העליון פסק כי אין לאפשר פניות לבית המשפט ביחס לצוואה בטרם מות המצווה

1.       מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעמ"ש 14981-09-11 (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ר' לבהר שרון) בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (כב' השופטת קופלמן-פרדו), אשר מחק על הסף את תביעת המבקשים למתן פסק דין הצהרתי לפיו מסמך הנחזה להיות צוואת המשיבה אינו בתוקף.

השתלשלות ההליכים

2.       בתאריך 05.04.11 מונה למשיבה 1 - היא החסויה, אפוטרופוס לגוף ולרכוש עקב התדרדרות חמורה במצבה (להלן: המשיבה). המבקשים הם נכדיו של בעלה המנוח של המשיבה שהיה בעלה מנישואים שניים. משיב 2 הוא בן זוגה של המשיבה בשנים האחרונות. לטענת המבקשים, הם יורשי דירת מגוריה מכוח צוואה של המשיבה מיום 08.05.07 ונושלו ממנה בצוואה מיום 09.07.09, בה הורישה המשיבה את הדירה למשיב 2 (להלן: הצוואה המאוחרת). יובהר כי שתי הצוואות נערכו טרם ההכרזה על המשיבה כחסויה. בתביעתם לבית המשפט לענייני משפחה ביקשו המבקשים להצהיר כי הצוואה המאוחרת אינה בעלת תוקף משפטי ואינה משקפת את רצונה החופשי של המשיבה.

3.       בית המשפט לענייני משפחה מחק את תובענת המבקשים על הסף בקובעו שהמבקשים נקטו הליך שאינו מתאים ולא ניתן לעתור למתן פסק דין הצהרתי כפי שהוגש. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגדרו טענו שלא היה על בית המשפט לענייני משפחה למחוק את התובענה על הסף, לבטח בהיעדר נימוקים. המבקשים מודעים לכך שבקשתם חריגה משהוגשה לפני מות המשיבה, אך טוענים שישנה חשיבות רבה בעריכת הדיון כבר עתה כל עוד העדים בחיים.

          בפתח פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגדיר כב' השופט ק' ורדי, שכתב את חוות הדעת העיקרית, את השאלה שבמחלוקת בין הצדדים: "האם נהנים בהתאם לצוואה מסוימת קודמת של מצווה שעשה אח"כ צוואה יותר מאוחרת, יכולים לפנות לבית המשפט בתובענה לפס"ד הצהרתי לגבי בטלות הצוואה המאוחרת עקב אי כשרות המצווה ו/או השפעה בלתי הוגנת...בזמן שהמצווה עדיין חי". תשובתו לשאלה הייתה בשלילה מארבעה טעמים. ראשית, טענות המבקשים בתובענה הינן למעשה טענות נגד תוקף הצוואה אשר מועלות כדרך כלל במסגרת התנגדות לקיום צוואה. משמעותה האופרטיבית של התובענה היא בטלות הצוואה המאוחרת. טענות אלה ניתן לברר רק לאחר מות המצווה - ואין אפשרות על פי הדין לדון בתוקף צוואת המשיבה בעודה בחיים. שנית, אף מבחינה עקרונית אין לשלול את האפשרות שהמצווה ישנה את הצוואה המאוחרת או יחליפה באחרת. עריכת הצוואה היא עניינו הפרטי של המצווה, שלא נרצה להתערב בה במהלך חייו. שלישית, למבקשים כיורשים פוטנציאליים אין כלל מעמד לפנות לבית המשפט בתובענה להצהיר על צוואה כבטלה שכן אין להם כל זיקה משפטית לרכוש טרם מותו של המצווה. רביעית, דיון בבקשת המבקשים יוביל להצפה של הליכים לתקיפת צוואות במהלך חיי המצווים - דבר שאינו מצוי או רצוי.

שלושת שופטי ההרכב בבית המשפט המחוזי הסכימו על התוצאה במקרה דנא כי יש לדחות את הערעור ואין לאפשר למבקשים לפנות לבית המשפט ביחס לצוואת המשיבה במהלך חייה. בחוות דעתו, ציין השופט ורדי את האפשרות לפיה האפוטרופוס של המשיבה היה פונה לבית המשפט בשמה. לגישתו, היתרון בפניה על-ידי האפוטרופוס טמון בכך שהוא, בניגוד למבקשים, גורם ניטראלי הפועל מטעם המשיבה. ברם, לשיטתו לא די בשינוי זהות הפונה שכן אף בקשה כזו הייתה נענית בשלילה. בנקודה זו התעוררה מחלוקת בין שני השופטים הנוספים במותב. השופטת ר' לבהר שרון סברה שאין לשלול באופן גורף כל אפשרות לעתור לבית המשפט בבקשה להצהיר על בטלות צוואה בשל אי כשירות המצווה. כך למשל במקרה שעתירה מוגשת על-ידי אפוטרופוס בשם חסוי על מנת להצהיר על בטלות המסמכים עליהם הוחתם בטענה שהופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת או שהיה בלתי כשיר. ביחס למקרה זה ציינה השופטת לבהר-שרון שהאפוטרופוס שמונה למשיבה לא ביקש להצטרף לבקשה בשמה, ואילו היה בוחר לעשות זאת - היה מקום להחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך עריכת דיון.

