העמותה האזורית לקידום הילד והנוער (ע.ר.) (בפירוק) נ' מועצה מקומית כפר מנדא

השופטת א' חיות:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר) מיום 17.9.2015 אשר דחה על הסף את תביעת המערערת בגין מעשה בית דין.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1. ביום 25.12.2007 נחתם בין העמותה המערערת ובין המשיבה הסכם פשרה ליישוב סכסוך מתמשך ביניהן בכל הנוגע להעברת תקציבים ולהפעלת גני טרום חובה בתחומי הרשות המקומית המשיבה (להלן:הסכם הפשרה). על פי הסכם הפשרה התחייבה המשיבה לשלם למערערת סך של 1,300,000 ש"ח כפיצוי עבור השימוש בציוד ובמתקנים של המערערת ושכר לימוד עבור ילדים שלמדו בגני המערערת בתקופות שונות קודם לחתימת הסכם הפשרה. עוד התחייבה המשיבה בהסכם הפשרה כי המערערת תפעיל ותנהל עשרה גני טרום חובה בתחום שיפוטה של המשיבה משנת הלימודים המתחילה ב-1.9.2008.

2. כשבועיים קודם לחתימת הסכם הפשרה, ביום 13.12.2007, הגישו עובדי המערערת בקשה לפירוקה לבית המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 1199/07), לאחר שלא קיבלו את שכרם וכשבועיים לאחר הגשת בקשת הפירוק, ביום 1.1.2008, המחתה המערערת למוחמד חטיב, אשר שימש באותה העת כמנהל העמותה (להלן:חטיב), את הזכות לקבלת הסך של 1,300,000 ש"ח המגיע לה מן המשיבה על פי הסכם הפשרה. במסמך המחאת הזכות צוין כי היא נועדה "לכיסוי חובות העמותה כלפיו ו/או המגיע לו ממנה". אין חולק כי המשיבה לא קיימה את התחייבותה לתשלום הסכום האמור. משכך ובהסתמך על המחאת הזכות שהוענקה לו על ידי המערערת, הגיש חטיב בפברואר 2010 תביעה כספית בבית משפט השלום בטבריה (להלן: תביעת חטיב) לתשלום סך 1.3 מליון ש"ח שהמשיבה התחייבה לשלם על פי הסכם הפשרה. חטיב יוצג בתביעה זו על ידי עו"ד זיאד מינזל.

           בפסק-דין מיום 1.10.2013, קיבל בית משפט השלום בטבריה את תביעת חטיב וחייב את המשיבה לשלם לו את מלוא סכום התביעה (1.3 מיליון ש"ח), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין.

3. כשישה חודשים לאחר מתן פסק-הדין בתביעת חטיב, ביום 15.5.2014, הגישה המערערת תביעה כספית נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה לתשלום סך של 8,545,576 ש"ח (שהועמד על סך של 6,411,456 ש"ח במסגרת הדיון בבקשה לפטור מאגרה). זאת בגין הפסדים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות אי-הפעלת עשרה גנים במשך שמונה שנות פעילות. תביעה זו הוגשה אף היא על ידי עו"ד זיאד מינזל אשר מונה לצורך כך על ידי עו"ד חיים לביא, המפרק שמונה למערערת בהליך הפירוק שננקט נגדה, כאמור, בבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת הליך הפירוק אף ניתן נגד המערערת צו פירוק עוד ביום 4.9.2008, דהיינו כשנתיים טרם הגשת תביעת חטיב וכארבע שנים טרם הגשת התביעה דנן. בתביעתה טענה המערערת, בין היתר, כי אלמלא הפרת הסכם הפשרה על ידי המשיבה בעניין הפעלת הגנים היא הייתה יכולה לנהל את ענייניה ולעמוד בהתחייבויותיה ולא הייתה נקלעת להליכי חדלות פירעון. המערערת הוסיפה וציינה בתביעתה (בסעיף 29) כי התביעה מבוססת על עילה של הפרת הסכם הפשרה שנחתם בינה ובין המשיבה וכן על עוולות בנזיקין, הטעיה, ועשיית עושר ולא במשפט מצד המשיבה. המשיבה טענה מנגד כי דין התביעה להידחות על הסף משום שפסק הדין בתביעת חטיב יוצר מעשה בית דין כלפי המערערת. בהקשר זה טענה המשיבה כי חטיב היה חליפה של המערערת מכוח המחאת הזכות והגשת התביעה נושא הערעור דנן מהווה פיצול סעדים בלא שניתן לכך היתר כדין. לחלופין טענה המשיבה כי תביעה אחרת שהגישה המערערת, אשר החלה להתברר בבית משפט השלום בנצרת טרם כריתת הסכם הפשרה (ת"א 3913/07), מקימה השתק עילה כלפי המערערת (להלן:התביעה בנצרת). ולבסוף טענה המשיבה כי התביעה התיישנה.

4. בפסק דינו מיום 17.9.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה ודחה את תביעת המערערת על הסף. בפתח הדברים שלל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה כי קיימת זיקה בין המחלוקת המתבררת בפניו ובין פסק הדין שניתן בתביעה בנצרת, בקובעו כי התביעה בנצרת אינה נסמכת על התחייבויות המשיבה לפי הסכם הפשרה ועניינה בתביעות כספיות שהעלתה המערערת בעקבות הפעלת גנים בשטחה המוניציפאלי של המשיבה בשנים 2006-2005. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי המחלוקת בין הצדדים בתביעה דנן מצטמצמת לשאלה האם פסק הדין בתביעת חטיב מקים מעשה בית הדין כלפי המערערת. בית המשפט ציין כי עיון בכתב התביעה בתביעת חטיב מלמד כי היא הוגשה על ידי חטיב כחליפה של המערערת מכוח הסכם הפשרה וכי אין מחלוקת שעד למועד הגשתה ב-17.2.2010 המשיבה לא קיימה את החיוב לפי הסכם הפשרה שעניינו הפעלת גני הילדים. חרף האמור, לא כללה תביעת חטיב בקשה לאכיפת חיוב זה או תביעה כספית המגלמת את שווי הזכות והנזקים שנגרמו, על פי הנטען, בגין הפרתו. בית המשפט קבע כי למעשה הגישה המערערת שתי תביעות נפרדות לסעדים בגין הפרת חיובים הקבועים באותו הסכם פשרה והמקימים עילת תביעה אחת בלבד בגין הפרתו. על כן, כך נקבע, מוצתה עילה זו בתביעת חטיב וכן מוצו בתביעת חטיב גם הטענות בדבר הטעיה ועשיית עושר שלא במשפט הנסמכות על אותה מסכת עובדתית והמהוות אף הן אותה עילה לפי ההלכה בדבר מעשה בית דין וההגדרה הרחבה שאומצה למונח "עילה" בהקשר זה. בית המשפט ציין כי הוא ער לעובדה כי תביעת חטיב לא הוגשה על ידי המערערת אלא על ידי חליפה וזאת מכוח המחאת הזכות שהעניקה לו המערערת, אך קבע כי "עצם העובדה, שהמשיבה [המערערת] בחרה להמחות מקצת מזכויותיה לחליפה, מר חטיב, ולא לתבוע את המבקשת [המשיבה], בין בעצמה ובין באמצעות חליפה, על מלוא זכויותיה ונזקיה הנובעים מהפרת חיובי המבקשת שנקבעו בהסכם הפשרה, אין בה כדי לשנות, ופסק הדין שניתן מהווה מעשה בית דין בין בעלי הדין או חליפיהם". עוד נקבע כי משבחרה המערערת בשנת 2010 להמחות לחטיב רק חלק מזכויותיה לפי הסכם הפשרה, היא מושתקת עתה מלתבוע בגין נזקים נוספים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת חיוביה של המשיבה לפי הסכם הפשרה. בית המשפט המחוזי קבע, אפוא, כי על בסיס הדוקטרינה של השתק עילה, עילת התביעה הנוגעת להפרת התחייבויותיה של המשיבה על פי הסכם הפשרה מוצתה, והמערערת מנועה מלתבוע סעדים נוספים בשל הפרתן.

           מכאן הערעור דנן.