העליון: עונש של 20 שנות מאסר הינו ראוי בנסיבות בהן האב הורשע באונס בנותיו

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (פ"ח 1158/05) מיום 12.6.2008 ולחלופין ערעור על גזר דינו מיום 20.11.2008.

השתלשלות ההליכים עד כה

כתב האישום

1.       כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס בת משפחה לפי סעיפים 351(א) ו-354(א)(1) ו-(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון לאינוס בת משפחה, לפי סעיף 351(א) בצירוף עם סעיף 25 לחוק העונשין, בנסיבות של סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין; עבירה של מעשה סדום בבן משפחה, לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין ביחד עם סעיפים 347(א)(1) ו-347(ב) לחוק העונשין; עבירה של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין ועבירה של הדחה בעדות, לפי סעיף 246(א) לחוק העונשין. 

2.       לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, המערער ביצע שורה של עבירות מין בשתיים מבנותיו הקטינות. בין היתר נטען, כי בשני מועדים שונים בעל המערער את בתו הקטינה (להלן: המתלוננת ה.מ.) בניגוד לרצונה ועל אף התנגדותה. לאחר מכן, איים המערער על בתו כי אם תספר אודות מעשיו הוא יכה אותה. עוד נטען, כי בשני מקרים אחרים ניסה המערער לבעול בת נוספת (להלן: המתלוננת א.מ.) בניגוד לרצונה, משלא עלה הדבר בידו במקרה אחד, ביצע בה המערער מעשה סדום, ובמקרה נוסף אונן בנוכחותה. כמו כן נטען, כי המערער ביקש מ-א.מ. לעסות את רגלו ואז ביצע בה מעשה מגונה. עוד נטען, כי לאחר ששוחרר המערער לחלופת מעצר בבית אחותו שבירושלים, הוא הפר את תנאי השחרור בכך שיצא את תחומי ירושלים, לן בתל אביב ונפגש עם נשותיו וילדיו המתגוררים בסביבתה. כמו כן, במהלך שהותו בבית הכלא, הוא יצר קשר פעמים רבות עם ה.מ. הטיח בה שהיא שקרנית, אמר לה שלא תלך להעיד במשפטו וביקש ממנה ש"תוציא אותו מהתיק".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.       ביום 12.6.2008 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש), בה זוכה המערער מביצוע עבירה של מעשה מגונה, והורשע ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין עמד בית המשפט על האווירה והרקע המשפחתי בהם גדלו המתלוננות, נסיבות של מצוקה כלכלית, מחסור, נחשלות, חוסר יציבות והזנחה אשר לוותה באלימות קשה, בין היתר מצד המערער. חשיפת מעשי המערער התרחשה כאשר נודע למתלוננת ה.מ. כי הוא גירש את אחיה מהבית; בעקבות ידיעה זו היא הגיעה לביתה של אחת מגרושותיו של המערער, וסיפרה לה כי הוא שוכב עמה, ביום זה סיפרה המתלוננת את הדברים אף לקרוב משפחה נוסף בשם סמי, מה שהוביל לחשיפת הדברים בפני גורמים טיפוליים שונים ובסוף להגשת תלונה במשטרה. בית המשפט דחה את גרסת המערער, וקבע כי עדותן של המתלוננות מהימנה בעיניו. בית המשפט ציין כי למרות גילן הקרוב של המתלוננות, לא היה בניהן קשר הדוק, ולפיכך יש לראות בעדויותיהן הנפרדות כתומכות זו בגרסת זו וכמוסיפות מימד למהימנותן.

לעניין מהימנותה של המתלוננת ה.מ. קבע בית המשפט כי הוא מצא את עדותה כנה ומהימנה. שכן, היא מפורטת, עקבית, ומעידה על המצוקה בה היתה שרויה בעת התרחשות המעשים. בית המשפט אף ציין, כי מעטות הפעמים בהם היא כינתה בעדותה את המערער בשם אבא, וזאת בשל התכחשותה אליו בעקבות פגיעותיו בה. באשר לסוגיית ההסכמה קבע בית המשפט, כי היא הביעה התנגדות מפורשת בזמן ביצוע המעשים. מכל מקום, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה שמדובר במתלוננת שפחדה מהמערער, וחיה בצילה של אלימות קשה שננקטה מצדו כלפיה .

חיזוק לגרסת המתלוננת ה.מ. מצא בית המשפט במצבה הנפשי הקשה כפי שהוא עלה מעדויותיהם של גורמים טיפוליים שונים איתם היא באה במגע לאורך השנים, אשר תארו אותה כבעלת התנהגויות האופייניות לקורבנות עבירות מין, אשר נצפו עוד בטרם נחשפו המעשים. בין יתר תוארה המתלוננת כבעלת מצבי רוח משתנים, בעיות קשב וריכוז, בעיות אכילה, דיכאון, בעיות שינה וחלומות בלהות, תופעות של ניתוק ודיסוציאציה, פגיעה בגוף וחשיבה אובדנית. כן עמד בית המשפט על כך, שמהעדויות הללו אף ניתן ללמוד על מצבה הנפשי הקשה בו היא היתה נתונה בעקבות חשיפתם של מעשי המערער בה.

באשר לקשיים שעלו מעדותה של המתלוננת ה.מ. קבע בית המשפט, כי את חלקם יש לייחס לדלותה וקשיי התבטאותה. בנוגע לקשיים אשר אופיינו באי דיוק בפרטים, תאריכים וסדר כרונולוגי, קבע בית המשפט כי נראה שהללו נבעו מכך שהיא היתה מבולבלת, נסערת, כעוסה ונבוכה, ובשל כך שהפרטים הטראומטיים התבלבלו בראשה, בין היתר בשל מעבר הדירות התכוף. מכל מקום בית המשפט קבע, כי חוסר דיוקים אלו אינם יורדים לשורש אמינותה של עדותה, ואין בהם כדי לפגוע בכנותה. בית המשפט אף ציין, כי לא היא זו שיזמה את הגשת התלונה, והיא אף העידה כנגד המערער כאשר הופעלו כנגדה לחץ ואיומים (שאף חלקם מומשו), לבל תפלילו.

באשר למתלוננת א.מ. עמד בית המשפט על כך, שחקירתה הנגדית הופסקה באמצע, פעם אחת לבקשת בא כוחו של המערער, בפעם השניה היא בוטלה בשל תקלה טכנית, ובפעם השלישית הודיעה המתלוננת לאחר חקירה נגדית ארוכה כי היא לא עומדת בכך יותר, והיא לא תופיע פעם נוספת בבית המשפט לצורך השלמתה, ואכן היא סירבה להופיע פעם נוספת בבית המשפט לצורך השלמת החקירה. בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי קטיעת החקירה הנגדית לא פגעה בהגנתו של המערער ובזכותו להתגונן, זאת נוכח אורכה של החקירה שהתקיימה בפועל, אשר בא כוחו לא השכיל להשתמש בה כראוי. על אף הקטיעה בחקירה כאמור, קבע בית המשפט כי הוא מוצא את עדותה של המתלוננת א.מ. מהימנה ועולה בקנה אחד עם הודעותיה במשטרה, וכי המערער לא הצליח לסתור אותה, הן בנוגע לאישום בניסיון לאנוס, והן בנוגע לאישום בביצוע מעשה סדום. כמו כן, מצא בית המשפט חיזוקים לעדותה בעדויותיהם של הגורמים הטיפוליים שליוו ופגשו אותה לאחר חשיפת הפרשה, כאשר היא שבה וחזרה בפניהם על גרסתה בדבר מעשי המערער בה.

          עם זאת, קבע בית המשפט כי לא הוכח כי המערער ביצע במתלוננת א.מ. מעשה מגונה, בשעה שהוא ביקש ממנה שתעסה את רגלו. נקבע כי לא ניתן לקבוע במידה הנדרשת בפלילים כי המעשה נעשה במודע או במתכוון.

          כמו כן, בהסתמך על הודאתו של המערער כמו גם על עדויותיהם של המתלוננת ועדים נוספים, הרשיע אותו בית המשפט בעבירה של הפרת הוראה חוקית, בכך שהפר את תנאי חלופת המעצר בה היה נתון.