עמדת השופט י' שנלר מנגד היא כי יש למנוע כל אפשרות לעתור לבית המשפט כדי לבחון תקפותה של צוואה במהלך חיי המצווה, אפילו אם הפונה הוא האפוטרופוס בשם החסוי. הטעם בבסיס עמדתו הוא שפתיחת השער בפני תביעות כנגד תוכנה של צוואה תסכל את עיקרון החופש לצוות. עשוי להיווצר מצב לא רצוי בו בית המשפט ידון בכשרות המצווה בעודו בחיים. לכן, לגישת השופט שנלר אין לאפשר לאפוטרופוס בשם חסוי לעתור לביטול צוואתו, וזאת להבדיל מעתירה לשם ביטול מסמכים אחרים שנערכו על-ידי החסוי.

המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והתבקשו תגובות המשיבים.

טענות הצדדים

4.       המבקשים משיגים על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, שגה בית המשפט כשקבע שעל פי חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) אין אפשרות לדון בתוקף צוואת המשיבה בעודה בחיים; הוראות החוק אינן מונעות דיון בנסיבות עריכת מסמך הנחזה להיות צוואה. עוד שגה בית המשפט לגישתם בהתייחסו לתובענת המבקשים כתביעה אופרטיבית ביחס לתוקפה של צוואה; בתביעתם אין הם מבקשים להכריז על צוואתה הקודמת של המשיבה כבת תוקף, אלא המדובר בתביעה לפסק דין הצהרתי בדבר הנסיבות בעת עריכת הצוואה המאוחרת. המבקשים טוענים כי הם בעלי מעמד לפנות לבית המשפט מכוח האינטרס שיאפשר להם להתנגד לקיום צוואת המשיבה המאוחרת לאחר מותה, אשר ראוי להגנה כבר עתה. לבסוף מדגישים המבקשים את נסיבותיה החריגות של המשיבה, שבמצבה כיום אינה מסוגלת להביע את רצונה או לערוך צוואות נוספות. מכאן שהיעתרות לדיון במקרה זה אינה מקימה חשש מפני הגשת תביעות כנגד צוואה של אדם כשיר.

עמדת המשיבה באמצעות האפוטרופוס היא כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור מטעמים של מדיניות משפטית. לגישתו, אין זה מתפקידו של האפוטרופוס לפעול בשם היורשים הבלתי-ידועים-עדיין של החסוי על חשבון טיפול ברווחתו וברכושו של החסוי. פתיחת האפשרות לתקוף צוואת חסוי טרם פטירתו תבזה את המצווה ותעורר ריב ומדון המקדימים את זמנם. המקרה הפרטני של המשיבה אינו מצדיק לגישת האפוטרופוס את שינוי המדיניות האמורה.

משיב 2 סומך ידו על הכרעות בתי משפט קמא שדחו את תובענת המבקשים. הוא מדגיש שאין להתייחס לתוקפה או היעדר תוקפה של צוואה בטרם מות המצווה. עוד טוען כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שקבלת תובענת המבקשים עשויה להציף את בתי המשפט בדרישות מצד "יורשים" לדון בצוואות של מורישים עוד בחייהם.

לעמדת האפוטרופוס הכללי, יש לדחות את בקשת רשות הערעור שכן החלטת בית המשפט המחוזי מקובלת הן לפי הדין הקיים והן כמדיניות משפטית ראויה. ראשית, על פי הוראות הדין לא ניתן לערוך צוואה עבור אחר, ואין אפשרות לבטל צוואה במקום שמצווה עודו בחיים. שנית, בקשת המבקשים להכפיף דין מהותי של דיני הירושה לשיקולים פרוצדוראליים-ראייתיים אינה סבירה וסותרת את התפיסה לפיה הפרוצדורה נועדה לשרת את המהות.

דיון והכרעה

5.       בקשת רשות הערעור המונחת לפניי נוגעת בשני מישורים של אותה הסוגיה, כאשר הכרעה באחד נגזרת מן השני. המישור הראשון עוסק בשאלה האם יורשים פוטנציאליים בעלי מעמד להגיש תביעה לבית המשפט בעניין צוואה טרם מות המצווה. תשובה לשאלה זו נגזרת מהמישור הרחב יותר שהתעורר בבקשה והוא - האם על פי הוראות הדין ניתן כלל לדון בצוואה בעוד המצווה בחיים.

