העליון עיכב ביצוע עונשו של הנשיא לשעבר משה קצב עד להכרעה בערעורו.

           לפני בקשה מטעם המערער (להלן: המבקש) לעיכוב ביצוע העונש שהושת עליו בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג' קרא והשופטות מ' סוקולוב ו-י' שבח) בתפ"ח 1015/09 מיום 22.3.2011, במסגרתו הושתו על המבקש, בין היתר, שבע שנות מאסר לריצוי בפועל.

             החלטה זו תסקור את הרקע העובדתי הצריך לעניין, את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת טענות הצדדים בבקשה שלפני, אשר הדיון וההכרעה בהן מצויים בעמודים 29-17 להלן.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.        בין השנים 1999-1996 כיהן המבקש כשר התיירות בממשלת ישראל ובין השנים 2007-2000 כיהן המבקש כנשיא המדינה. בחודש ינואר 2006 הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז מ' מזוז על פתיחת חקירה בעניינו של המבקש, לאחר פגישה שהתקיימה בין השניים ביוזמת המבקש, במהלכה טען המבקש כי הוא נסחט על ידי א' מבית-הנשיא. על רקע טענותיו של המבקש נפתחה חקירה משטרתית. בשים לב לממצאי החקירה, בחודש ינואר 2007 הודיעה המשיבה למבקש כי נשקלת האפשרות להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירות מין שנעשו על ידו על פי החשד כלפי ארבע מתלוננות: א' מבית הנשיא; א' ממשרד התיירות; ה' מבית הנשיא ו-ל' מבית הנשיא. בחודש אפריל 2007 הוכנה טיוטת כתב אישום שהיה עתיד להיות מוגש כנגד המבקש. בחודש מאי 2007 התקיימו שתי ישיבות שימוע בהן השתתפו באי כוח המבקש ונציגיה המוסמכים של המשיבה. בעקבות הליך השימוע שכלל אף הגשת סיכומים בכתב נערכה השלמת חקירה ובסופו של יום החליטה המשיבה לגנוז את תלונתה של א' מבית הנשיא בשל חוסר ראיות מספיקות להוכחת האשמה, כאשר נותרה התלבטות קשה באשר לתלונתה של המתלוננת א' ממשרד התיירות. לגבי מתלוננת זו, גרסה המשיבה כי ישנו סיכוי להוכחת אשמתו של המבקש בעבירות של בעילה בהסכמה תוך ניצול מרות וכן מעשים מגונים תוך ניצול מרות. ודוק, עבירות אלה התיישנו ואילו לשם ביסוס אישום המייחס למבקש אינוס היה צורך בהוכחת רכיבי עבירה מחמירים יותר בשל יסודותיה של עבירת האינוס כפי נוסחה בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בתקופה בה בוצעו העבירות, בדגש על יסוד השימוש בכוח, אשר לדידה של המשיבה היה קושי משמעותי בהוכחתו, לרבות בשל ראיות נוספות שהוצגו בהליך השימוע. בשל כך, התגבש בין הצדדים הסדר טיעון שנחתם ביום 28.6.2007 ובמסגרתו הוסכם כי המשיבה תגיש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בו יואשם המבקש במעשה מגונה שלא בהסכמה עקב הפעלת אמצעי לחץ בעניינה של המתלוננת א' ממשרד התיירות; ובהטרדה מינית והטרדת עד בעניין המתלוננת ל' מבית הנשיא. עוד הוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר הטיעון כי המבקש יודה באישומים המיוחסים לו בכתב האישום ויתפטר מתפקיד נשיא המדינה. בנוסף לכך הוסכם בהסדר הטיעון כי על המבקש יושת עונש מאסר על תנאי בלבד וכי הוא יחויב בפיצוי המתלוננות.

2.        בסמוך לאחר היוודע כוונתה של המשיבה להתקשר עם המבקש בהסדר טיעון, הוגשו מספר עתירות כנגד הסדר הטיעון לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אשר הוחלט לאחד בהן את הדיון (בג"ץ 5699/07). לצד תגובתה בכתב של המשיבה במסגרת בג"ץ 5699/07, הוגש גם נספח חסוי רחב יריעה בו פירטה המשיבה את נימוקיה וטעמיה להחלטתה להתקשר בהסדר טיעון עם המבקש (להלן: הנספח החסוי), אשר פרפרזות לגביהם ניתנו במסגרת פסק דינו של המותב בבג"ץ 5699/07 הנ"ל ובהמשך לכך צוטטו על ידי באי כוח המבקש בבקשה דנן שפירסומה הותר על ידי בהחלטה מיום 9.5.2011. כפי שעולה מפסק הדין שניתן בבג"ץ 5699/07 הנ"ל, הנימוק העיקרי אותו הדגישה המשיבה בנספח החסוי הוא הקושי הראייתי בהוכחת היסודות המחמירים של עבירת האינוס כאשר צויין כי בהיבט זה "התיק גבולי" וכי "הייתה התלבטות קשה" האם להגיש כתב אישום כנגד המבקש. עוד הדגישה המשיבה את הקושי הטמון בהתיישנות יתר העבירות כאמור. בסופו של יום העתירות הנ"ל נדחו ברוב דעות כנגד דעתם החולקת של הנשיאה ד' ביניש והשופט א' לוי. ברם, בישיבת בית משפט השלום בירושלים מיום 8.4.2008, במסגרתה היה אמור המבקש להודות בעובדות כתב האישום בהתאם להסדר הטיעון שגובש בין הצדדים, הודיעו באי כוח המבקש כי הוא חזר בו מהסכמתו להסדר הטיעון. בהמשך לכך ולאחר שהטיפול בעניינו של המבקש מטעם המשיבה הועבר לצוות פרקליטים אחר הוחלט להגיש כנגד המבקש את כתב האישום מושא ההליך דנן וזה אכן הוגש ביום 19.3.2009, כשנה לאחר ביטול הסדר הטיעון.

3.        יצויין כי בין שנת 2006, עת החלה החקירה המשטרתית כאמור, לבין מועד הגשת כתב האישום הנוכחי, ביום 19.3.2009, היה המבקש משוחרר כאשר שחרורו לא הותנה בתנאים מגבילים כלשהם והמשיבה אף לא ביקשה לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. גם שעה שהתנהל ההליך בבית המשפט המחוזי המבקש היה משוחרר ללא כל מגבלה ורק לאחר מתן הכרעת הדין, ביום 30.12.2010, הורה בית המשפט המחוזי על הפקדת דרכונו של המבקש והוצא לו צו עיכוב יציאה מהארץ.

עיקרי כתב האישום

           מפאת קוצר היריעה יובאו להלן אך עיקרי כתב האישום המונה ארבעה אישומים.

4.        לפיהאישום הראשון, מתחילת תקופת עבודתה של א' כראש לשכתו של המבקש עת כיהן כשר התיירות, החל המבקש באורח חד צדדי ובניגוד לרצונה של א' לנקוט בפעולות שונות של חיזור עקשני וטורדני, בעלות אופי מיני, שכללו גם מעשי הטרדה מינית תוך ניצול מעמדו ויחסי המרות שלו כלפי א', מתוך מגמה שא' תשתף עימו פעולה או לא תתנגד לקיים עימו יחסי מין. האישום הראשון מונה שלושה אירועים:

           האירוע בדירתה של א': בסמוך לפני חודש אפריל 1998 ביקש המבקש מא' להתלוות אליה לדירתה בתואנה כי הוא מעוניין לראות את מקום מגוריה. א' ניסתה להתחמק מפניותיו אליה בנושא זה במהלך אותו יום, אך לבסוף השלימה עם רצונו של המבקש ואפשרה לו להתלוות אליה ולהגיע עימה לדירתה. משנכנסו השניים לדירה, התקרב המבקש אל א' וזו נרתעה לאחור כדי להיחלץ ממנו עד שנתקלה בארון. בשלב זה נצמד המבקש לגופה של א' ואחז בחזה. א' הדפה את המבקש בידיה, הבהירה לו כי היא אינה מוכנה להיענות לו ואז הוא עזב את הדירה. בגין אירוע זה הואשם המבקש במעשה מגונה תוך שימוש בכוח, לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין כנוסחם בעת ביצוע העבירה.

           האירוע בלשכת המבקש בתל-אביב: במועד כלשהו במהלך חודש אפריל 1998 התקיים בשעות הערב אירוע בתל-אביב בו השתתף המבקש. במקום נכחה גם א' מכוח תפקידה כראש לשכתו. במהלך האירוע פנה המבקש לא' ואמר לה כי שכח דבר מה בלשכתו בתל-אביב וביקש ממנה להתלוות אליו כדי לקחתו. א' נעתרה לבקשתו והם נסעו יחדיו ללשכה. בהגיעם ללשכה התיישבה א' על כיסא, המבקש התיישב לידה והחל לגעת בחזה במגמה לקיים עימה קשר מיני. המבקש ניסה להוריד את מכנסיה אולם א' התנגדה ומשכה אותם בחזרה אל מותניה. בעודו אוחז בא' ומנסה לכפות עצמו עליה, משך המבקש את א' אל הרצפה. המבקש משך בכוח את מכנסיה של א' והפשיטה למרות שזו ניסתה בלא הצלחה למנוע זאת. המבקש פתח את מכנסיו ונשכב מעל א', תוך שמשקל גופו ואחיזתו מגבילים את אפשרותה להיחלץ ממנו, ולאחר מכן החדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה. כל אותה העת ביקשה א' מהמבקש לחדול ממעשיו וניסתה להדפו מעליה. בגין מעשים אלו הואשם המבקש באינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (כנוסחו בעת ביצוע העבירה).

           האירוע במלון פלאז'ה בירושלים: ביום 17.6.1998 ביקש המבקש מא' להיפגש עימו בשעות אחר הצהריים במלון פלאז'ה בירושלים (להלן: בית המלון), בתואנת שווא לפיה בתום מנוחתו באחד מחדרי המלון מתכוון הוא לעבור עימה על חומרים הקשורים לעבודת המשרד בלובי שבבית המלון. בסמוך להגעתה לבית המלון, התקשר המבקש לטלפון הסלולרי של א' וביקש ממנה לעלות לחדר בו שהה כיוון שלדבריו "עדיין לא סיים להתארגן". א' עלתה לחדר והבחינה כי המבקש לא סיים להתלבש. א' התיישבה על קצה המיטה. המבקש התקרב לא', הדף אותה על המיטה ולמרות התנגדותה פשט את מכנסיה ותחתוניה. א' התנגדה לקיום יחסי מין עם המבקש אולם זה לא שעה לבקשותיה ולניסיונותיה להדפו. המבקש נשכב מעל א' כשהוא אוחז בה ולמרות נסיונותיה להדפו הוא החדיר את איבר מינו אל תוך איבר מינה תוך שהוא מנסה להרגיעה באומרו לה "תירגעי, את תיהני". משעמדה א' בסירובה הרפה המבקש ממנה לאחר זמן קצר ונסוג. בשל מעשים אלו הואשם המבקש באינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (כנוסחו בעת ביצוע העבירה).

5.        לפי האישום השני, בחודשים מאי עד נובמבר 2003 עבדה ה' כמנהלת לשכתו של המבקש במשכן נשיא המדינה. במספר מקרים במהלך תקופת עבודתה עם המבקש, בתום מפגשי העבודה שנערכו ביניהם בלשכתו, ליווה המבקש את ה' לכיוון הדלת ובטרם יצאה מלשכתו הוא חיבק אותה חיבוק ממושך (כ-10 שניות בכל פעם) תוך שהוא מצמיד אותה אל גופו. ה' ציינה לפני המבקש בשתי הזדמנויות כי חיבוקיו אינם רצויים וכי היא מבקשת שיחדל מהתנהגותו זו. בשל המעשים הנ"ל הואשם המבקש בהטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(4) בצירוף סעיף 3(א)(6)(ג) וסעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק למניעת הטרדה מינית).

6.        לפי האישום השלישי, עבדה המתלוננת ל' במשכן נשיא המדינה בכפיפות למבקש. בשלהי שנת 2005 עסקה המתלוננת בארגון מסיבת יום הולדתו ה-60 של המבקש ולצורך כך נערכו ביניהם פגישות עבודה תכופות. במהלך הפגישות הפנה המבקש ל-ל' אמירות שהתמקדו במיניותה. בהזדמנות אחרת נתן המבקש למתלוננת צביטה בלחי. ביום 25.12.2005, היום שבו נערכה מסיבת יום ההולדת, נכנסה ל' ללשכתו של המבקש על מנת לתאם עמו פרטים אחרונים בנוגע לאירוע. לאחר סיום הישיבה, קם המבקש ממקומו ואמר ל-ל' שמגיע לו חיבוק, התקרב למתלוננת וחיבק אותה ממושכות מלפנים וביקש אף ממנה לחבקו בחוזקה. המבקש עשה כן תוך שהוא מצמיד את גופו לגופה ומטה את פניו לצווארה כמי שמבקש להריח אותה לשם גירוי מיני. אירוע דומה חזר על עצמו במועד מאוחר יותר. בשל המעשים הנ"ל הואשם המבקש בביצוע מעשה מגונה, לפי סעיף 348 לחוק העונשין ובהטרדה מינית, לפי סעיף 3(א)(4) בצירוף סעיף 3(א)(6)(ג) וסעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית.

7.        לפי האישום הרביעי, ביום 18.9.2006 נחקרה המתלוננת ל' במשטרה ומסרה הודעה בנוגע לאירוע מושא האישום השלישי. ביום 28.9.2006 קרא המבקש ל-ל' ללשכתו ושאל אותה אם נחקרה פעם נוספת לאחר שמסרה את הודעתה במשטרה, עליה כבר ידע. ל' השיבה שלא הייתה בחקירה נוספת. המבקש שוחח עם המתלוננת אודות הגרסה שמסרה במשטרה בדבר פגישתם מיום 25.12.2005 ושאל את ל' אם היא זוכרת את האירוע. ל' סימנה למבקש בהבעת פנים כי אינה יודעת על מה מדובר. כדי להשפיע על ל' שתתאים את גרסתה לשלו אמר לה המבקש כי באותה הזדמנות הוא נישק אותה אך עשה זאת כאות הוקרה על עבודתה הקשה באותה תקופה וכמחווה להערכתו הרבה אליה. המבקש ביקש מל' שתדווח לו אם נשאלה על האירוע האמור במשטרה ומה השיבה שכן הדבר נחוץ לו כדי שידע מה להגיד אם ייחקר בעניין. ל' השיבה למבקש כי אינה מוכנה לדבר על כך. המבקש ביקש מל' לשמור את הדברים שנאמרו בסוד ול' עזבה את הלשכה. בשל המעשים הנ"ל הואשם המבקש בהטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין ובשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

הכרעת הדין

8.        הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מחזיקה 324 עמודים במסגרתם בחן המותב הנכבד את הראיות הרבות שהוצגו לו והעדויות שנשמעו לפניו תוך ניתוח מקיף של גרסאות הצדדים והתייחסות לטענותיהם המשפטיות. להלן יובאו סוגיות נבחרות בלבד מתוך הכרעת הדין אשר יש בהן לטעמי רלבנטיות לדיון בבקשת עיכוב הביצוע המונחת לפני.

חובת בית המשפט לבחון מיוזמתו היתכנותה של טענת הגנה חלופית

9.        באי כוח המבקש טענו לפני בית המשפט המחוזי כי למרות הכחשתו של המבקש אודות קיומו של קשר מיני עם א', הרי שעל בית המשפט מוטלת החובה לבחון באופן עצמאי את השאלה האם מהראיות והנסיבות שהוכחו במהלך המשפט עשויה לעלות מסקנה אחרת בדבר טיב ומהות היחסים בין המבקש לבין המתלוננת. כך, טענו באי כוח המבקש כי מהנסיבות והראיות השונות שהוצגו לבית המשפט המחוזי ניתן היה להסיק מסקנה חלופית לפיה אמנם התקיימה מערכת יחסים בעלת צביון מיני בין המבקש לבין א' אך זו הייתה בהסכמה ולכל היותר תוך ניצול מרות, עבירה שגם אם הוכחה הרי שהתיישנה. בית המשפט המחוזי דחה על הסף את האפשרות כי עליו להיזקק מיוזמתו לטענה החלופית שהעלו באי כוח המבקש. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מקום בו הנאשם בוחר בקו הגנה מוגדר מראשיתו של המשפט והוא דבק בו באופן עיקש ולא חוזר בו מדבריו, כאשר קו הגנה זה קורס ומתברר כשקרי אין מקום לבחינתו של קו הגנה חלופי וסותר. בית המשפט המחוזי נימק קביעתו זו בצורך בניהול תקין של המשפט ובאינטרס היעילות בכדי למנוע "בוקה ומבולקה" (עמ' 229 להכרעת הדין). בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כי "שקריו הבוטים של הנאשם אינם נעלמים כבמטה קסמים עם העלאת הטענה החלופית, ושקרים אלו תומכים ומחזקים את גרסת המתלוננת, ובמקביל מרוקנים את הגרסה החלופית מכל מימד אמין" (עמ' 226 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי ציין אמנם כי קיימות שתי גישות שונות בסוגיה זו בפסיקה, אחת מהן מבכרת את ערך גילוי האמת על פני ערכים מתנגשים אחרים כגון יעילות ההליך המשפטי, אולם בסופו של יום שלל בית המשפט המחוזי את האפשרות להיזקק לטענה החלופית הסותרת שהעלו באי כוח המבקש תוך העדפת הגישה "הפוקדת על נאשם את עוון שקריו" (עמוד 225 להכרעת הדין).