הפטריארכיה הארמנית בירושלים נ' אבו אלהווא

פסק דין

עניינו של פסק הדין הוא עתירת התובעת לפינוי נכס שמשכירה היא לנתבע ולמתן צו מניעה קבוע נגדו, אשר ניתן בהיעדר הנתבע, לאחר שלא הגיש כתב-הגנה מטעמו, חרף המצאת כתב התביעה אליו.

עיקרי העובדות והרקע הדיוני

2.ביום 26.7.2011 הגישה התובעת תביעה לפינוי מושכר ולמתן צו הצהרתי קבוע אשר יורה לנתבע לפנות את המושכר המתואר בכתב התביעה, הנמצא בהר-הזיתים, בשכונת אל-טור בירושלים, הגובל באתר המקודש לנוצרים הנקרא "כנסיית אלסעוד".

כמפורט בכתב התביעה, עתירת התובעת כאמור, נסמכת בין השאר, על הסכם פשרה מפורט, אשר קיבל תוקף של פסק-דין בת"א 10039/99 בבית משפט זה, ביום 25.6.2001 בתביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע ועוד שניים (להלן – הסכם הפשרה).

בהסכם הפשרה נקבע בין השאר, שהנתבע מתחייב לפנות את כל החלקה נושא התביעה, למעט דירת המגורים הנמצאת בפינה המזרחית-צפונית של החלקה, שבה יהיה זכאי לגור רק עם אשתו וילדיו. עוד נקבע שהנתבע ישלם לתובעת דמי שכירות שנתיים בסך של 120 ₪.

בכתב התביעה שהוגש בתביעה הנדונה טענה התובעת כי מאז שנחתם הסכם הפשרה, לא עמד הנתבע בתנאי ההסכם והפר את התחייבויותיו על-פיו. לטענת התובעת, הנתבע הקים מבנה שנראה כי נועד לשמש למשתלה בשטח המצוי מחוץ לשטח שבו הותר לו לשהות בו. כך גם לא שילם הנתבע את דמי השכירות שנקבעו, חרף פניות אליו מצד התובעת, אשר לא נענו.

עוד טענה התובעת, כי בעקבות ההפרות הנמשכות של הסכם הפשרה, הגישה היא תביעה נוספת נגד הנתבע וביום 8.6.2004 ניתן נגדו צו מניעה קבוע, שאף אותו הפר. כך בין השאר ביצע עבודות שונות בחלקת האדמה שמסביב למבנה, שאליה לטענתה, פלש שלא כדין.

3.משלא הגיש הנתבע כתב הגנה, הגישה התובעת ביום 6.10.2011 בקשה למתן פסק-דין נגד הנתבע בהיעדר הגנה. בבקשה זו טענה התובעת, שביום 28.7.2011 הומצא כתב התביעה אל הנתבע, אשר סירב לחתום על קבלתו, וכי חרף חלוף שלושים יום, לא הגיש כתב הגנה. טענות אלו של התובעת נתמכו בתצהיר, אשר לא היה חתום כדין.

ביום 23.10.2011 ניתנה החלטת כבוד הרשם בן שלו, שבה נאמר כי "הבקשה תידון אם תוגש תוך 10 ימים מחדש בצירוף תצהיר ערוך ומאומת כדין ... על אודות ביצוע המסירה, וכן בצירוף הבהרות (לרבות בראיות במידת הצורך) לשאלה מה העילה בדין למתן הסעד המבוקש, בין היתר בשים לב להוראות פסקות 2.ג ו-2.ד לפסק הדין המוסכם מיום 25.6.2001".

משלא הוגש דבר מטעם התובעת עד יום 24.11.2011, ניתנה החלטה נוספת של הרשם, שבה נקבע כי אם תוך עשרים יום לא תפעל התובעת כאמור בהחלטה הקודמת, כי אז בחלוף המועד שנקצב, תימחק התביעה מחמת חוסר מעש.

4.ביום 1.12.2011 הגישה התובעת בקשה חוזרת למתן פסק-דין בהיעדר הגנה מטעם הנתבע, שאליה צורף תצהיר ערוך כדין, המאמת את העובדות הנטענות בבקשה.

משהוגשה הבקשה האמורה נתן הרשם החלטה נוספת ביום 5.12.2011, שבה קבע כי על התובעת להבהיר תוך שלושים יום, אם אינה סבורה שהסעד הראוי בנסיבות העניין, הוא סעד כספי. כן התבקשה להבהיר, מה המנגנון הקבוע על-פי ההסכם לשם פינוי הנתבע, ואם היא עומדת על תביעתה לסילוקו מכל החלקה, לרבות מדירת המגורים.

גם הפעם לא פעלה התובעת על-פי החלטה הרשם במועד, ומטעם זה ניתנה החלטתו הנוספת מיום 25.1.2012, שבה נאמר כי אם התובעת לא תפעל על-פי ההחלטות שניתנו (כפי שפורטו בהחלטה), כי אז בחלוף המועד שנקצב, תימחק התביעה מחמת חוסר מעש.

5.הודעת ההבהרה מטעם התובעת הוגשה ביום 2.2.2012, ובה הבהירה התובעת שלטענתה, הסעד הראוי אינו סעד כספי, וזאת מאחר שהתובע פוגע בזכויותיה הקנייניות. עוד הוסיפה, שנקטה כלפיו בסבלנות רבה, חרף הפרות ההסכם מצדו ולמרות פגיעותיו המתמשכות בקניינה במשך תקופה ארוכה. למרות הזדמנויות רבות שניתנו לנתבע לקיים את חובותיו על-פי ההסכם, הוא לא עשה כן, ומעולם לא שילם את דמי השכירות והמשיך להשתמש בחלקי הנכס, שבהם לא היה רשאי להשתמש. לטענתה, אי תשלום דמי השכירות אינו ההפרה היחידה של ההסכם, ולכן אין מדובר רק בתביעה לסעד כספי, אלא הסעד העיקרי המבוקש הוא פינוי הנתבע מהנכס, לנוכח פלישתו אל שטחים שאליהם אסור היה לו לפלוש ופגיעה בקניינה. התובעת טענה גם, כי אם הנתבע מזלזל בכתב התביעה שהומצא לו, חזקה עליו שגם יתעלם מסעד כספי שייפסק נגדו, אם אמנם ייפסק.

ביום 8.2.2012 ניתנה החלטת הרשם, שבה נקבע כלהלן:

"בהתחשב בסעד המבוקש: בהתחשב בהוראות ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 25.6.01 (לרבות פסקות 2.ג ו-2.ד, אשר לכאורה קבעו את המנגנון המתאים לפינוי מדירת המגורים – במובחן מפינוי כלל החלקה המבוקש עתה), שעה שהמבקשת עומדת על מלוא הסעדים שהתבקשו ובהתחשב בהחלטותיי מיום 23.10.11 ו-5.12.11, לא מצאתי ליתן סעד על-פי צד אחד מבלי שנשמעו ראיות מטעם התובעת לרבות באשר לנסיבות כריתת ההסכם ומבלי שהוכרעה עמדתה של המבקשת, הטוענת עתה כי הסכם הפשרה שעל יסודו נתבע הפינוי אינו רלוונטי כלל לנסיבות דנן. בנסיבות אלה, ובהתחשב בהוראות תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תועבר התובענה לבית המשפט לשמיעה.

המזכירות תפעל בהתאם להוראות הרישא לתקנה 97(ב) לתקנות הנ"ל".

התביעה הועברה לשמיעתה לפניי ביום 20.2.2012, ובהחלטה מאותו יום נקבע כי בהתאם להחלטה האמורה של הרשם, עד יום 1.4.2012 תגיש התובעת תצהיר מפורט לביסוס מלוא תביעתה בשים לב לכל האמור בהחלטת הרשם.

6.ביום 1.5.2012 הגישה התובעת את תצהירו של האב בקראד, מנהל מחלקת הכספים של התובעת בירושלים זה כעשר שנים (לאחר שלבקשתה, ניתנה לה ארכה להגשתו). נספחי התצהיר הוגשו ביום 8.5.2012.