיף, עם פירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה, ובטרם שתתפנה המשיבה ומי מילדיה מהדירה, על בית המשפט לחייב את המערער ליתן למשיבה והקטינים שעימה דיור חלופי על ידי שכירת דירה ברמה של אותה דירה בה התגוררו עד לפירוק. לצורך מכירת הדירה מונו באי-כוח הצדדים לכונסי נכסים. לאחר מתן פסק הדין התברר כי בעקבות חוב של בני הזוג לאביו של המערער הוטל עיקול על הדירה, וכי גובה החוב עולה בהרבה על שווי הדירה, כך שאם הדירה תימכר לצד ג', תישאר המשיבה ללא קורת גג, ולא יהיו בידיה כספים לתשלום דמי שכירות. ביום 18.1.2005 הגישו כונסי הנכסים בקשה משותפת ליתן צו פינוי כנגד המשיבה מהדירה. ביום 31.1.2005 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים. בראשית הדיון, ניהל בית המשפט עם הצדדים "הליך בלתי פורמלי", ללא רישום פרוטוקול, על מנת לברר עם המערער כיצד הוא מתכוון להתגבר על סעיף 40(א) לחוק המקרקעין. משלא הגיעו הצדדים להסדר, קוים דיון פורמלי, אשר עיקרו נרשם בפרוטוקול. בסיומו של הדיון, מששוכנע בית המשפט כי לא מובטח הסדר מגורים אחר למשיבה ולבתם הקטינה של בני הזוג, החליט לעכב את מכירת הדירה, בהסתמכו על הוראה בסעיף 40(א) לחוק המקרקעין. נקבע כי ההכרעה בבקשה לפנות את המשיבה מהדירה ולאשר את עסקת המכר תידחה עד לאחר קדם המשפט וההכרעה המקדמית בתביעת המדור שהגישה המשיבה.

2.        לאחר הדיון הגיש המערער בקשה לתיקון פרוטוקול, בה ביקש להוסיף בפרוטוקול דברים שנאמרו על ידי השופט בראשית הדיון מיום 31.1.2005 ולא הופיעו בפרוטוקול. המשפטים אותם ביקש המערער להוסיף הם כדלקמן:

א. " תנוח דעתך אני מתכוון לפסוק לה 600$ דמי מדור".

ב. "למה שלא תגיש תביעה לפסק דין הצהרתי כנגד האבא וככה אני אוכל לחייב אותו להתייצב בבית המשפט".

ג. "צריך למצוא את הדרך להשאיר את הדירה בידה".

ד. "אני לא אזרוק אותה לרחוב עו"ד מלכא".

ה. "מדובר בבני זוג שאינם מתגוררים 10 שנים יחד. אולי לא מגיע לה מדור, כיצד אדוני קובע שמגיע לה מדור לפני שראה את כתב ההגנה והראיות בתיק?" (משפט זה מיוחס לבאת-כוח המערער).

ו. "אני בכל מקרה אפסוק לה מדור של 600$".

ז. "תנוח דעתך אני לא מתכוון לתת צו פינוי ולמכור את הדירה".

ח. "אני אעכב את פירוק השיתוף כי אני לא מתכוון לזרוק אותה לרחוב".

ט. "אין לי בעיה, אני אעקל לו את הכספים לעשרים שלושים שנה".

3.        במקביל לבקשה לתיקון פרוטוקול הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט. בבקשה נטען כי בדיון מיום 31.1.2005 גילה בית המשפט עמדה חד צדדית, באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים. המערער סמך את הבקשה על ההתבטאויות שייחס לבית המשפט בבקשה לתיקון הפרוטוקול. נטען כי בשעה שבית המשפט הביע עמדה נחרצת בתובענת המשיבה למדור (אמר שיפסוק למשיבה 600$ דמי מדור), טרם הוגש כתב הגנה בתביעה, וטרם נשמעו ראיות בעניין. עוד נטען כי בית המשפט קבע פרקי זמן קצרים לבירור התובענה למדור, ומנגד דחה את ההכרעה בבקשה לפינוי, על מנת שיוכל לעקל את כספי המדור מהמכירה, ולממש את מטרתו המוצהרת, לפיה תישאר הדירה בידי המשיבה. כמו כן, הלין המערער על כך שפסק הדין בתביעה לפירוק שיתוף ניתן למעלה משלוש שנים לאחר הגשת סיכומי הצדדים, כאשר בית המשפט התעלם במהלך אותן שנים מבקשות חוזרות ונשנות של המערער ליתן פסק דין. זאת למרות שבית המשפט היה מודע לכך שהמשיבה עושה שימוש בלעדי בדירת הצדדים. בנוסף, טען המערער כי בית המשפט ייעץ לבא כוח המשיבה באילו הליכים משפטיים לנקוט על מנת להביא לסגירת תיק ההוצאה לפועל שמנהל אבי המערער כנגד בני הזוג, למרות שהתיק אינו מתנהל בפני בית המשפט, וכן הציע לבא-כוח המשיבה להגיש לבית המשפט תביעה כנגד האב לפסק דין הצהרתי, על מנת לצרפו להליך שמנהלת המשיבה כנגד המערער. בנסיבות אלה סבר המערער כי יש לפסול את בית המשפט. המשיבה סברה כי יש לדחות את הבקשה בשל השיהוי בהגשתה וגם לגופו של עניין בהעדר עילת פסלות. לטענת המשיבה, לא ניתן לומר שבית המשפט גיבש דעתו על ההליך, שכן גם לאחר הדיון הבלתי פורמלי נשוא הבקשה לתיקון הפרוטוקול ובקשת הפסלות, הוצעו על ידי בית המשפט הצעות פשרה נוספות, ובית המשפט עשה מאמץ עילאי להגיע להסכם כולל, לרבות הזמנת אביו של המערער לדיון. נטען כי הדברים שנאמרו היו אך ורק לצורך הבהרה כי בית המשפט לא יזרוק את המשיבה והבת לרחוב ללא הסדרת נושא המדור, וכי לא יקרה מצב הנוגד את הדין, בו לא יוסדר מדור חלופי. בנוסף, גם אם בית המשפט הביע דעה משפטית כלשהיא או העמיד את מי מהצדדים על טעותו ו/או הסביר את המסגרת המשפטית, אין בכך עילת פסלות. נטען כי הציטוט בעניין המדור אינו נכון והוצא מהקשרו. הובהר כי בהקשר של פסיקת דמי מדור דיבר בית המשפט על סכומים מקובלים וסבירים שנפסקים, ולא על מה שבוודאי יפסק בתיק הנוכחי.

4.        בהחלטה מיום 18.4.2005 אישר בית המשפט אמירת מרבית הדברים והסביר את ההקשר בו נאמרו. כן קבע כי הדברים שנאמרו תואמים את דרישות סעיף 40(א) לחוק המקרקעין. צוין כי חלק מההתבטאויות שיוחסו לבית המשפט הוצאו מהקשרן. בנוסף, לא זכר בית המשפט אם הדברים המוזכרים במשפט ג' נאמרו ובאיזה הקשר. הובהר כי בשום מקרה לא סבר בית המשפט כי יש להשאיר את הדירה בידי המשיבה, והדבר גם נוגד את פסק הדין המורה על פירוק השיתוף בדירה. בסופו של דבר החליט בית המשפט לדחות את הבקשה ולא לתקן את הפרוטוקול, הואיל והבקשה התבססה על דברים שנאמרו בהליך בלתי פורמלי. בית המשפט הבהיר שהדברים נאמרו כדי להסביר לצדדים את נוסח החוק המגן על המשיבה והבת מפני פינויין מבלי שתינתן להם דירה חלופית, וכדי לייתר את הדיון ולהביא את הצדדים להסכמה בדבר מקום מגורים חלופי למשיבה ולבת. משנדחתה הבקשה לתיקון הפרוטוקול, נקבע כי אין מקום לדון בבקשת הפסילה. בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על ההחלטה בעניין תיקון הפרוטוקול התקבלה בפסק דין מיום 20.3.2006, בו נקבע כי הפרוטוקול יתוקן כך שיופיעו בו הדברים שבית המשפט אישר כי נאמרו באולם בית המשפט, וכי לאחר התיקונים, ידון בית המשפט בבקשה לפסלות ויכריע בה כטוב בעיניו. בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי תיקן בית המשפט קמא את הפרוטוקול, בהחלטה מיום 1.8.2006. בית המשפט החליט להוסיף לפרוטוקול את משפטים א', ב', ד', ה' ו-ח' באופן בו נוסחו על ידי המערער. משפט ג' לא נרשם בפרוטוקול. למשפט ו' נוסף: "משום שהדבר נובע מסעיף 40(א) לחוק המקרקעין ולא מן הדין האישי". למשפט ז' נוספו המילים: "כל עוד לא נמצא מדור חילופי". ממשפט ט' הורדו המילים האחרונות "לעשרים שלושים שנה", והוא נוסח באופן מעט שונה: "אין לי בעיה. אני אעקל את הכספים".