סבורני כי אין אפשרות על פי הדין לדון בתוקף צוואת אדם בעודו בחיים. קביעה זו נגזרת ממהות מוסד הצוואה וממדיניות משפטית ראויה. סעיף 1 לחוק הירושה קובע "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". מות המוריש הוא התנאי הראשון והמכונן לצורך החלת חוק הירושה. נקודת זמן זו מהווה את המועד הקובע לעניין הרכב היורשים (סעיף 3 לחוק). מותו של אדם "מחייה" את חוק הירושה ככלל, ואת הצוואה בפרט. לפני מות המצווה, הצוואה איננה סופית. האחרון רשאי לשנותה בכל עת, להתנותה בתנאי מסוים ולבטלה. צוואה שמופקדת על-ידי המצווה אצל הרשם לעניני ירושה תישמר אצלו עד מותו (סעיף 21(ב) לחוק). התנאי של מות המוריש, אפוא, הינו בגדר תנאי מוקדם להפעלת מנגנון הצוואה לפי חוק הירושה. מכאן נגזרת החשיבות בהוכחת עובדת מותו של אדם (סעיף 68 לחוק).

אף בפן הדיוני, שנותן ביטוי למהות מוסד הצוואה, עולה כי לא ניתן לדון בצוואה לפני מותו של המצווה. הוראות הפרק השלישי לחוק הירושה מסדירות את הירושה על פי צוואה, להבדיל מירושה על פי דין. נוסף לתנאי של מות המוריש, סעיף 39 לחוק הירושה קובע תנאי דיוני על מנת לתבוע זכויות בצוואה או להיזקק לה כצוואה והוא - מתן צו קיום צוואה. הגם שהזכויות בעיזבון עוברות לזוכים מייד עם מות המוריש, צו הקיום הוא מחויב המציאות כדי שיינתן תוקף משפטי למסמך המוצג כצוואה (שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965, 355 (1992)). הוא מהווה אישור סופי של הצוואה, לאחר דיון בטענות בעלי העניין כגון בדבר אי כשרות המצווה (סעיף 26 לחוק) או השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו (סעיף 30 לחוק). לאחר מות המוריש, צו הקיום מצהיר על הצוואה כבת-תוקף, וכוחו יפה כלפי כל העולם (סעיפים 69 ו-71 לחוק בהתאמה).

          המבקשים לפניי טוענים כי אין להסיק מכלל ההן את הלאו, דהיינו: הכללים המגדירים את אופן הדיון בצוואה אינם שוללים דיון בדבר נסיבות החתימה על צוואה ככל מסמך משפטי אחר. ואולם, הגם שהצוואה מהווה יצירה משפטית עם עריכתה, היא אינה בעלת תוקף אופרטיבי עד לפטירת המצווה (השוו: מיכאל קורינאלדי דיני ירושה, 191 (2008)). בתקופת הביניים בין עריכתה ועד לקיומה - הצוואה הדירה. כאמור, בידי המצווה קיימת האפשרות לשנות את הצוואה ולבטלה כל ימי חייו. לכן לא ניתן לדון בה כבכל מסמך משפטי סופי אחר. נמצא, אפוא, שעל פי הוראות הדין, מבחינה מהותית ומבחינה דיונית, אין מקום לדון בצוואה ככזו לפני קיומה - קרי, טרם מות המוריש.

6.        מן העקרונות המתוארים נגזרת ההכרעה בשאלה שבמוקד הבקשה שלפניי - זכות היורשים הפוטנציאליים להגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ביחס לצוואה של מצווה שעודו בחיים. דומה שלא הייתה מחלוקת ממשית בין השופטים בבית המשפט המחוזי כי אין ליורשים זכות לתבוע לפי הצוואה טרם שניתן לגביה צו קיום. אופייה המיוחד של הצוואה, שניתנת לשינוי כל עוד המצווה חי, מבהיר כי הצוואה מקנה זכויות בעיזבון לזוכים רק עם מות המצווה. ברגע המוות הופכים היורשים לבעלים של נכסי המת ללא כל שהות ויכולים לעשות בו כרצונם. זאת ברובד המהותי ואין כוונתי בהקשר זה להתייחס לרובד הדיוני שנועד להגדיר מי הם היורשים, ואיזה חלק בעיזבון בבעלות כל אחד מהם. סעיפים 6 ו-7 לחוק הירושה הקובעים שלאחר מות המוריש רשאי יורש להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון ואף להסתלק ממנו, מחדדים הבחנה זו בין היעדר זכות של היורשים לפני מות המוריש, ובין זכותם לאחר מותו.