הפ"ב 62430-06-15 ב.ה.ש. שירותי מזון בע"מ נ' שם טוב ואח'

לפניי בקשה לביטול פסק בורר של כב' הבורר עו"ד אליאס חורי מיום 21.5.15, בו מחק את תביעת המבקש נגד המשיבים בגין אי-הפקדת עירבון להוצאות בהתאם להוראותיו (להלן: "פסק הדין"). כן מבוקש כי בית המשפט יקבע שהליך הבוררות מבוטל וכי הבורר מנוע מלהמשיך לדון בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיבים נגד המבקשת.

הבקשה האמורה מתבססת בטענה כי בהעדר קביעה מוסכמת באשר למועד אשר בו ייתן הבורר את פסק דינו, חלה על הבוררות הוראת סעיף טו לתוספת לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "התוספת" ו"החוק" בהתאמה), ולפי ההוראה האמורה, פסק דינו של הבורר ניתן מאוחר יותר מהמועד המקסימלי הקבוע בסעיף האמור. בגין איחור זה, המהווה עילה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24(8) לחוק ("הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו"), מבוקש גם, כאמור, כי ייקבע, מכוח הוראת סעיף טו האמור, שהליך הבוררות הסתיים, וכי על כן אין לבורר הסמכות להמשיך ולדון בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיבים.

במקביל להגשת הבקשה האמורה, הגישה המבקשת גם בקשה לעיכוב בהליכי הבוררות עד למתן החלטה בבקשה לגופה, וזאת במיוחד על מנת שהבורר לא ימשיך לדון בתביעה שכנגד של המשיבים נגדה. בהחלטתי מיום 8.7.15 נדחתה בקשה זו, בה קבעתי, בין היתר, כהאי לישנא: "...אני דוחה את הבקשה לעיכוב בהליכי הבוררות. כל תוצאה של המשך הבוררות בתביעה שכנגד אינה בלתי-הפיכה, מאחר שפסק הבורר כפי שיינתן יוכל לעמוד לביקורת במסגרת הגשת בקשה לביטולו. כן יוער, כי כלל לא ברור על פניו כי פסק הבורר אכן ניתן באיחור...".

יצוין, כי בעקבות החלטתי האמורה המשיך הבורר במלאכתו ודן בתביעה שכנגד, בה נתן פסק דין אשר בו קיבל את התביעה שכנגד במלואה ואף חייב את המבקשת בהוצאות, כאשר המבקש אינו לוקח חלק בהליך לאור עמדתו המפורטת לעיל כי הבורר פעל בחוסר סמכות עקב האיחור בסיום ההליך. כן יצוין, כי בהחלטה מיום 25.8.15 נעתרתי לבקשת ב"כ המבקשת להתיר את תיקון בקשת הביטול כך שתכלול גם התייחסות לפסק הבורר בתביעה שכנגד, וכן, למתן ארכה בהגשת תגובה לטיעוני ב"כ המשיבים בתגובתם לבקשת הביטול עד לאחר שיגיש את כתב התביעה/בקשת הביטול המתוקנת; ברם, המועד שנקבע להגשת בקשת הביטול המתוקנת ולתגובה כאמור – 15.9.15 – חלף זה מכבר ללא שיוגש דבר מטעם המבקשת.

אי לכך, ניתנת בזה החלטה לגופה של הבקשה בהעדר תגובת המבקשת האמורה. לאחר עיון בטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה לביטול פסק הבורר – להידחות.

סעיף טו לתוספת לחוק קובע כדלהלן:

"על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חודשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל דין, הכול לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חודשים נוספים".

לטענת ב"כ המבקשת, שלושת החודשים שעמדו לרשותו של הבורר לסיום ההליך החלו ביום 10.11.14, עם מינויו כבורר על ידי יו"ר וועד המחוז של לשכת עורכי הדין. אי לכך, שלושת החודשים האמורים הסתיימו ביום 10.2.15, זמן רב לפני מתן פסק הדין ביום 21.5.15 (אשר התקבלה במשרדי ב"כ המבקשת ביום 25.5.15). ב"כ המבקשת אף מפנה להחלטתו של הבורר עצמו מיום 25.2.15, בו נכתב, בין היתר, כי "מאחר ועברו למעלה משלושה חודשים מיום העברת המחלוקות לבוררות ועל מנת להסיר ספק, הצדדים מתבקשים ליתן הסכמתם בכתב להארכת המועד לסיום הבוררות ולמתן החלטה עד ל- 31.5.15." מדבריו אלה של הבורר עולה, לטענת ב"כ המבקשת, כי אף הבורר הכיר בעובדה ששלושת החודשים למתן פסק דינו כבר חלפו עת כתב את המכתב האמור בשלהי פברואר 2015; ועל כן, ברי כי לאחר שהודיעה המבקשת לבורר כי היא אינה מסכימה להארכת המועד האמור, לא היה הבורר מוסמך להמשיך ולדון בסכסוך בין הצדדים, ובוודאי שלא היה מוסמך ליתן פסק דין.

אומנם, סעיף טו האמור מסמיך את הבורר להאריך את התקופה האמורה בשלושה חודשים נוספים, ברם, לטענת ב"כ המבקשת, הבורר לא נתן כל החלטה בה האריך את התקופה מכוח הסמכות האמורה, אלא המשיך לדון בבוררות, בהעדר החלטה מטעמו, וכן בהעדר הסכמתם של שני הצדדים.

זאת ועוד. לטענת ב"כ המבקשת, אף אילו ניתן להכיר בסמכותו העצמאית של הבורר להאריך את המועד האמור של שלושה חודשים בשלושה חודשים נוספים גם ללא מתן החלטה מפורשת לעשות כן, הרי ששלושת החודשים הנוספים הסתיימו אף הם לפני מתן פסק הדין; שהרי ששת החודשים מיום 10.11.14 הסתיימו ביום 10.5.15, בעוד שפסק הדין ניתן רק ביום 25.5.15. כן נטען, כי מאותה סיבה, סמכותו של הבורר להמשיך ולדון בתביעה שכנגד פגה גם כן ביום 10.5.15. המבקשת מציינת כי היא אף העבירה לבורר בכתב את התנגדותה להמשך הבוררות עוד לפני שהבורר העביר לצדדים את פסק דינו (מכתב המבקשת לבורר הועבר אליו ביום 25.5.15 בשעה 15:13, בעוד שפסק הבורר הועבר לידי המבקשת רק לאחר מכן, באותו יום בשעה 15:21).