הפ"ב 32425-06-16 אסולין נ' כהן ואח', הפ"ב 51405-05-16 כהן נ' יגאל ואח'

בקשה לביטול פסק בוררות מיום 08.05.2016 שניתן על ידי כבוד הבורר, השופט בדימוס נסים ממן, במסגרתו הוטלו על הצדדים חיובים הדדיים בהתייחס לפרויקט בנייה בבני ברק.

1.ההליך בפני הבורר נסב על תביעות הדדיות בין המבקשת (להלן- רווית) לבין המשיב (להלן - חיים) עת זה האחרון תבע גם את המשיב 2 - אביה של המבקשת (להלן - הרצל) ואת אחיה של המבקשת (להלן– אלירן). מבלי למצות את הפרשה העובדתית עליה נסב ההליך ואת המחלוקות השונות הכרוכות בה, אציין שעסקינן במיזם משותף לבניית בניין מגורים על מגרש שהוחזק ע"י הרצל ואשר היה רשום כרכוש משותף של הבניין הסמוך לו (להלן - הבניין הישן) בו היו לרווית זכויות רשומות בחנות בקומת הקרקע בשטח של כ-20 מ"ר.

2.רווית פרשה בבקשתה לביטול פסק הבוררות יריעת טיעון רחבה אותה סמכה על עילות הביטול שבסעיפים 24(4), 24(5) ו-24(9) לחוק הבוררות, וטענה בין היתר כי הבורר "הראה פנים" לחיים, לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו, ביחוד בסוגית המע"מ, הוציא תחת ידיו פסק בוררות הנוגד את תקנת הציבור, לא נתן לרווית הזדמנות לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה, והתיר לב"כ חיים להפריע לחקירות הנגדיות לא פחות מ 201 פעמים. בדיון בעל פה עת התבקש בא כוחה להתמקד באותן הטענות העולות לכדי עילת ביטול, סקר את הנושאים הבאים שלטענתו נטועים ב"כללי הצדק הטבעי, זו יריעה ארוכה לפי זרועו הארוכה של בית המשפט": אי חתימת הסכם בוררות בידי מרשתו; הימנעות הבורר מלהכריע בחובתו החוקית של חיים בתשלום מע"מ בהקשר לפרויקט, תשלומו או אי תשלומו בפועל, ההשלכות שיש לעבירת המס שבוצעה ע"י חיים על החיובים הכספיים שהוטלו על המבקשת; זיוף חתימת מרשתו על הסכם הבוררות; התעלמות מזכויותיה של רווית במגרש, שלטענתה הוצמדו לחנות; אי מתן משקל מספק למכירת דירות בידי חיים ואכלוסן קודם לקבלתו של טופס 4, עת רווית היא זו שעתידה ליתן את הדין על כך באישומים פליליים.

משיבים 2 ו-3 תמכו בתשובתם בעמדת המבקשת.

דיון והכרעה

3.לאחר עיון בטענות רווית ובתשובות חיים, הן בכתב והן בעל פה, נחה דעתי כי אין בבקשת הביטול מאומה, ודינה להידחות.

אפתח במקבץ הטענות שעניינן בהיעדר תוקף להליך הבוררות. נטען לאי מחויבותה של רווית להליך הבוררות, להיעדר תוקף חוקי לתנית הבוררות, כמו גם להליך הבוררות הנסמך עליה, וכל זאת מחמת זיוף חתימתה של רווית על ההסכם מיום 28.10.2010, ובהסתמך על קביעת הבורר לפיה הסכם זה הינו חסר תוקף.

אין ממש בנטען.

ראשית, רווית לא העלתה בבקשתה כל טענה הנסמכת על סעיף 24(1) לחוק הבוררות, והנטען בדיון חורג מהחזית. שנית, ולגופה של טענה, בא כוחה של רווית הוא זה שעתר למינויו של הבורר בתביעה שהגיש חיים לבית המשפט (ת"א 40989-06-13) הן בדיון מיום 10.12.2014 (עמ'13 ש' 1-2) והן בבקשה בכתב מיום 30.12.2014. זאת ועוד, בהחלטת הבורר מיום 25.03.2015 נאמר כי "...לפחות זה מוסכם במפורש – ההסכמה לבוררות לא תושפע ולא תיפגע גם אם וכאשר ייקבע כי ההסכם החתום הוא מזויף" (סעיף 12 להחלטה), ורווית אינה טוענת כי הדברים המצוטטים לעיל אינם נאמנים למציאות. בפסק הבורר לא נקבע שמי שחתם את חתימתה היה דווקא חיים, והקורא מתרשם כי הבורר סבר כי עסקינן בתוצר משותף של הרצל וחיים, עת חיים מניח כי הרצל ורווית הם היינו הך.

ההלכות המשפטיות מורות כי "גם במקרה של חוזה בטל – יש ומוקנים לסעיף הבוררות חיים עצמאיים" (רע"א 4986/08 TYCO BUILDING SERVICES נ' אלבקס וידאו בע"מ, פסקה 33, ניתן ב-12.04.2010), וכי הופעתו של בעל דין לפני בורר עשויה להקים מניעות מהעלאת טענה בדבר אי קיום הסכם בוררות תקף (רע"א 95/16 גולן נ' כהן, פסקה 7, ניתן ב-10.02.2016). בענייננו, הגם שהבורר מצא כאמור כי לא הוכח שרווית ואלירן חתמו על ההסכם מיום 28.10.2010, אשר כלל תנית בוררות (סעיף 70 לפסק הבוררות), אין בכך כדי לאיין את בחירתה של רווית ליזום את הליך הבוררות ולקחת בו חלק, והיא אינה יכולה להתנער מתוצאותיו שאינן לרוחה, מה גם שבהליך הבוררות עצמו, עת הייתה ידועה טענתה של רווית כי לא חתמה על ההסכם, הוסכם מפורשות כי תוקפו של סעיף הבוררות לא יישלל גם אם תתקבל טענתה זו.

4.הקביעה כי רווית לא חתמה על ההסכם אין בה כדי להפטיר את רווית מחובותיה כלפי השותפות וכלפי חיים, כמו גם מזכויותיה. לפי ממצאי הבורר, הרצל פעל כשלוחם של רווית ואלירן בכל הנוגע לפרויקט הבנייה, כאשר רווית "אישרה בכתב או בהתנהגות או מראש או בדיעבד את ההתקשרות של אביה עם חיים... וכי היא הסמיכה את שניהם לפעול בשמה" (פסקה 27 לפסק הבוררות). הבורר סמך מסקנתו זו הן על עדותם של הרצל ואלירן שלא נסתרה, הן על כך שבזמן אמת רווית לא מחתה על הריסת החנות ואף חתמה על בקשה מחודשת להיתר בנייה בשלב בו עמד שלד הבניין על תילו, והן על כך שבתחילת הדיונים המשפטיים יוצגה והעידה כשהיא בחזית אחת עם הרצל ואלירן (פסקות 26-27 לפסק הבוררות). בהתקיים ממצאים מעין אלו, אין כל פסול, ודאי לא כזה המקים עילת ביטול לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות, בחיובה של רווית יחד ולחוד בחיובים הכספיים שבהליך.

5.ב"כ רווית מיקד את טיעונו לפני בהימנעותו של חיים לשלם מס ערך מוסף, כמו גם בתשלום כספים מסוימים הקשורים לפרויקט במזומן. לגישתו, נתון זה משליך על עתירתו לביטול פסק הבוררות ולמצער להפחתת החיוב שהוטל על מרשתו בסכום השווה לסכום המע"מ של ההוצאות אותו ניתן היה לקזז.

אלא שכל הפרוייקט התנהל באופן "פרטיזני" ע"י כל המעורבים, לא רק ע"י חיים, שניהל אותו כבניה פרטית להבדיל מעסק. המיזם לא דווח למע"מ, לא שולם בגינו מע"מ וממילא לא קוזזו רכיבי המע"מ שנכללו בהוצאות ששולמו בפועל. הבורר אמנם קבע כי: "אי ניהול ספרים בדרך המקובלת היה צעד בלתי אחראי מצידו של חיים כלפי שותפיו. ניתן לנהל ספרים באופן מסודר גם אם אין בכוונתך להירשם כעוסק מורשה, וגם אם, לדעתך, אתה פטור ממס שבח בגין היותך בעל 'מיזם פרטי'", אלא שהתנהלות זו הייתה גלויה, הרצל לקח בה חלק, ואיש מהמעורבים: רווית, הרצל ואלירן, לא מחה על כך. הבורר אף קבע כי "חיים הקפיד לבצע את מרבית ההוצאות בשיקים שנמסרו להרצל על מנת שיעבירם לקבלנים ולספקים. לחלק ניכר מהתשלומים יש בידו קבלות או אסמכתאות אחרות. המסמכים סודרו בקלסרים וסומנו במספרים עוקבים", וכי חרף אי ניהול הספרים הוא "משוכנע שההוצאות שנדרשו הן אמיתיות למעט הוצאות המימון וההוצאות הכרוכות ברכישת שלוש דירות בבניין הישן ועניין הלוואת מקמלאן" (פסקה 83 לפסק הבוררות), וכי הוא "מאמין לחיים כי כלל ברשימותיו את המסמכים הנוגעים לפרויקט הזה בלבד וכי לא שרבב להם הוצאות מעסקים אחרים שיש לו.. אוסיף לכך את העובדה שהרצל חתם על כל שורה כמעט וגם על גבי עותקי השיקים שנשארו במשרד" (פסקה 82).

6.הבורר, שפסקו מקיף מחלוקות מרובות שהתגלעו בין הצדדים, לא ראה לבחון את תקינות התנהלות הפרויקט בהיבטי המיסוי ולייחס לה נפקות מעשית לצורך הכרעה בהליך, שהתמקד בעריכת ההתחשבנות הכוללת שבין כל הצדדים, ואיני רואה שהימנעות זו מקימה עילת ביטול. גם שעה שחוזה הנערך בין הצדדים כורך עמו מטרה משנית של הונאת רשויות המס (ואיני בטוחה שזהו המצב בענייננו שכן חיים סבר שניתן להחשיב את המיזם כבניה פרטית, באופן שכל אחד מארבעת השותפים יהא רשאי למכור את הדירות שלו כדירת יחיד פטורה ממס שבח, והשותפים לא טענו אחרת) בתי המשפט אינם רואים בהם כמשוללי נפקות משפטית, ואינם נוטים להכריז על בטלותם המוחלטת (ע"א 6667/10 טנדלר נ' קוזניצקי, פסקות 26-27 לפסק דינו של כבוד השופט עמית, ניתן ב-12.09.2012).

משכך הם פני הדברים - אין במחדל אי הדיווח למס ערך מוסף כדי להקים עילה שעניינה אי הכרעה בנושא שהובא להכרעת הבורר לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, אף לא עילה לפי סעיף 24(9) לחוק האמור, שבהקשר לה נקבע כי "השימוש בעילת ביטול... לפיה פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור, ייעשה במקרים נדירים, וזאת מחמת עמימותה של עילת ביטול זו" (רע"א 3083/10 שירותי בריאות כללית נ' עיריית באר-שבע, פסקה 18), "...שתקום רק כאשר פסק הבוררות נוגד את עקרונות היסוד והערכים של שיטתנו" (רע"א 7401/11 Boyes Drive Investments CC נ' ים החיים בע"מ, פסקה ז, ניתן ב-27.11.11).

7.נשוב לטענת רווית בדבר זיוף חתימתה על גבי ההסכם מיום 28.10.2010, המהווה לטעמה עילת ביטול עצמאית. כפי שנאמר, הבורר הכריע כי אכן אין המדובר בחתימותיהם של רווית ואלירן, הגם שראה בהרצל את שלוחם, ולכן קבע כי המסמך אינו מגדיר את חיובי הצדדים. הבורר לא התעלם מהאפשרות שמעשה החתימה בוצע אולי בידי חיים, אולי בידי הרצל, ומצא לנכון לפרט את גרסאותיהם הסותרות של שניים אלו בנושא גלגוליו של המסמך, תוך שציין כי "גם לפי גרסתו שלו תרם הרצל ליצירת הסכם הנחזה כמזויף...."[פסקה 71(ח) לפסק הבוררות]. הבורר לא מצא כל נפקות מעשית, לצורך הגעה ל"שורה התחתונה" בהתחשבנות הכספית, לקביעת ממצא בשאלה מי מהשניים חתם את חתימת רווית, וגם בא כוחה של רווית לא הצביע על נפקות פוטנציאלית שניתן היה לייחס לכך, שהרי רווית לא טוענת שהיא מחוץ לפרויקט, אלא דרשה בבוררות את מלוא זכויותיה בו. גם לא נגרם לרווית כל עיוות דין שהרי הבורר התעלם מהמסמך האמור, וקבע את שרשרת הזכויות והחובות לפי הראיות האחרות שהובאו בפניו.

8. בא כוח רווית טען במהלך הדיון לפני כי הבורר מנע מרווית להוכיח את זכויותיה במגרש ששטחו 700 מ"ר משזה הוצמד לחנות בשטח 20 מ"ר, שהייתה בבעלותה.