הפלר נ' ביבאי ואח'

החלטה

העניין שבפני – בקשה להטלת עיקול זמני ברישום.

התובענה, תובענה כספית אשר הוגשה על ידי התובע, בסדר דין מקוצר, על בסיס הסכם שכר טרחה מיום 9.2.2010.

התובע, בהגינותו הרבה, מציין בכתב התביעה כי הסכם שכה"ט נכרת מול אביו המנוח, עו"ד מאיר הפלר, וכי הנתבעים דחו הצעת פשרה אשר הוצגה בפניהם, בטענה שהתובע אינו מייצגם ומעולם לא ייצג אותם.

יוצא אם כן, כי התובענה הוגשה על בסיס הצעת פשרה אשר נדחתה (תחשיב חלק יחסי, מול הצעת פשרה אשר מהווה בשלב זה הערכה בלבד)– ואין ודאות כי פשרה כאמור תתקבל בעתיד, ואף קשה לומר, כבר כעת, מה יהא היקפה או היקף שווייה של הפשרה. יתר על כן, לא ברור האם התמורה אשר תתקבל אצל הנתבעים, ככל שתתקבל, תהא בכסף או בעין (על כל המשתמע מכך, בשאלת פרשנות הסכם הפשרה), ואף ברור כי מדובר בזכות עתידית אשר לפחות בשלב זה, טרם התממשה.

יוצא, אם כן, כי התובע מבקש כי כעת יוטל צו עיקול זמני ברישום, להבטחת סכום כספי אשר שנוי במחלוקת, אינו ודאי, ויתרחש – אם יתרחש, רק בעתיד לבוא, בהיקף שאינו ידוע כיום.

אמנם, יסוד ההכבדה במקרה זה, מתקיים לאור הנתונים והאסמכתאות אשר צורפו לבקשה להטלת עיקולים זמניים (וניתן ללמוד אודות הקושי הכלכלי אשר בהכרח ישפיע על יכולת פירעון פסק דין, אם וככל שיינתן), ואולם יסוד ההכבדה אינו עומד לבדו, אלא נשען, או אמור הוא להישען על שאלת עילת התובענה, ושאלת מאזן הנוחות.

עילת התובענה, במקרה זה, מוטלת בספק (לגבי סדר הדין הנכון – אעמוד בהמשך). אמנם הנתבעים ייפו אף את כוחו של התובע, אולם נסיבות כריתת הסכם שכר הטרחה, שנויות במחלוקת, כפי שעולה מכתב התביעה. "המשרד" כפי שהוא מתואר בכתב התביעה, אינו אישיות משפטית, והסכם לתשלום שכ"ט עו"ד, נחתם כדבר שבשגרה, מול עו"ד ולא מול "המשרד", שכן מדובר במערכת יחסית מורכבת וסבוכה, הנבנית על בסיס של אמון הדדי. ככל שהנתבעים טוענים כי התובע לא ייצגם מעולם, הרי שעילת התובענה נפגמת קמעא, בהקשר של הסכם שכר הטרחה. פרשנות הסכם שכר הטרחה, מול הסעד הנתבע, גם היא יכולה להביא למספר תוצאות (כגון – יכול ובמקרה של תמורה בעין ולא תמורה כספית, ההסכמה אינה חלה או שהינה שונה), באופן המציב את עילת התובענה מול סימן שאלה מהותי.

לעניין מאזן הנוחות, אין חולק כי בשלב זה, לא קיבלו הנתבעים דבר. יוצא כי התובע מעוניין להטיל הגבלה על קניין לכאורה של הנתבעים, בגין פשרה אשר דחו, ובגין תמורה אשר טרם קיבלו. ככל שעילת התביעה היתה מובהקת וברורה לחלוטין, מוצדק לעתים, להטיל הגבלה מסוג זה. ואולם כאשר מול עילת התביעה ישנם ספקות בהיקף שאינו מבוטל, סבורני כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתם של הנתבעים.

בטרם סיום, אתייחס לסדר הדין הנכון והראוי. התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר, כאשר התובענה נוקבת בסעד חלופי, של תשלום שכ"ט ראוי (בגין הפעולות אשר בוצעו על ידי התובע כעו"ד). סעד זה, נשען על הערכה ושומה של הטרחה, הזמן וההוצאות אשר הוצאו, ובמקרה שכזה, אין מדובר בתובענה לסכום קצוב.

אומר על כך א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מה' 10, עמ' 400: "אם מגלים, בעת בדיקת התביעה, עילת תביעה כלשהי (אפילו חלופית) שאינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר – תימחק הכותרת, שכן קיומו של חלק בתביעה שאינו ראוי להידון בהליך מקוצר זה פוסל את התובענה כולה מלהידון בדרך דיונית זו".   ראה לעניין זה, אף ר"ע 192/84 אבגד בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לח (2) 581. אוסיף ואציין, כי לא רק שהסעד החלופי אינו קצוב, אלא אף הסעד העיקרי אינו קצוב, שכן מדובר בהערכה אודות שווי הפשרה אשר עוד טרם אירעה (ומהווה בשלב זה, לא יותר מאשר ניחוש).

לפיכך, סבורני כי אין התובענה מתאימה לשמש כתובענה בסדר דין מקוצר.  אמנם, הנתבע לא העלה טענה זאת, ואולם, ביהמ"ש מוסמך ולעתים אף מחויב, לבדוק את כשירות התובענה להידון בסדר דין מקוצר .  ראה לעניין זה, ע"א 7/78 קמחי נ' איצקוביץ, פ"ד לג (1) 421 , שם נפסק:  "הרשם אינו מנוע - ואוסיף ואומר שהוא חייב - לבדוק אם התביעה ממלאת על פניה אחרי הדרישות של תקנות 269 ו-270, גם אם הנתבע לא ביקש רשות להתגונן. תביעה הלקויה מבחינה זו אינה עוברת אף את המפתן לקראת מתן פסק-הדין בסדר דין מקוצר. אין זה ענין בין התובע והנתבע אלא בין התובע ובית-המשפט או הרשם, החייב לשמור על הדרישות שהתקנות קובעות לשם מתן פסק-דין בסדר דין מקוצר " .

בנסיבות הענין, אני מורה על העברת התובענה לפסים של סדר דין רגיל.

מהנימוקים המפורטים לעיל, הבקשה להטלת עיקול זמני ברישום, במעמד צד אחד, נדחית.

ניתנה היום, כ"ח תמוז תשע"ב, 18 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: