העליון קבע כי עיריית באר שבע לא עומדת בתנאים המזכים אותה באגרת הנחת צינורות מים.

1.            לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא, השופטת ר' יפה-כ"ץ, כב' השופטת ו' מרוז וכב' השופט א' ואגו) מתאריך 31.10.2010 ב-ע"א 1192/08, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופטת מ' וולפסון) מתאריך 14.09.2008 ב-ת"א 862/02.

נוכח העובדה שמרבית הפרטים הנוגעים בפרשה שלפני הובאו בהרחבה בפסקי הדין של בית משפט השלום הנכבד ובית המשפט המחוזי הנכבד, אביא להלן רק את תמצית הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

2.            המשיבה הינה חברה קבלנית, שזכתה במכרזים לביצוע בניה בשני פרוייקטים בבאר שבע. הפיתוח הציבורי במתחמים הרלבנטיים בוצע על ידי משרד הבינוי והשיכון (להלן: המשרד). בגין שני פרויקטים אלה חויבה המשיבה בתשלום אגרת הנחת צינורות מים למבקשת, וזאת מכוח סעיף 4(א) לחוק העזר לבאר שבע (אספקת מים), תשכ"ה-1965 (להלן: האגרה ו-חוק העזר), והיא אכן העבירה את התשלום הנדרש. לימים, תבעה המשיבה את המבקשת להשיב לה את הכספים ששילמה, ותביעת השבה זו היא שהולידה את הבקשה שלפני.

3.            בית משפט השלום הנכבד קיבל את תביעת המשיבה, וקבע כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק העזר, המזכים את העירייה באגרת הנחת צינורות מים. בית המשפט מצא כי עבודות הפיתוח בוצעו על ידי המשרד, והמבקשת עצמה לא ביצעה בפועל עבודות פיתוח כלשהן - לא בעצמה ואף לא באמצעות המשרד כידה הארוכה - ולכן לא היתה זכאית לגבות אגרה מהמשיבה. לפיכך חויבה המבקשת להשיב למשיבה את הכספים שגבתה, בתוספת ריבית והצמדה.

4.            המבקשת ערערה לבית משפט המחוזי, אשר דחה את הערעור ושב וקבע כי דרישות המבקשת לא ענו על התנאים המפורטים בסעיף 4(א) לחוק העזר (שהמרכזי שבהם קובע: "בעל נכס... הגובל קטע רחוב שבו הניחה העירייה צינור מים, ישלם לעירייה אגרת הנחת צינורות בשיעור שנקבע בתוספת"), ואף אין מקום לקבוע שהמשרד פעל כ-"ידה הארוכה" של המבקשת.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות הצדדים

5.            המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו שלא להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד. לצד פירוט נרחב של השגיאות שנפלו, לשיטתה, בהכרעותיהן של הערכאות הנכבדות קמא, ציינה המבקשת שלושה טעמים אשר לשיטתה מצדיקים כשלעצמם מתן רשות ערעור:

האחד, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, אשר נקבעה ב-ע"א 10252/05 קרית שדה התעופה בע"מ נ' מנהל מע"מ (03.03.2008) (להלן: עניין קרית שדה התעופה) וב-ע"א 6014/04 מנהל מס ערך מוסף - אשדוד נ' ראדקו אינבסטמנט לימיטד (28.01.2009) (להלן: עניין ראדקו).

השני, כי בית המשפט המחוזי לא דן ולא הכריע בטענות שונות שהעלתה המבקשת בפניו.

והשלישי, כי לפסיקת בית המשפט המחוזי עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת לגבי יכולתה להתקשר בהסכמי פיתוח עתידיים.

6.            לעומתה המשיבה טוענת כי אין מקום להיענות לבקשה, שכן היא איננה מעלה כל סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי המבקשת מנסה, הלכה למעשה, להגיש ערעור לכל דבר ועניין, תוך ניסיון לשוות לו כסות של בקשת רשות ערעור, הנסובה לכאורה סביב סוגיה משפטית עקרונית.

בכל הנוגע לטענות המבקשת כאילו סטו בתי המשפט קמא מההלכה שקבע בית המשפט העליון, טענה המשיבה כי בפסקי הדין אליהם הפנתה המבקשת התבררו נסיבות שונות, ולכן אין מקום ליישם את ההלכות שנקבעו בהם - על ענייננו. המשיבה אף טענה כי לא ניתן לומר שלפסק הדין ישנן השלכות רוחביות משמעותיות, שכן חוק העזר שונה ממילא לפני כ-12 שנים, והסעיף העומד במרכז ההתדיינות הנוכחית איננו עוד בתוקף במתכונתו זו. לצד כל אלה, השיבה המשיבה בקצרה לטענותיה הנקודתיות של המבקשת אודות שגיאות לכאורה שנפלו בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

7.            לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המבקשת ניסתה, ככל יכולתה, לטעון כי ענייננו בא בגדרי הלכה מתוחמת היטב זו, אך דומני כי הדבר לא עלה בידיה. אנמק את מסקנתי זו מיד בסמוך.

8.            טענתה של המבקשת כאילו סטו בתי המשפט קמא מהלכת בית משפט זה דינה להדחות. טענה זו סמכה המבקשת, כאמור, על פסקי דין בעניין קרית שדה התעופה ובעניין ראדקו.