5.        בהחלטה מיום 11.9.2006 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. נקבע כי התבטאויות בית המשפט במסגרת הדיון הבלתי פורמלי לא התייחסו כלל לשאלת מדורה של המשיבה מכוח הדין האישי, אלא רק להסדר המגורים הנובע מסעיף 40(א) לחוק המקרקעין. במסגרת זו הובהר למערער כי ללא מציאת הסדר מגורים מתאים לצרכיהן של האישה והבת לא יורה בית המשפט על פינוין מהדירה. מכיוון שעל הדירה הוטל עיקול על ידי אביו של המערער בגין חוב שכפי הנראה עולה על שוויה הדירה, ולאור העובדה שהמערער אינו משלם את המזונות שהושתו עליו, התקשה בית המשפט להשתכנע כי למשיבה ולבת יש דיור חלופי. בית המשפט סבר כי סעיף 40(א) לחוק המקרקעין אינו מותיר לו שיקול דעת, ולכן, הוא מצווה על פי הסעיף לעכב ביצוע הפירוק בנסיבות העניין. צוין כי במועד הדיון טרם הוגשה התובענה לחיוב במדור, כך שבית המשפט לא יכול היה להביע דעה קדומה על תובענה שטרם באה לעולם. לחילופין, נקבע כי ההליך כולו התנהל במסגרת בלתי פורמלית. גם אם נאמרו דברים שיש בהם לכאורה חשש ממשי למשוא פנים, הרי שטרם התקיים דיון פורמלי בבקשה ליתן צו פינוי ובתובענה לפסיקת מדור שהגישה האישה, כך שבשלב זה לא ניתן לומר כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" ואף לא ניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור". הובהר כי למערער יינתן יומו בבית המשפט על מנת לשכנע אם יש מקום לפרק את השיתוף בדירה, חרף העובדה כי למשיבה ולבת אין מקום מגורים אחר, ולמרות שהמשיבה תתקשה לגבות מהמערער את שכר הדירה. כמו כן, יוכל המערער לשכנע את בית המשפט, במסגרת התובענה למדור שהגישה המשיבה, כי המשיבה איבדה את זכותה למדור על פי הדין האישי, על יסוד העובדה שהצדדים מתגוררים בנפרד כעשר שנים. על כן, שום דבר אינו "נעול".

6.        על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסלות, ומוסיף כי ביום 31.1.2005 לא התקיים דיון בלתי פורמלי, אלא הדיון לכל אורכו התנהל לגופו של עניין. נטען כי קביעת בית המשפט בהחלטתו מיום 18.4.2005, לפיה המשפט: "אני אעקל לו את הכספים לעשרים שלושים שנה" נאמר בקשר לעיקול כספים לצורך הבטחת המדור, וכי לא זכור לו אם דובר על 20 או 30 שנה, אינה מתיישבת עם הטענה כי הדברים נאמרו על מנת להביא את הצדדים להסדר בנוגע למדור חלופי לפי סעיף 40(א) לחוק המקרקעין, שכן על פי הדין והפסיקה מדור חלופי הינו זמני, כסעד דחוף, למשך חודשים ספורים בלבד. לטענת המערער, מדובר בקביעה נחרצת חד צדדית וחמורה של בית המשפט, המעידה על משוא פנים. עוד נטען כי האמירות בנוגע לסכום המדור שיפסק היו בתגובה לשאלת באת-כוח המערער כיצד בית המשפט קובע שמגיע למשיבה מדור לפני שראה ראיות בתיק המדור, וכיצד יכול בית המשפט לדעת מה שיעור שכר הדירה בדירת המגורים. בנוסף, נטען כי המשיבה הגישה את תביעת המדור כבר ביום 14.3.2004, ולכן טענת בית המשפט לפיה לא יכול היה להביע דעה קדומה על תובענה שטרם באה לעולם, הינה שגויה. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור, מהטעמים בגינם סברה כי יש לדחות את בקשת הפסלות.

7.        לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, בית המשפט לא קיבל באופן מלא את גרסת המערער בנוגע להתבטאויותיו. הלכה היא כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו של המערער באשר לעובדות העומדות ביסוד בקשת הפסילה, על המערער מוטל נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2)599). כל עוד עומדת בעינה החלטת בית המשפט בעניין תיקון הפרוטוקול, הרי שהמערער לא עמד בנטל האמור לעניין ההתבטאויות שבית המשפט לא אישר אמירתן באופן בו נוסחו על ידי המערער. לגופו של עניין, בתחילת הדיון בבקשת כונסי הנכסים להורות על פינוי הדירה, ביום 31.1.2005, הביע בית המשפט עמדה משפטית, לפיה בהעדר פתרון דיור למשיבה ולבת, לא ניתן יהיה למכור את דירת בני הזוג, מכוח הוראתו המחייבת של סעיף 40(א) לחוק המקרקעין. טבעי הוא כי לבית המשפט תהיה עמדה מסוימת לגבי הדין הקיים, וכי הוא יביע את דעתו השיפוטית באשר לסוגיה המתעוררת בפניו. הלכה היא כי אין בעמדה משפטית, ככזו, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 3104/04 וינוגרד נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (לא פורסם); ע"א 11878/04 בורבא נ' ששון (לא פורסם); ע"א 4250/06 ארביב נ' אילוז (לא פורסם)). יש להוסיף ולהראות, בנתונים אובייקטיביים, כי מאותה עמדה משפטית עולה גם חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 6447/96 אחים שרבט חברה לבנין בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)). כל עוד בית המשפט פתוח לשמוע את עמדות הצדדים וליתן פסק דין ללא משוא פנים, הרי שלא קמה עילת פסלות (ע"א 7556/99 גרשון נ' גרשון (לא פורסם)).

8.        זאת ועוד, בדומה להליך קדם משפט, למעשה, נועדו דברי בית המשפט בתחילת הדיון בבקשה לפינוי הדירה לשם בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה ליעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין (ע"א 131/00 סורפין נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (לא פורסם); ע"א 2501/00 אבו כף נ' אבו כף (לא פורסם)). כבר נפסק בעבר, כי עצם העלאתה של הצעת פשרה ואפילו נסיון לשכנוע הצדדים למשפט להסכים להצעת הפשרה, אינם מבססים עילה לפסילתו של השופט היושב בדין (רע"א 287/88 מנוף סיגנל נ' עבדל ראזק, פ"ד מד(3)758; יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 180-178). בנסיונו להביא את הצדדים לידי פשרה מציג בית המשפט בפני הצדדים את העקרונות שעל יסודם ראוי להתפשר בתיק, ומצביע לא פעם (וגם זאת, ברמה הלכאורית) על נקודות תורפה ונקודות חוזק בטיעונים שבפניו. הדברים ידועים ומקובלים ואין בהם כדי להביא לפסלותו של השופט המציע פשרה. עילת פסלות תתקיים רק אם חרגו דברי בית המשפט מדברי שכנוע או הבעת דעה לכאורית גרידא ועלו כדי דברים היוצרים חשש ממשי למשוא פנים מצדו של בית המשפט, עד כדי הפיכת ההליך, המצוי בתחילתו, ל"משחק מכור".

9.        במקרה הנוכחי, הפנה בית המשפט בראשית הדיון את תשומת לב הצדדים לקשיים שביישום פירוק השיתוף בדירה, נוכח הוראת סעיף 40(א) לחוק המקרקעין, והציע דרכים להתמודד עם קושי זה (למשל, צירוף אביו של המערער להליך, על מנת לנסות להתמודד עם איום החוב על אפשרות המשיבה למצוא דיור חלופי). הדברים נאמרו בתחילת הדיון, על בסיס הוראות החוק, במסגרת נסיונותיו של בית המשפט לאפשר פינוי הדירה. הם מהווים, למעשה, חזרה על הערות בית המשפט בפסק הדין מיום 16.3.2003, עליו לא ערער המערער. ברור כי בשלב מקדמי זה אין השופט מגבש עמדה סופית בעניין, וכשופט מקצועי האמון על מלאכת השפיטה, חזקה עליו שבטרם נסתיימו כל הליכי הדיון, לא יבוא לכלל הכרעה סופית בדין ודברים שבפניו. לא שוכנעתי כי התבטאויותיו של בית המשפט בעניין הצורך למצוא דיור חלופי בטרם תימכר הדירה, חורצות את גורל הבקשה לפינוי המשיבה והתובענה למדור שהגישה המשיבה, כפי שאף הבהיר בית המשפט בהחלטותיו בבקשה לתיקון הפרוטוקול מיום 18.4.2005 ובבקשת הפסלות: בהחלטה מיום 18.4.2005 הבהיר בית המשפט כי השארת הדירה בידי המשיבה נוגדת את פסק הדין המורה על פירוק השיתוף בדירה; בהחלטה בבקשת הפסלות הבהיר בית המשפט כי התבטאויותיו בראשית הדיון מיום 31.1.2005 לא התייחסו כלל לשאלת מדורה של המשיבה מכוח הדין האישי, אלא רק להסדר המגורים הנובע מסעיף 40(א) לחוק המקרקעין. עוד הבהיר בית המשפט בהחלטה, כי למערער יינתן יומו בבית המשפט על מנת לשכנע אם יש מקום לפינוי הדירה חרף העובדה כי למשיבה ולבת אין מקום מגורים אחר, וכי הוא יוכל לשכנע את בית המשפט, במסגרת התובענה למדור, כי המשיבה איבדה זכותה למדור על פי הדין האישי. החלטות והבהרות אלו מעידות על כך שבית המשפט טרם גיבש דעה סופית בעניין. מכיוון שכך, דין הטענה כי התבטאויות בית המשפט בראשית הדיון מיום 31.1.2005 מקימות עילת פסלות, להידחות.