העליון: למרבה הצער לא ניתן להאריך מועד הגשת ערעור אם על הכרזת בנה כבר אימוץ

השופט נ' הנדל:

1.        מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ו' פלאוט) בעמ"ש 53134-07-10, אשר דחתה את בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופט ש' בוקובסקי) על פיו הוכרז הקטין, בנה של המערערת, כבר-אימוץ.

העובדות הצריכות לעניין

2.        הקטין, יליד 17.12.2001, נמצא משוטט לבדו ללא השגחה ובמצב פיסי קשה ומוזנח, עת היה כבן שלוש שנים. גופו הדיף ריח רע "ונראה כי לא רחצו אותו מזה זמן רב. הוא היה רעב וביקש מזון מהשוטרים...מכנסיו היו כבדים מצרכיו...על שיער ראשו נראו כינים.." (ראו פסקה 9(ג) לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). זאת, לאחר שמצבה הנפשי של המבקשת הידרדר ומוסדות הרווחה התריעו כי נשקפת לו סכנה. בעקבות האירוע, ננקטו אמצעי חירום בעניינו מצד רשויות הרווחה. בית המשפט לנוער קבע כי הקטין יוצא זמנית ממשמורת המערערת ויושם במשמורת רשות הסעד אשר תקבע את מקום חסותו (בש"א 613/05). בית המשפט לנוער הכריז על הקטין כ"קטין נזקק" והורה על המשך שהייתו במרכז החירום למשך שישה חודשים. ביום 29.5.2005, הועבר הקטין בהמלצת שירותי הרווחה למשמורת אביו, והתגורר יחד עם אחותו בבית סבתו מצד האב. בית המשפט לנוער נתן לכך תוקף של החלטה. לאחר כשנתיים, דווח על הזנחה קשה של הקטין מצד סבתו. האב הסכים למסור את הקטין לאימוץ משאין הוא יכול לטפל בו עוד. הקטין הועבר לבית מעבר. בחודש מרץ 2008, פנה המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להכריז על הקטין בר אימוץ כלפי הוריו.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

3.        ביום 14.5.2008, הכריז בית המשפט לענייני משפחה על הקטין כבר אימוץ כלפי הוריו. זאת, לאחר שמיעת ראיות, לרבות סקירת חוות הדעת שניתנו בעניין המערערת באשר לחוסר מסוגלותה ההורית. בית המשפט הדגיש כי עולה באופן חד משמעי מחוות הדעת של המומחית שמונתה מטעם בית המשפט אשר בחנה את מסוגלותה ההורית של המערערת כלפי הקטין, כי זו "לוקה בליקויים קשים המונעים ממנה מלמלא את תפקידיה האימהיים והיא נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין". עוד קבע, כי מסקנותיה מוצאות תימוכין ומשתלבות עם כלל התשתית הראייתית שהונחה לפניו. בית המשפט ציין כי מהתמונה שהוצגה לפניו עולה ברורות שרשויות הרווחה עשו ככל שניתן כדי לסייע למערערת במטרה לשקם את מצבה וליצור קשר עם הקטין, ואף גובשו מספר תוכניות טיפוליות בוועדות החלטה אשר גובו בהחלטות שיפוטיות, אולם ללא הועיל. הניסיון לרתום את הורי המערערת, סבי הקטין, לסייע בגידול הקטין נכשל הואיל ואלה נתגלו באופן "חד משמעי" כחסרי יכולת להוות תמיכה רגשית וכלכלית למערערת ולקטין. עוד קבע בית המשפט, כי סיכוי לשינוי בעתיד אינו מתקיים במקרה דנא. בית המשפט מדגיש כי מאז הוצאת הקטין מרשותה ואף לאחר פתיחת תיק האימוץ, לא ניכר כל שיפור בתפקודה הכלכלי או ההורי. כן, לא ניכרת כל יציבות באורח חייה. התנהלותה של המערערת - אי ביקוריה את הקטין ואי התייצבותה לדיונים בעניינו - אינה מצביעה על רצון ומוטיבציה להילחם על זכותה לגדל את בנה, "כמצופה מאם אשר חרב האימוץ מתנופפת מעל ראשה". על כן, גובשה עילת האימוץ שעניינה חוסר מסוגלות הורית, בהתאם לסעיף 13 א(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ). עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי במקרה דנא התמלאו גם תנאי עילות אימוץ נוספות בהתאם לסעיפים 13א (4) ו-(5) שעניינם הימנעות מלקיים קשר אישי עם הקטין ואי קיום חובות כלפיו במשך שישה חודשים רצופים, בהתאמה.

           בשלב השני, בחן בית המשפט לענייני משפחה את טובת הקטין. וכך קבע:

"כל העולה מדיווחי הגורמים המטפלים, מצבו הנפשי של הקטין קשה ביותר. בשש שנות חייו הוא חווה מעברים רבים, אשר השפיעו קשות על מצבו הרגשי ואין מקום אשר מהווה עבורו בית. הקטין סובל מחסכים רגשיים משמעותיים, ומפגיעה קשה בתהליך ההתקשרות שלו וביכולתו לסמוך על מבוגר שיישאר איתו לאורך זמן. הוא מפוחד, עצוב, מסוגר ונטול ביטחון עצמי" (ראו 17(ב) לפסק הדין).

           בטרם סיום ההכרעה, הורה בית המשפט לענייני משפחה על אי צמצום תוצאות צו האימוץ. בעניין זה קבע, כי שמירה על קשר עם המערערת, "לא זו בלבד שאין בהם כדי להועיל לקטין ולתרום לטובתו כי אם ההיפך הוא הנכון, והם עשויים להשפיע עליו לרעה, לדרדר את מצבו הנפשי ולהיות קשים, פוגעניים והרסניים עבורו, באשר יביאו לשיבוש בשגרת חייו, ייצרו אצלו מעמסה רגשית כבדה, ויפגעו בסיכויי הצלחת האימוץ והשתלבותו במשפחה החדשה" (ראו פסקה 18(ד) לפסק הדין).  

           לאחר כתשעה חודשים מיום מתן פסק הדין, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין, אשר נדחתה.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

4.          בהחלטתו מיום 11.11.2010, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא הצביעה על "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור. המדובר בטעם לאיחור הנעוץ בבעל הדין עצמו. בהתייחס לסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, משך האיחור, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת המועד - המערערת "נכשלה בכל פרמטר אפשרי". מדובר באיחור רב במיוחד. הנימוק לפיו לא יכלה להיעזר בשירותיו של עורך הדין שייצג אותה בבית המשפט לענייני משפחה בשל חיסרון כיס וכי קבלת סיוע משפטי ארך זמן, אין בו להלום. המערערת לא נקבה במועדים מתי פנתה לסיוע המשפטי ועולה כי פנייתה לרופא על מנת שיחווה דעתו בעניינה נעשתה רק בסוף חודש יוני 2010. פנייה זו אין בה להועיל, שעה שהמסמך החתום על ידו איננו ערוך כחוות דעת מומחה כדין. נתונים אלה מקבלים משנה תוקף, משחלוף הזמן עבור הקטין הינו פקטור משמעותי. בית המשפט הדגיש כי בזמן השתהותה של המערערת, החל הקטין לעשות את צעדיו הראשונים בחיק משפחה עם כוונת אימוץ. עוד קבע, כי סיכוי המסמך שהגישה המערערת הוא "אפסי" ביחס לחוות הדעת שהונחו לפני הערכאה הדיונית ולא ניתן באמצעות המסמך לטעון כי סיכויי הערעור הם טובים. קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה באשר למסוגלותה ההורית הן נחרצות ואין בידה להפריכן.