4.       ביום 20.11.2008 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עשרים שנות מאסר בניכוי תקופות המעצר השונות, ופיצוי של 10,000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות. בשלב גזירת הדין הונחו בפני בית המשפט חוות דעת של המרכז להערכת מסוכנות אודות המערער, בה נבחנו בין היתר גורמי הסיכון השונים ומאפייניהם הספציפיים אצל המערער, ונקבע כי דרגת המסוכנות המינית הנשקפת ממנו הינה בינונית עד גבוהה. לבקשת המתלוננת א.מ. לא הוגש תסקיר נפגעת בעניינה, בשל רצונה להתנתק מן הדברים ולא לשוב ולהיזכר במעשים אותם ביצע בה המערער. בעניינה של המתלוננת ה.מ. הוגש תסקיר נפגעת, ממנו שבה ועולה תמונה קשה המציגה את עומק הפגיעה והצלקות אותן היא נושאת, תחושות של פחד, איום ובדידות לצד קושי גדול בשיקום. במסגרת גזר הדין אף עמד בית המשפט על חומרתם הרבה של המעשים, על פגיעתם הקשה בקורבנות, כמו גם על עברו הפלילי של המערער ובייחוד בעבירות של אלימות כנגד בת זוג.

5.       על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המערער. ביום 14.4.2010 התקיים דיון בערעור. בהחלטה שניתנה ביום 6.7.2010 נדרש בית המשפט למשמעות הנגזרת מאי השלמת חקירתה הנגדית של המתלוננת א.מ.. במסגרת ההחלטה עמדנו על סגנון החקירה הבעייתי והפוגעני בו נקט בא כוח המערער, אשר בעטיו נקלעה המתלוננת א.מ. למצוקה, עזבה את דוכן העדים, וסירבה לשוב אליו פעם נוספת לצורך השלמת חקירתה. לפיכך נקבע כי:

"אפשר שניתן היה להגיע למסקנה שדין טענת המערער בעניין חקירתה הנגדית של א.מ. להידחות. זאת, משום שבדרך כלל אין לקבל טענה של פגם בהליך בשל אי השלמתה של חקירה נגדית, בנסיבות בהן האחריות לאי השלמת החקירה, או אי ביצועה כלל, רובצת על הצד המעוניין (פרשת יעקובוביץ, שם; וכן השוו, ע"א 642/87 הסתדרות אגודת ישראל נ' חברת חזקיהו, פ"ד מד(1) 686, 694-691 (1990)). אף על פי כן, אנו סבורים שבנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, מפאת חשיבות עדותה של א.מ., העובדה שהחקירה הנגדית נקטעה לאחר שנשאלו שאלות מעטות בנוגע למעשים עצמם (ובפרט לגבי ניסיון האינוס) ובהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע המערער והעונש שנגזר עליו, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שייעשה ניסיון להשלים את חקירתה הנגדית של א.מ. (בפסקה 7 לדברי חברי השופט גרוניס).

           על כן הוחלט, כאמור, כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי להשלמת חקירתה הנגדית של א.מ. עוד נקבע בהחלטה זו האופן בו תנוהל החקירה והיקפה, לצד סנקציות אפשריות אשר יוטלו על בא כוח המערער במידה וזה יחרוג מן האמור.

6.        בהמשך לאמור, ביום 21.9.2010 התנהל דיון בבית המשפט המחוזי לצורך השלמת חקירתה הנגדית של המתלוננת א.מ.; עוד באותו היום ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי על אף טענת המערער כי ישנן סתירות בין עדות המתלוננת בחקירה הנגדית לבין עדויותיה השונות, הרי שיש לבחון את העדות בכללותה ואין בהשלמת החקירה הנגדית כדי לשנות את גרסת המתלוננת, אשר היוותה תשתית להרשעת המערער, ואף אם מתגלעות סתירות כלשהן, הרי שאינן מהותיות ואין בכוחן להביא לפגימתה של העדות. כך נאמר לעניין זה: "כפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשם לא הצליח לסתור את עדותה של העדה, והקביעות שנקבעו בהכרעת הדין לא השתנו גם לאחר השלמת העדות". לפיכך קבע בית המשפט המחוזי, כי הוא אינו מוצא מקום לשנות את המסקנות אליהן הגיע בהכרעת דינו, והוא הותירה על כנה.