השופט י' דנציגר:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגניות הנשיא א' קובו ו-מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) בע"א 2108/06 מיום 26.11.2007, במסגרתו נדחה הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"א 164752/02 (השופטת ב' טולקובסקי) מיום 27.3.2006, אשר דחה את תביעת המבקש לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה.
העובדות על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי
1. המבקש בוטח על ידי המשיבה על פי פוליסת ביטוח חיים שכללה ביטוח מפני אובדן כושר עבודה, לתקופה שמיום 1.1.1998. טרם כריתת חוזה הביטוח חתם המבקש ביום 29.10.1997 על הצעה לרכישת ביטוח ועל הצהרת בריאות התומכת בבקשה להתקבל לביטוח (להלן: הצהרת הבריאות או ההצהרה), בה מינה את סוכן הביטוח להיות שלוחו. בהצהרה הצהיר המבקש, בין היתר, כי סבל מכיב קיבה בעבר, אולם דובר במקרה חד פעמי והוא טופל והבריא.
2. ביום 13.12.1997, כחודש וחצי לאחר מועד מתן ההצהרה, אושפז המבקש בבית חולים עקב כאבי בטן ובחילות, על רקע אירוע של חסימת מעי דק. ביום 18.12.1997, לאחר שחרורו מבית החולים, אובחן המבקש כחולה במחלת קרון (להלן: המחלה). אבחנה זו אושרה בבדיקת קולונוסקופיה שנערכה ביום 1.2.1998. לאחר גילוי המחלה המשיך המבקש לעבוד כמכונאי רכב עד ליום 6.9.2000, אז החריפה המחלה. בהמשך נקבעה לו דרגת אי כושר עבודה בשיעור של 75% שזיכתה אותו בקצבת נכות מלאה בשיעור 100% מן המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). המבקש חדל לעבוד ופנה למשיבה בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. המשיבה דחתה את דרישת המבקש בטענה שלא גילה לה עובדות מהותיות וחיוניות לעצם הסכמתה לבטחו והודיעה לו כי עקב כך, היא "מבטלת את הפוליסה מתחילתה". בעקבות כך, הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בה עתר לתשלום תגמולי הביטוח על פי הפוליסה.
פסק דינו של בית משפט השלום
3. בפסק דינו קבע בית משפט השלום, בין היתר, שחוזה הביטוח בין הצדדים נכרת ביום 8.2.1998 (המועד בו אישר המבקש באמצעות סוכן הביטוח את הסכמתו לתנאי החיתום שנקבעו על ידי הנתבעת), ואילו תקופת הביטוח החלה ביום 1.1.1998.
4. בית משפט השלום דחה את טענת המשיבה לפיה המבקש לא השיב תשובות מלאות וכנות לשאלות שנשאל במסגרת הצהרת הבריאות, וקבע כי המבקש לא הפר את חובת הגילוי בשלב מתן ההצהרה. עם זאת, קבע בית משפט השלום כי המבקש הפר את חובת הגילוי היזום המוטלת עליו בתקופה שבין מועד החתימה על ההצהרה לבין מועד תחילת הביטוח, דהיינו, 1.1.1998. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט השלום.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה פסק דינו של בית משפט השלום מנוגד להוראות קוגנטיות בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח או החוק) היות שיש, לכאורה, להחיל על המקרה הנדון את הוראות סעיף 17 לחוק, המטיל על מבוטח חובת הודעה על החמרת הסיכון המבוטח. בית המשפט המחוזי פסק כי פרשנות המבקש לסעיף 17 לחוק חוזה הביטוח מרוקנת לכאורה מתוכן את הוראות סעיף 6(ג) לחוק, שעניינו הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שידוע לו כי הוא מהותי, ונפסק כי הוראת סעיף 17 לחוק נועדה לשלב שלאחר כריתת החוזה ולא למועד שלפני כריתתו. לפיכך, נקבע כי המבקש אכן לא שוחרר מעולה של חובת הגילוי היזום במועד מילוי הצעת הביטוח, וכי זו חלה עליו גם כאשר השינוי במצבו הבריאותי אירע לאחר שענה על השאלות שהציגה לו חברת הביטוח במסגרת הצהרת הבריאות, אך טרם מועד תחילת תקופת הביטוח.
