העליון לא יתערב בהחלטת הלשכה שלא לאשר התמחות למי שמתנהל נגדה הליך פלילי

השופט א' רובינשטיין:

א.             ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט ד"ר י' מרזל) בעת"מ 1752/09 אונגיל נ' לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם) מיום 11.1.10, בו נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת לשכת עורכי הדין (להלן הלשכה) להמתין לתוצאות הליך פלילי המתנהל כנגד המערערת, בטרם תוכרע בקשתה להירשם כמתמחה.

רקע

ב.             המערערת היא מהנדסת העיר פתח תקוה, שגם למדה משפטים וביקשה להירשם להתמחות (תחילה ב-2006 ושנית ב-2008). דא עקא, שתלוי ועומד נגדה כתב אישום מ-2006 בעבירות הנוגעות לתפקידה, ועניינן רישום כוזב במסמכי העיריה (תאגיד) (עבירה לפי סעיף 423 לחוק העונשין תשל"ז-1977), הפרת אמונים כלפי הציבור (עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין), מתן היתר שלא כדין (עבירה לפי סעיף 48(א)(2) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 או לחלופין לפי סעיף 48(ב)(2) בו). הפרשה בה מדובר היא מתן היתרי בניה לשימוש מסחרי חורג בקרקע שייעודה חקלאי, שכנטען בכתב האישום הוציאה העותרת בניגוד לדין וביודעין. בעקבות החלטת ועדת ההתמחות של הלשכה החליט גם הועד המרכזי (11.8.09) להמתין עד להכרעת בית המשפט בכתב האישום.

העתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים ופסק הדין קמא

ג.              העותרת עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בנימוק של חוסר סבירות וחוסר מידתיות  בהחלטת הלשכה. זאת נוכח הזמן הרב שחלף מן המעשים בהם מדובר (1998), הגשת כתב האישום רק ב-2006, והעיכוב הצפוי במשפט - שההוכחות בו יישמעו מינואר 2011. לאחר שסקר את מכלול טענות הצדדים, דחה בית המשפט את העתירה. בפסק הדין צוין, כי לא היתה מחלוקת בשאלות הסמכות, אלא בהפעלת שיקול הדעת בשאלה מה משקל יש ליתן לחלוף הזמן ולהימשכות ההליכים. בית המשפט לא מצא עילה להתערבות בהכרעת הלשכה, שכן מרכיב חלוף הזמן לא הובא כסייג להלכות בית משפט זה, שלפיהן בידי הלשכה להמתין עד יפול דבר בהליך הפלילי, נוכח האפשרות לאי כשירות לבוא בשערי הלשכה, בשל קלון. על כן, כך נפסק, המקרה דנא אינו כזה בו "חלוף הזמן יכול ויהפוך החלטה סבירה ומידתית, לבלתי סבירה ובלתי מידתית". נדחו גם טענות נוספות - הטענה שאילו הודתה המשיבה ב-2006 ודינה היה נגזר, כבר היתה מגיעה כיום לאפשרות הרשמה כמתמחה; וכן הטענה כי בהקשרים משפטיים קרובים ניתן משקל לחלוף הזמן. בית המשפט עמד על ההבדל שבין רישום כמתמחה וקבלה ללשכה בטרם הורשע אדם בדין ונגזר דינו, לבין רישום בדיעבד; ונאמר, כי לזמן שחלף ניתן לייחס משקל לאחר סיום ההליך הפלילי  כולו. כאמור, העתירה נדחתה.

