הפועל איחוד בני סחנין נ' אסדי

החלטה

בפני בקשה שעניינה חיוב התובעת בהפקדת ערובה בקופת ביהמ"ש להבטחת הוצאות משפט, וזאת בהתאם לסעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסד"א").

רקע: ביום 29.12.10 פתחה הפועל איחוד בני סכנין (להלן: "המשיבה") תיק הוצל"פ שמספרו 08-21757-10-5 נגד אסדי מחמוד מוחמד (להלן: "המבקש") בגין שטר בסך 500,000 ₪ (ז.פ 30.5.10) שהוענק לה, לטענתה, כתרומה מהמבקש. בשלב מסוים חזר בו המבקש ומסר הוראת ביטול לשיק. המבקש הגיש התנגדות לביצוע השטר כאשר טענתו העיקרית הנה כי הסכים לתרום למשיבה את הסכום הנ"ל לאחר שהובטח לו שחברות שבבעלותו יפורסמו ע"י המשיבה, וכן כי ימונה לנשיא המשיבה ויוקנו לו סמכויות ניהול רחבות, כאשר דבר מהאמור לא קוים. כן נטען כי השיק נשוא תיק ההוצל"פ נמסר למנהל המשיבה על מנת להחליפו בשיק אחר של חברה בבעלותו. לאחר שניתנה למבקש רשות להתגונן נפתח התיק האזרחי שבפניי.

כעת עותר המבקש לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו לפי תקנה 519 לתקסד"א. נטען כי המשיבה הינה עמותה רשומה ללא מטרות רווח, גוף משפטי המתקיים מכספי חסד ותרומות, ללא מקור הכנסה ממשי, אשר יאפשר לה לספק בטוחה כלכלית שניתן להישען עליה; מכתבי בי-דין של המשיבה ניתן ללמוד אודות מצוקתה הכלכלית, כאשר השיק נשוא התביעה ניתן כתרומה מתוך ניסיון להוציאה ממצוקתה זו; יתרה מכך, מהחלטה שניתנה ביום 17.7.13 בתיק ה"פ 50160-06-13 שואהנה ואח' נגד אבו יונס ואח', עולה המשיבה נאבקת על קיומה, בלשון המעטה, לא רק ששרויה במצוקה כלכלית אלא גם מתנהל מאבק בין חבריה, כאשר שתי קבוצות של חברים ומנהלים רבים על ניהולה; נטען כי אין כל סיכוי שיצליח המבקש לגבות סכום כלשהו מהמשיבה במידה ותביעת המשיבה נגדו תידחה.

המשיבה טוענת כי עפ"י שורה של פסקי דין, הפעלתה של תקנה 519 לתקסד"א תיעשה במקרים חריגים בלבד, שכן הפעלתה פוגעת בזכות הגישה לביהמ"ש; עיון בכתבי בי-דין שבתיק כמו גם ממכלול החומר מלמד כי סיכוייה של התביעה להתקבל גבוהים וזאת בשים לב לטענות ההגנה של המבקש. כמו כן, למשיבה, שהינה עמותה רשומה ללא מטרות רווח, כתובת קבועה ואין סכנה כי המבקש יתקשה לגבות את הוצאותיו במידה המחייבת הפקדת ערובה להוצאות; אומנם בהחלטה מיום 17.7.13 שניתנה במסגרת ה"פ 50160-06-13 שואהנה ואח' נגד אבו יונס ואח' צוין כי "התפטרותו של מבקש 2 מתפקידו כיו"ר העמותה היא בשל משבר כספי וניהולי...", אך נראה כי אין בקביעה זו משום הצהרה כלשהי בדבר מצבה הכלכלי של המשיבה או כדי לבוא לכלל מסקנה לפיה לא ניתן להיפרע ממנה בשל היותה חדלת פירעון; המשיבה הפנתה לשיהוי בהגשת הבקשה נשוא הדיון, שכן אנו מצויים בשלב ההוכחות ונראה כי מטרתה של הבקשה היא לעכב ולסרבל את בירור התובענה; יתרה מכך, על המבקש הושתו הוצאות בסך 1,200 ₪ במסגרת החלטת ביהמ"ש מיום 16.5.13 אשר טרם שולמו וזאת למרות שמדובר בסכום זניח וחרף העובדה שחלפו 7 חודשים מיום מתן ההחלטה ויש לקבוע כי מי שבעצמו ממרה החלטה שיפוטית לתשלום הוצאות זעומות, נעדר כושר לעתור בעצמו לחיוב הצד שכנגד בערובה להבטחת הוצאות.