6. בית המשפט המחוזי החליט שאין להתערב במסקנתו של בית משפט השלום לפיה המבקש ידע שהוא חולה וכי ככל הנראה מדובר במחלת קרון עוד לפני 1.1.1998 (קרי, לאחר האיבחון שנערך ביום 18.12.1997) ולא ביום 1.2.1998 (התאריך שבו בוצעה בדיקת הקולונוסקופיה), כטענתו. בית המשפט המחוזי אף קבע כי אין דופי במסקנתו של בית משפט השלום לפיה המבקש היה מודע לכך שמצבו הבריאותי היה בגדר עניין מהותי להחלטה של המשיבה אם לקבל את הצעתו לביטוח. נפסק כי במקרה הנדון עמדה המשיבה ברף הראייתי המחמיר להוכחת כוונת מרמה מצד המבקש, מעצם העובדה שזה היה מודע למהות המידע שבידיו אך לא מסר לה אותו בשום שלב.
נימוקי הבקשה
7. במסגרת בקשתו טוען המבקש - באמצעות באי כוחו, עו"ד חיים קליר ועו"ד עודד יחיאל - כי המקרה שלפנינו מעלה שאלות משפטיות שטרם נדונו בבית משפט זה, וביניהן, האם חברת הביטוח משמשת מציע או ניצע בתהליך כריתת חוזה הביטוח לנוכח אופיו הצרכני, ומהו תחומה של חובת הגילוי היזום המוטלת על מבוטחים.
8. לגופו של עניין טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע שסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח חל על המקרה דנן, ולא סעיף 17 לחוק האמור. לטענתו, אף אם תתקבל קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר תחולתה של חובת הגילוי היזום מכוח סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, יש לקבוע כי חובה זו אינה משתרעת לאחר השלב בו מולאו ההצעה לביטוח וטפסי הצהרת הבריאות והמבוטח השיב לשאלות שהופנו אליו על ידי המבטח. לטענת המבקש, הטלת חובת גילוי יזום לאחר שלב המענה לשאלות שמציג המבטח מנוגדת לציפייה הסבירה של המבוטחים, בייחוד כאשר מועד כריתת חוזה הביטוח אינו נמצא בשליטת המבוטח ולמעשה אינו ידוע לו כלל. עוד טוען המבקש כי הרחבת תחולתה בזמן של חובת הגילוי היזום תגביר את ההתדיינויות ואת חוסר הוודאות במשפט בתחום הביטוח וכי היא מנוגדת לעיקרון פיזור הנזק שביסוד דיני הביטוח.
9. לטענת המבקש, בענייננו דרשה המשיבה למעשה מן המבוטח להסכים מראש לתנאים המקובלים אצלה, כך שעמדת בית המשפט המחוזי לפיה חברת הביטוח היא הניצע ואילו המבוטח הוא המציע הינה מלאכותית, בייחוד מקום בו מדובר בביטוח מנהלים. יתרה מכך, המבקש טוען כי המשיבה החלה לגבות ממנו את פרמיות הביטוח עוד בטרם נכרת, לדידה, חוזה הביטוח וכי במעמד מילוי ההצעה לביטוח והצהרת הבריאות נקב סוכן הביטוח במועד רטרואקטיבי שרירותי לתחילת תקופת הביטוח.
10. לבסוף טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות בכך שייחסו לו הפרה של חובת הגילוי הנדרשת לפי סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח.
תגובת המשיבה
11. המשיבה - באמצעות באי כוחה, עו"ד עילם בורבין ועו"ד רם דורון - טוענת כי הבקשה אינה עומדת בתנאים שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן אין בפסקי הדין של הערכאות הקודמות חריגה מן ההלכה הפסוקה והבקשה אינה מעלה כל עניין החורג מעניינו הפרטי של המבקש.
12. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי טענותיו של המבקש בבקשת רשות הערעור עומדות בסתירה לממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, כמו גם לטענותיו העובדתיות הפוזיטיביות של המבקש עצמו בבית משפט השלום. כן טוענת המשיבה כי טענתו של המבקש - בדבר העדר חובת גילוי בשלב שלאחר חתימתו על הצעה לביטוח ועל הצהרת הבריאות וטרם כריתת חוזה הביטוח - כלל לא נטענה בערכאות הקודמות. לטענת המשיבה, אין ממש בטענה זו גם לגופה, שכן היא מבקשת לרוקן מכל תוכן את הוראת המחוקק, את הלכתו המחייבת של בית משפט זה לגבי חובת גילוי יזום ואת חובת תום הלב המוטלת על המבקש בשלב המשא והמתן.