טענות הצדדים

5.        עיקר טענות המערערת הוא כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי סיכויי הערעור קלושים. בידה "ראשית" חוות דעת המכירה במסוגלותה ההורית כלפי הקטין וסותרת את ממצאי בית המשפט לענייני משפחה אשר ביסס את פסק דינו על מסקנות המומחית שמונתה מטעמו. נוסף על כך היא טוענת, כי טעה בית המשפט המחוזי עת קבע כי מתן אורכה להגשת הערעור אינה מתיישבת עם טובת הקטין. הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד נעוצה במצוקה הכלכלית בה היא שרויה, אשר מנעה ממנה, בין היתר, מימון חוות דעת וכן בהליכים הבירוקרטים שבקבלת סיוע משפטי מצד המדינה. זאת ועוד. שגה בית המשפט המחוזי בחישובו העובדתי את משך הנתק בינה לבין הקטין. היא מוסיפה כי כיום היא מתגוררת בדירה שכורה ויש בידיה אמצעים כלכליים לזון את הקטין. מנגד, המשיב סומך ידו על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערעור.

דיון

6.         ניתוקו המוחלט של ילד מהוריו באמצעות הליך האימוץ הוא אמצעי קיצוני הנוגע בנימי הנפש. נקודת המוצא העקרונית של כל החוקים המסדירים את משולש היחסים בין ילדים, הורים והמדינה היא כי להורים נתונה הזכות היסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, ללא התערבות גורמים חיצוניים. נקודה זו חרשה תלמים ומצאה עוגן בפסיקת בית משפט זה:

"ההורים הם כידוע האחראים הראשוניים והעיקריים לילדיהם הקטינים..מוטלת עליהם החובה והזכות לדאוג לצורכיהם במסירות, וצמודה לה הרשות להחזיק בילדיהם הקטינים..להורים נתונה זכות יסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, אשר היא בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם...זכותם של ההורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא בגדר זכות אדם טבעית וראשונית (ע"א 2266/93, פלוני נ' פלוני בעמ' 235). זכותם של ההורים לקיים חובתם כלפי ילדיהם יוצרת את האוטונומיה ואת הפרטיות של התא המשפחתי ושוללת, ככלל, התערבות של גורמים חיצוניים ביחידה המשפחתית...עם זאת האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת. היא כפופה תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או פוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין" (דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח (6) 246, 257).

           ללמדך, שהמשפט חותר להגנה על האוטונומיה של התא המשפחתי, אליה חודרים רק לשם הגנה על הילד. בית המשפט לענייני משפחה נדרש לראיות שהוצגו לפניו וקבע באופן חד משמעי כי האם, היא המבקשת, נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין באופן שאינו נראה לעין ככזה שישתנה בעתיד על ידי תמיכה והקצאת משאבים מצד רשויות הרווחה. על כן, קבע, מתקיימת עילת האימוץ החקוקה בסעיף 13א (7) לחוק האימוץ. אולם, לא זו הסוגיה שהונחה לפתחנו. ערעורה של האם נסוב סביב סירובו של בית המשפט המחוזי להעניק לה הארכת מועד להגשת ערעור על קביעת בית המשפט לענייני משפחה בדבר התקיימותה של עילת האימוץ הנ"ל בעניינה. המדובר הוא בהחלטה הניתנת בגדר סמכותו של בית המשפט כדין, בנושא מובהק הנוגע לאופן ניהול ההליך המתנהל בפניו, במסגרת מתחם שיקול הדעת העומד לרשותו. אכן, אין להשוות סדרי דין לעניינים הנוגעים לדיני משפחה לעניינים הנוגעים למקרים אזרחיים "קלאסיים". המחוקק הכיר בכך על ידי הקצאת תקנות נפרדות לסדרי הדין באשר לתובענות בענייני משפחה (ראו חלק ג'1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984) וכן באמצעות חקיקת סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשכ"ה-1995, שעניינו סמכות לסטות מסדרי הדין ודיני הראיות. הפסיקה אף הכריזה על הליכים הנידונים בענייני משפחה ככאלה שהם בגדר "דיני נפשות" ממש (ראו רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא (5) 375; ראו גם בע"מ 778/09 היועמ"ש נ' פלוני (29.11.2009); בג"ץ 1986/06 פלונית נ' בד"ר הגדול (27.5.2008); בג"ץ 577/83 היועמ"ש נ' פלונית, פ"ד לח (1) 461; רע"א 669/00 פלונית נ' היועמ"ש, פ"ד נד (3) 196). עמד על כך כב' המשנה לנשיא בדימוס מ' חשין: