הפחתת פיצוי שנפסק בגין כליאת שווא לתקופה של 30 ימים

השופטת ש' וסרקוג, ס' נשיאה :

1.         הערעור הוא על פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ש' לבנוני) ביום 8/3/07, במסגרתו חייב את המערערת (להלן: המדינה ) לשלם למשיב סכום של 439,352 ש"ח נכון ליום 11/7/06 וכן הוצאות משפט בסך של 2,000 ש"ח נכון ליום 12/8/04. בית המשפט נמנע מלהטיל על המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין, מאחר שהייצוג שניתן לו בבית המשפט השלום היה מטעם הסיוע המשפטי.

            החיוב הכספי הוטל על המדינה בגין כליאת שווא של המשיב לתקופה של 30 ימים.

הרקע והנסיבות הצריכות לעניין :

2.         העובדות פורטו בפסק הדין של בית משפט קמא, וכן בעיקרי טיעון מפורטים שהוגשו מטעם המשיב,  ואין לנו אלא להביא את עיקרי הדברים:

2.1        התובע, יליד 1958 הורשע ביום 9/6/94 בת"פ 1845/93, ונגזר עליו תשלום קנס 1,000 ש"ח או  30 ימים מאסר תמורתם. אישום זה מתייחס למעשה שעשה המשיב במסגרת עבודתו כנהג גרר, כאשר גרר משאית אחרת ללא שלט "נגרר".

בנוסף ביום 31/10/95 הורשע המשיב בת"פ 5207/94 בגין התנגדות למעצר. המשיב נקנס בסכום של 1,500 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם. לטענת המשיב, מקורו של אישום זה, בסכסוך שכר שהיה בין המשיב למעבידו, ובתלונת האחרון כי המשיב לקח ממעבידו מכשיר ביפר. האישום בגין הגניבה בוטל. התלונה בשל התנגדות למעצר לצורכי חקירה הייתה להרשעה.

2.2        המשיב לא שילם את הקנסות הנ"ל, וביום 24/3/96 החל לרצות את עונשי המאסר לתקופה מצטברת של 60 ימים. ביום 14/5/96 שוחרר המשיב ממאסר.

2.3        ביום 3/12/97 נאסר המשיב פעם נוספת (להלן: פקודת המאסר הנוספת ). לטענתו לא ידע מהי סיבת המאסר, אך לא התנגד למעצר בשל "ניסיון העבר". בתקופת המאסר היה המשיב יממה בתחנת זבולון, לאחר מכן הועבר לכלא ג'למה, וכעבור מספר ימים לבית סוהר ניצן. בסך הכול היה אסור מיום 3/12/97 ועד ליום 1/1/98.

ההליכים בבית משפט קמא וחוות הדעת הרפואיות :

3.         המשיב טען לכליאת השווא והגיש בגינה תביעה לפיצוי כנגד המדינה. התביעה הוגשה ביום 6/11/2001. בכתב ההגנה שהוגש ביום 23/6/02 טענה תחילה המדינה, כי מדובר בפקודת מאסר שהוצאה כדין, וכי זו הוצאה בגין " עבירה אחרת". כול זאת למרות שכבר ביום 1/2/2001 נשלח מכתב מטעם המדינה-שירות בתי הסוהר, בו מודה למעשה האחרונה, כי פקודת המאסר הנוספת הוצאה שלא כדין, בהיותה פקודת מאסר בגין ת"פ 1845/93 ב פעם השנייה.

4.         במסגרת התביעה, טען המשיב לנזקים שנגרמו לו. ביום 7/4/03 הוגשה מטעמו חוות דעת רפואית בתחום הפסיכיאטרי (ד"ר הידש גיורא). המומחה קבע כי עקב המאסר השני ניזוק המשיב נזק נפשי אשר הביא להתפתחות מחלה בתחום זה, ונכותו הועמדה על 70%. המדינה הגישה חוות דעת מטעמה (פרופ' טיאנו - חוו"ד מיום 21/2/04), לפיה לא נותרה למשיב כול נכות נפשית, וממילא גם לא עקב המאסר השני.

            לאור חוות הדעת הסותרות מונה ד"ר טל עמיקם, כמומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט. חוות דעתו הוגשה ביום 12/8/04 (במ/1). באותה חוות דעת בחן המומחה את השאלות הבאות: מה טיב ההפרעה הנפשית ממנה סובל המשיב, אם ההפרעה נובעת ממאסרו השני, ואם נמצאה אצל המשיב נכות רפואית בתחום הנפשי.

המומחה קבע, כי המשיב סובל מתגובת הסתגלות כרונית. לאחר מאסרו השני, סבל ככל הנראה מאפיזודה פסיכוטית פראנואידית, אשר חלפה ללא טיפול מסודר.

לכן מצא המומחה, כי עיקר בעיותיו של המשיב הן בתחום הכלכלי והסוציאלי, וככול שסבל מאפיזודה פסיכוטית פרנואידית, לאחר המאסר השני, הרי שזו חלפה. כמו כן קבע המומחה שאין קשר בין הפסקת עבודתו לאחר המאסר השני למאסר השני עצמו. לכן לא נמצא כי מדובר בתהליך פסיכוטי או מחלה ממושכת; תקופת המאסר השני לא תרמה מהותית להחמרת מצבו הנפשי, וככל שקיימת נכות נפשית המתבטאת בהפרעות תפקודיות במישורים שונים וגם סבל נפשי, אין  אלה קשורים  למאסר השני. בהתאמה, לא נקבעה למשיב נכות נפשית.

בתשובות לשאלות הבהרה שנשלחו למומחה, ציין כי מדובר בנכות נפשית העומדת על 20% נכות לפי תקנות המל"ל, ואולם נכות בשיעור זה הייתה למשיב קודם למאסר השני ונותרה גם לאחריו. המומחה אף נחקר בבית המשפט.

5.         על-פי הסדר דיוני בין הצדדים היה על בית המשפט להכריע במחלוקת, אם אכן מדובר בכליאת שווא על סמך המסמכים שהוצגו.

טענות בעלי הדין בערכאה הדיונית :

6.         מעבר לטענה בדבר כליאת שווא, טען המשיב, כי הנכות בתחום הפסיכיאטרי היא עקב המאסר השני. לתמיכה בטענתו ציין כי ממאי 2001 הוכר כנכה בנכות כללית. לאחר מאסרו השני לא חזר לעבוד, וכול זאת על רקע מצבו הנפשי הקשה עקב המאסר השני.