המבקש הגיש תשובה לתגובת המשיבה. נטען בתמצית כי תקנה 519 לתקסד"א הינה תקנה כללית העוסקת בכל סוגי התובענות בין אם מוגשת ע"י חברה, עמותה, ו/או יחיד; תגובת המשיבה והפסיקה אשר צוטטה על ידה, מתייחסת לתביעה המוגשת ע"י יחיד כאשר הדין מאבחן בין תביעת יחיד לתביעת תאגיד; עסקינן בתובעת שהיא עמותה רשומה, המוגדרת כתאגיד, אשר הספרות המשפטית מלמדת כי יש להתייחס אליה לעניין זה כחברה בע"מ; הכלל קובע כי יש לחייב חברה (תאגיד) בהפקדת ערובה להבטחת ההוצאות, אלא אם הוכיחה החברה כי יש ביכולתה לשלמם; המשיבה בתגובתה לא הצביעה על כי היא בעלת יכולת לשלם את ההוצאות שייפסקו לחובתה. בסע' 12 לתגובתה, שהוא הסעיף היחידי אשר מתייחס לנושא יכולתה הכלכלית של המשיבה הסתפקה המשיבה לטעון כי "לא הובאה כל ראיה לכך כי הינה חדלת פירעון", כאשר נטל ההוכחה מוטל על המשיבה בעניין זה; לעניין השיהוי הנטען, המועד להגשת בקשה מעין זו לא נקבע בחיקוק, וברור כי בעל דין יכול לעתור בבקשה מעין זו בכל שלב של המשפט; לעניין ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש ולא שולמו, הרי שעניין יכולתו הכלכלית של המבקש אינו נבחן ע"י ביהמ"ש לצורך הכרעה בבקשה דנן, מה גם ובידי המשיבה החלטה שיפוטית שיש באפשרותה לאכוף על המבקש.

דיון

עד לחקיקת חוק החברות החדש חלשו הוראות שונות לעניין חיוב תובע בהוצאות משפט תוך אבחנה בין תובע שהוא יחיד לעומת תובע שהינו חברה בע"מ. כאשר דובר בתובע שהוא יחיד חלה ההוראה הקבועה בתקנה 519 לתקסד"א ואילו במקרה שהתובע הינו חברה בע"מ חלה ההוראה שנקבעה בסעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג- 1983, אשר לפיה כאשר התובעת היא חברה, השיקול ההכרחי והיחיד לחיוב במתן ערובה הוא חוסר יכולתה של החברה לשלם את ההוצאות, אם הנתבע יזכה בדין. דהיינו:

"בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות". (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נגד נילי מפעלי מתכת בע"מ, פד"י מד(1) 647).

עם חקיקת חוק החברות, התשנ"ט-1999, בוטל סעיף 232 לפקודת החברות ולא חוקק בחוק החברות סעיף חלופי לחיוב חברה בהפקדת ערובה. ביום 17.3.05 נכנס לתוקפו חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה- 2005 (ס"ח 1989, עמ' 238). במסגרת תיקון זה הוסף סעיף 353א לחוק החברות, אשר כלל הוראה ספציפית ביחס להפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, מקום בו התובעת הינה חברה או חברת חוץ.

שילוב ההוראות הנ"ל מלמד על כך כי ביהמ"ש הדן בתביעה מוסמך להורות לתובע, יחיד או חברה, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע כתנאי להמשך ניהול התביעה. במסגרת ההחלטה על חיובו של תובע יחיד בהפקדת ערובה, על בית המשפט לבחון את התכליות העומדות ביסוד תקנה 519 לתקסד"א כאשר מחד גיסא, נועדה התקנה להבטיח את תשלום הוצאות הנתבע במקרה בו תידחה התביעה נגדו ויושת חיוב בהוצאות וכן לצמצם את האפשרות להגיש תביעות סרק. מאידך גיסא, יש ליתן משקל לשיקול של הבטחת היכולת לממש זכויות באמצעות ביהמ"ש. מצב הדברים לעניין חיובה של חברה בהפקדת ערובה הינו שונה במקצת. סעיף 353א לחוק החברות קובע חזקה לפיה תחויב חברה, בהתאם לבקשה, בתשלום ערובה להבטחת הוצאות הנתבע בתביעה שהגישה. החברה יכולה לסתור את החזקה בהתקיים שני תנאים: האחד, אם הוכיחה כי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם תידחה התביעה; השני, אם סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה (רע"א 6176/09 התחלת ים אילת בע"מ נגד הרפסודה הלבנה באילת בע"מ, פורסם בנבו ביום 27.8.09).

בעניינו, סעיף 353 א לחוק החברות אינו חל במישרין על התובעת מאחר ואין חולק כי התאגדה כעמותה ולא כחברה. גם תקנה 519 לתקסד"א אינה חלה על התובעת מאחר ואינה יחידה. גם בחוק העמותות, התש"ם -1980 אין בנמצא הוראה מקבילה לסעיף 353א הנ"ל. עם זאת, ניתן לומר כי הרציונאל העומד בבסיס סעיף 353 א לחוק החברות שנועד להתמודד עם החשש שמא תאגיד חסר יכולת כספית יסתתר, בסיומו של הליך, מאחורי גוף משפטי ערטילאי, בעל אישיות נפרדת, ויעמיד את הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה בפני שוקת שבורה, שריר וקיים אף ביחס לתאגידים שאינם חברות. לאור זאת, נראה כי ניתן לעשות שימוש בעניינו בסעיף 353א לחוק החברות על דרך ההיקש.

בעניינו, המשיבה לא עמדה בנטל הראיה הרובץ לפתחה ולא הוכיחה כי תוכל לשאת בהוצאות המבקש אם יזכה בדין: ראשית, המשיבה לא הניחה תשתית ראייתית, הנתמכת בתצהיר, בדבר יכולתה הכלכלית לשלם את הוצאות המשפט שייפסקו לחובתה, ככל שתביעתה נגד המבקש תידחה. שגתה המשיבה בכך שסברה כי הנטל בעניין זה מוטל על המבקש. שנית, המשיבה אף לא הצביעה על נכסים כלשהם שבבעלותה מהם יוכל המבקש להיפרע ממנה בעת הצורך. שלישית, דווקא חומר הראיות בתיק ביהמ"ש מלמד כי ישנן אינדיקציות בדבר מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה (ראו: סעיף 6 לבקשה שם מצוטט קטע מהחלטת ביהמ"ש בה"פ 50160-06-13 שואהנה ואח' נגד אבו יונס ואח' (עותק ההחלטה לא צורף אך עצם תוכנה של ההחלטה אינו שנוי במחלוקת), שם צוין בהחלטה הנ"ל כי "...המבקש 2 שרוצה להיות מעורב בניהולה הוא זה אשר במהלך כהונתו נקלעה העמותה למשבר כספי וניהולי" (ראו גם : סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית המבקש; סעיף 7 לתצהיר עדות ראשית יו"ר העמותה לפיו התפטרות יו"ר העמותה בתחילת שנת 2010 נעשה, בין היתר "...עקב מצבה הכלכלי הקשה אליו נקלעה המשיבה, בין היתר בשל אי קבלת תמיכה כלכלית מעיריית ס'חנין כפי שהובטח", ראו גם: סעיף 26 לתצהיר יו"ר העמותה לפיו "התובעת מנוהלת כדין ומקבלת מזה שנים תעודות ניהול תקין ואישור מאזנים בחוק ללא חריגות, חרף משאביה המצומצמים של התובעת..."). בעניין זה יש לציין כי המשיבה בתגובתה אינה מכחישה את תוכן ההחלטה בה"פ 50160-06-13 המצוטט לעיל, אלא טוענת שאין בקביעה זו משום הצהרה כלשהי בדבר מצבה הכלכלי של המשיבה או כדי לבוא לכלל מסקנה לפיה לא ניתן להיפרע ממנה בשל היותה חדלת פירעון, וזאת בלא שמצאה לנכון להניח תשתית ראייתית כלשהי בדבר מצבה הכלכלי הנוכחי ו/או הצגת ראיות כלשהן המעידות כי יצאה מהמשבר הכלכלי- ניהולי אליו נקלעה, ובעיקר שהנטל בעניין זה מוטל על כתפיה. מקובלת עלי טענת המבקש כי עצם מתן השיק נשוא התביעה על ידו למשיבה כתרומה, ולאור גובה השיק, כדי לתמוך בטענתו כי התרומה ניתנה על ידו, בין היתר, מתוך ניסיון להקל על מצוקתה הכלכלית של המשיבה.

המשיבה לא עמדה בנטל לשכנע את בית המשפט בקיומם של נימוקים המצדיקים לפטור אותה מהפקדת ערובה. לא מצאתי ממש בטענתה כי העובדה שיש לה כתובת קבועה, כשלעצמה, כדי להשליך לגבי סיכויו של המבקש לגבות את הוצאותיו מהמשיבה. המשיבה טענה כי המבקש נקט שיהוי רב בהגשת הבקשה, כאשר התיק מצוי בפתח ישיבת הוכחות שנקבעה אולם אין הגבלה בחיקוק למועד הגשת בקשה להפקדת ערובה להוצאות, וניתן להגישה בכל שלב של ההליך, אם כי אפשר ותהיה לכך השלכה לעניין גובה הערובה. טענת המשיבה כי המבקש פועל בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים בכך שאינו משלם את הוצאות המשפט בסך 1,200 ₪ שנפסקו לחובתו לפני מס' חודשיים, כאשר מנגד מגיש בקשה לחיובה בערובה להוצאות, אינה בבחינת שיקול שיש לקחתו בחשבון לצורך הכרעה בבקשה שבפניי.

סיכומו של דבר:

אני מקבל את הבקשה ומחייב את המשיבה (התובעת) להפקיד ערובה בסך 7,500 ש"ח להבטחת הוצאות המבקש בהליך העיקרי וזאת עד 20.3.14.

המשיבה תשלם למבקש הוצאות בקשה זו בסך 1,200 ₪, תוך 30 יום.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ד, 18 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.