הערעור

ד.             מכאן הערעור. טענותיה המרכזיות של המערערת הן, ראשית, הזכות החוקתית לחופש העיסוק נוכח הימשכות ההליכים נגדה, שלא באשמתה; שנית, לשיטתה אין לסרב לדון בבקשה להתמחות בשל כתב האישום, לפרק זמן העולה על זה שבו ניתן היה להשעותה אילו הורשעה בדין על פי כתב האישום. נטען, גם בעקבות עע"מ 1362/10 לשכת עורכי הדין נ' אבו עסבה (לא פורסם), ש"קשה להלום כי מצבו של אדם שהורשע בדין לעניין רישום להתמחות יהיה טוב יותר ממצבו של אדם שטרם הורשע וחזקת החפות עדין עומדת לו". נטען באשר למידתיות הפגיעה בחופש העיסוק, ולפגיעה בחזקת החפות - שהשילוב בינה לבין השיהוי בהליכים עומד כנאמר  בניגוד לעקרונות של צדק והגינות. נטען גם לגוף התיק בו מואשמת המערערת, שאין מיוחסת לה קבלת טובות הנאה, ועל כן יש למצער לרשמה כמתמחה, בלא שתוכל להסתמך על כך לעניין עצם הקבלה ללשכה, כפי שהציע בית המשפט קמא במהלך הדיון. נטען גם כי על הלשכה לבדוק למצער בעצמה את תמצית חומר הראיות לשם גיבוש דעה.

ה.             ואשר לעיקר טענות הלשכה, לשיטתה אין חלוף הזמן מזכה את המערערת לכך שכתב האישום לא יובא בחשבון בשיקולי קבלתה ללשכה; על כן עמדת הלשכה היא בידיה לעכב את הקבלה ולסרב ליתן אישור להתמחות. נטען, כי העבירות שבכתב האישום הן כאלה "הפולחות את ליבת מהותו של תפקידו של עורך הדין. נאמנות, יושר, אמינות הן תכונות המוגדרות, ובצדק, כתכונות יסוד הנדרשת מעורך דין". לכן, כנטען,אין למנוע מהלשכה למצות את הליכי הבירור. נאמר גם, כי אין בסיס לטענת המערערת שאילו הורשעה בעת הגשת בקשתה להתמחות (6.7.08) היתה מורשית כיום להתחיל בהתמחותה; זאת, מה גם שעמדת הלשכה היא, כי מי שהורשע בפלילים בעבירה שיש עמה קלון או המצביעה על כך שאינו ראוי להיות עורך דין, יהא עליו להמתין לחלוף תקופת ההתישנות לפי סעיף 14 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981. גם אישור להתמחות בנסיבות של כתב אישום חמור אינו במקומו, כך נטען, ואילו ניתן היה בכך משום מעילה בתפקיד הלשכה לשמור על טוהר המקצוע; הלשכה אף אינה יכולה להיות ערכאת ערעור על גורמי האכיפה. על כן נתבקשה דחיית הערעור.

ו.              בפנינו חזרו הצדדים על עמדותיהם. מטעם המערערת הוטעמו חלוף הזמן, הימשכותו העתידה של המשפט, וחזקת החפות. לעניין הזמן הודגש, לוח הזמנים המכביד של תולדות התיק עד הנה ולהבא.

ז.              בא כוח הלשכה טען, בתשובה לשאלתנו, שאין כל הנסיבות בכגון דא שוות לצורך הכרעת הלשכה, אך מכל מקום הנכנס בשעריה צריך להיכנס "בשולחן נקי", בודאי כשהמדובר בעבירות כמו הפרת אמונים. מכלול הנסיבות יובא בחשבון משייקבעו העובדות סופית.

הכרעה

ח.             סוג העבירות בהן מדובר, עבירות בתפקיד ציבורי, בודאי מצדיק בירור שיפוטי בטרם יוחלט באשר לקבלתה של המערערת ללשכת עורכי הדין, וכמובן אין הן העבירות היחידות המצדיקות בירור כזה. ועם זאת מצויים אנו כתריסר שנים לאחר העבירות המיוחסות למערערת ועדיין לא תמה הדרך. יהיו אשר יהיו הסיבות לכך, אין זו תחושה נוחה מבחינת מראית פני ההליך. ואולם, הכף נוטה לעבר אי היעתרות לערעור, כאמור, שכן המדובר בסוג עבירות שככל שיוכחו והמערערת תורשע בהן, הריהן רלבנטיות - לשון המעטה וזהירות - בהחלטה אם לקבלה ללשכה; והריהן כרוכות לבלי הפרד במידותיו ובפעולותיו של השירות הציבורי, ועלולות לשאת עמן קלון.

ט.             הבסיס הנורמטיבי ברור, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי - סעיפים 27 ו-44(א)(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. סעיף 27 מתיר ללשכה שלא לרשום מועמד כמתמחה (לאחר שימוע) "אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש כעורך דין". סעיף 44(א)(1) מתיר ללשכה "שלא לקבל מועמד ללשכה אם הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות העניין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין"; ראו בעניין זה סקירת השופט פוגלמן בעע"מ 4408/07 לשכת עורכי הדין בישראל נ' צ'ארלי אבו סאלם (לא פורסם), פסקה 5, והאסמכתאות דשם; וראו בין השאר על"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח(5) 695; על"ע 9846/03 כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נט(1) 154; עע"מ 10146/07 חדאד נ' לשכת עורכי הדין (טרם פורסם)). המחוקק ביקש לשמור על "רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין" (סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין), והפקיד על כך, כשומרת הסף, את לשכת עורכי הדין; על בתי המשפט, כמדיניות שיפוטית, לעודדה בתפקיד זה, וכבר אמר בית משפט זה בעבר: "על הועד המרכזי לשמור על רוחו ועל כבודו של מקצוע עריכת הדין ולהקפיד לבל יסתננו לשורותיו מי שאינם ראויים לכך... על הועד המרכזי למנוע ממי שהתנהגותו בעבר מצביעה על כך שאינו ראוי לשמש עורך דין, לקבל רישיון ולעסוק במקצוע עריכת הדין" (דברי השופט (כתארו אז) אור בבג"ץ 2708/93 עצמון נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מח(2) 57, 60).

י.              דברים אלה  וכגון אלה נאמר עוד מקדמת דנא  (על"ע 1/72 כהנוב נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נו(1) 565, מפי השופט (כתארו אז) ח' כהן שציין (עמ' 566) "... החובה המוטלת על הועד המרכזי היא לברר כל התנגדות שתוגש לפניה עד תומה... עם מתן פסק הדין בבית משפט מוסמך המרשיע את המועמד או מזכה אותו, ואם בהתנגדות שמלפני הגשת כתב אישום כן - באישום שכבר הוגש לא-כל-שכן". בית המשפט חזר ושנה, כי "מקצוע עריכת הדין טובל כל כולו בערכים" (בג"ץ 4495/99 הסנגוריה הציבורית נ' ועדת הערר, פ"ד נ"ג(5) 625, 632-631 (השופט (כתארו אז) חשין), והדברים חלים גם על מתמחה, שהוא פרח-עריכת-דין, המורשה במקרים מסוימים גם להופיע בבית המשפט (ראו אף פרשת אבו סאלם, סיפת פסקה 5).

יא.           לטעמי מקום שהמדובר באישום בעבירות בעת מילויו של תפקיד ציבורי, וכך בנידון דידן, יש משנה חשיבות, אף מעבר ל"רגיל", לחובה המוטלת על הלשכה; יש משום תרתי דסתרי בתפקוד כמתמחה או כעורך דין בשעה שעננה פלילית מעין זו מרחפת. וכאמור, המחוקק עצמו נתן בידי הלשכה כלי לסינון המתדפקים על שעריה חרף חזקת החפות העומדת להם ככל אדם. מקצוע עריכת הדין מתייחד אל נכון בערכים שנטע בו המחוקק, ועל בית המשפט להיזהר ממתן יד לשחיקתם. חופש העיסוק אינו זכות מוחלטת, ואין לומר כל עיקר כי הגבלתו בכגון דא אינה לתכלית ראויה.

יב.           ועדיין תחושת חלוף הזמן אינה מרפה; לוח הזמנים של התיק עד הנה אינו עניין פשוט, לשון המעטה. בית משפט השלום דחה בהחלטתו מ-19.4.09 טענות מקדמיות שונות של המערערת באשר לתיק, אך העובדות שאינן שנויות במחלוקת מדברות בעדן; עבירות מ-1998, כתב אישום מ-2006, ומשפט שייערך ב-2011 (אף כי בית המשפט קבע לו מועדים רבים (17 במספר) לאורך ינואר וראשית פברואר באותה שנה) - אינם "זיווג זמנים" פשוט, ואין טענה ככל שהבינותי כי המערערת תרמה להימשכות הדברים. בית משפט זה ציין לגבי מחיר יומניהם העמוסים של בתי המשפט, כי "התוצאה המעשית היא שמחדלי המערכת המשפטית מונחים לפתחם של המשיבים (לא לפתחו של הנמען הנכון, וגם עם כך אסור לה למערכת עשיית הצדק להשלים" (בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם), פסקה 9 השופט לוי). ניתן להבין איפוא מדוע ניסה בית המשפט המחוזי לגשר על פני אי הנוחות זו בהעלותו מחשבה של אפשרות לרישום המערערת כמתמחה, תוך ויתור מראש על טענת הסתמכות בבוא העת להירשם לקבלה לחברות; ההצעה לא הסתייעה. ואכן, מבחינת הדין כטהרתו אין פגם בעמדת הלשכה בהקשר זה (וכזכור, לא הלשכה היא האחראית להליכים הפליליים, ובודאי אין לצפות ממנה כי תעיין בחומר הראיות), אך כאמור אין לראות כליל את חלוף הזמן בחינת היה כלא היה, והדבר יהא תלוי עבירות ונסיבות.

יג.            המערערת מסתמכת, בין השאר, לעניין העונש שהיה מוטל עליה ממילא אילו הורשעה מייד עם הגשת כתב האישום ב-2006, שלשיטתה כבר היה תם, על פסק דינו של בית משפט זה לא מכבר (4.5.10) בעע"מ 1362/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' אבו עסבה (טרם פורסם). באותו מקרה היה מדובר במי שנטען לגביו שבעת קדם ההתמחות התחזה כעורך דין, ונתקבל ללשכה לאחר תקופת מה, בהתחשב בלוח הזמנים של עיכוב הקבלה שהיתה הלשכה מפעילה לגביו אילו הועמד לדין. ואולם, אין הנדון דומה לראיה; שם לא הועמד המשיב לדין (אף לא נחקר), ואילו בנידון דידן עסקינן בכתב אישום שהוגש.

יד.           תוצאת כל האמור הוא כי איננו רואים מקום להיעתר לערעור, נוכח כל הטעמים שנמנו מעלה, ובהם במובלט החשיבות שיש לייחס לטהרו של מקצוע עריכת הדין על פי קביעת המחוקק והפסיקה, חשיבות שקשה להלמה עם כתב אישום, ובמיוחד כתב אישום במישור הציבורי, העלול לשאת קלון. ואולם אף אנו לא נעשה מלאכתנו שלמה אם, בנוסף להבעת התקוה כי פסק דינו של בית המשפט הדן בתיק לא ירחק, גם נוכח האינטנסיביות של לוח הזמנים שקבע (לאחר דחיה בשל חופשת לידה עתידית למז"ט של באת כוח המדינה), נישאר שוי נפש כליל לחלוף הזמן. על כן, ככל שהמשפט יתארך מעבר לשנת 2011, וגם בהתאם להתפתחויות בו במהות, תוכל המערערת לשוב ולשקול פניה ללשכה; איננו נוטעים כל מסמרות כמובן באשר להחלטה, שהיא תלויות נסיבות. בנתון לכך איננו נעתרים לערעור.