העליון לא יתערב בגזר הדין שהרשיע כלאי בגרם מוות ברשלנות של עציר אובדני

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגני הנשיאה טל ושילה והשופט מנהיים) בתיק ע"פ 82-09-09 מיום 13.10.10, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (סגנית הנשיא, כתארה אז, ברודי) מיום בת"פ 4932/06 מיום 28.1.09 (הכרעת הדין) ומיום 17.5.09 (גזר הדין).

רקע והליכים

ב.         כתב האישום שהוגש כנגד המבקש - שוטר - ייחס לו גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 24.5.05 עודכן המבקש, אשר שימש במועד הרלבנטי ככלאי ורכז בתחנת המעצר המשטרתית בראשון לציון, כי לתחנה עתיד להגיע עצור (להלן המנוח), אשר ביטא כוונות אבדניות, ובית המשפט הורה, כי מצבו הנפשי יובא לתשומת לבם של הממונים בבית המעצר. הודעה דומה נמסרה לראש משרד הסיור בתחנה (להלן הרמ"ס) וזה הורה למבקש להביא בפניו את המנוח עם הגיעו לתחנה. נטען, כי על אף הוראת הרמ"ס והאמור בפרוטוקול הדיון בבית המשפט, לא הביא המבקש את העצור בפני הרמ"ס וכלא אותו על דעת עצמו, בתא הנתון אמנם לפיקוח, אך מבלי לסווגו כעצור אבדני, ומבלי לעדכן זאת ביומן המעצר או בכרטיס החבוש. בבוקרו של יום 3.6.05, כאשר הכלאי האחראי לא נכח במקום - תלה עצמו המנוח באמצעות פיסת בד שמקורה בתיק שהוכנס לתא. נטען, כי הימנעות המבקש מעדכון יומן המעצר וכרטיס החבוש, וכן מעדכון מחליפיו, כמו גם החלטתו שלא להביא את המנוח בפני רופא להערכת מצבו הנפשי - גררה שורת מחדלים ופעולות, אשר הביאו בסופו של יום למותו. נטען גם, כי המבקש פעל בניגוד לנהלים הרלבנטיים לטיפול בעצור אשר לו כוונות אבדניות.

ג.          נוהלו הוכחות. לאחר ניתוחו של מכלול חומר הראיות והתרשמותו ממהימנות העדים, קבע בית משפט השלום, בפסק דין מפורט ומנומק, את הממצאים העובדתיים ביחס להתנהלות המבקש ואחריותו למות המנוח. הוכרע, כי המבקש עודכן בכך שעתיד להגיע לתחנה עצור אשר לו כוונות אבדניות, והוזכר כי המבקש אף אישר בעדותו, כי המנוח נראה מדוכא וציין בפניו כי הוא נתון תחת לחץ ההליך המשפטי. נוכח האמור נקבע, כי המבקש הפר את חובת הזהירות שחלה עליו, מעצם תפקידו ככלאי ומנסיבות המקרה. צוין, כי המשיבה אמנם ביססה את קיומה של חובת הזהירות, בין היתר, על נוהל אשר לא היה בתוקף במועד הרלבנטי (נוהל המטה הארצי - טיפול בבתי מעצר וליווי עצורים), אך ישנם נהלים תקפים אחרים המבססים את חובת הזהירות של המבקש: פקודת מטא"ר 12.3.01 - טיפול בכלואים בבתי מעצר; פקודת המטא"ר 12.3.02; נספח ג' לנוהל מטה מרחב שפלה ליווי ושמירת עצורים 52.210.06; נוהל תפעול ואבטחת בית מעצר ראשל"צ; קובץ הוראות קרפ"ר - קבלת עצור חולה למקום מעצר 053.04.04, ולכך מצטרף גם נוהג עבודה של רישום מידע על העצור בכרטיס החבוש. נקבע, כי נהלים אלה הקימו למבקש חובות שונות, בהן לא עמד, וגם מסיבה זו הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה תפקידו כאחראי משמרת לא הקים לו חובת זהירות מוגברת.

ד.         בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה אין לבסס חובת זהירות על הנהלים שצוינו, וזאת נוכח מסקנותיו של הקצין הבודק שמונה לחקור את נסיבות התאבדותו של המנוח, לפיהן הפרקטיקה הנוהגת בתחנה היתה של אי כיבוד הנהלים. נקבע בהקשר זה, כי מקור חובת הזהירות הוא בנהלים התקפים, וכל התנהלות שהיא בניגוד לנוהל מהוה הפרת חובת זהירות. נקבע גם, כי המבקש הפר את חובת הזהירות בכך שלא מילא אחר הוראות הרמ"ס להביא בפניו את העצור עם הגיעו לתחנה, אף אם הרמ"ס עצמו התרשל ונשכחה מלבו עובדת הגעתו של המנוח לתחנה.

ה.         בית המשפט קבע, כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין מעשיו ומחדליו של המבקש לבין מות המנוח. לעניין הקשר הסיבתי העובדתי נקבע, כי התנהלות המבקש היתה גורם הכרחי להתרחשות התוצאה, אף אם נלוותה לה רשלנות של גורמים נוספים. בנוגע לקשר הסיבתי המשפטי נקבע, כי המבקש אחראי למעשים ולמחדלים הראשוניים, אשר יצרו את הנסיבות שאפשרו את התאבדות המנוח, ואין בימים שחלפו בין קליטת המנוח למותו כדי לנתק קשר זה. הוסבר, כי ממכלול הראיות עולה, שהאירוע היה בגדר הצפיות. בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה העובדה שהכלאי במשמרת בה אירעה ההתאבדות עזב את עמדת השמירה במהלך המשמרת, ואף עצם מעשה ההתאבדות, הם בגדר גורם זר מתערב. ראשית, נקבע כי בהיעדר רישום ברור לגבי מצבו הנפשי של המנוח היה הכלאי התורן רשאי לעזוב את עמדתו. שנית, נסיבות האירועים עובר למעשה ההתאבדות העידו על מצבו הנפשי וכוונותיו של המנוח, ולכן אף מעשה ההתאבדות היה בגדר הצפוי.  

ו.          ביום 17.5.09 נגזר דינו של המבקש. בית המשפט ציין, כי במקרה דנא בו הופרה חובת הזהירות על-ידי מי שנושא באחריות לשלומם ובטחונם של עצורים - יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של המבקש. נקבע גם, כי בעניינו של המבקש אין מתקיימות הנסיבות המיוחדות המצדיקות סיום הליך ללא הרשעה. הודגש עם זאת, כי לפי האמור בתסקיר שירות המבחן, הרשעה שלעצמה אינה הגורם המכריע לעניין המשך שירותו של המבקש במשטרה. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן להשית על המבקש עונש של שירות לתועלת הציבור בלבד, בקבעו כי אף אם יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש ותפקודו החיובי - על העונש לשקף את חומרת רשלנותו, אשר הביאה לתוצאה טראגית של קיפוח חיי אדם. עם זאת הובאו בחשבון גם השיקולים לקולה, וביניהם תפקודו החיובי של המבקש; התהליך שעבר ביחס להפנמת אחריותו לתוצאה הטראגית; תסקיר שירות המבחן; והעובדה שמכלל המעורבים בפרשה רק הוא הועמד לדין פלילי. נוכח האמור, הוחלט להשית על המבקש 4 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בעבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

ז.          יצוין, כי בית המשפט דחה ביום 3.9.08 בקשה שהוגשה בתום פרשת התביעה לביטול כתב האישום מחמת קיומה של "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. בית המשפט דחה את טענת האפליה שהעלה המבקש, לפיה היה על התביעה להעמיד לדין פלילי גורמים נוספים הנושאים באחריות למותו של המנוח, והדברים אמורים בעיקר ביחס לרמ"ס, אשר הועמד לדין משמעתי בלבד. בית המשפט קיבל את האבחנה שערכה התביעה, בין אחריותו הכללית של הרמ"ס להבהרת נהלים בתחנה לבין אחריותו הקריטית של המבקש לפעולות הראשונות של קליטת המנוח, אשר קבעו במידה רבה, את אופי המשך הטיפול בו. מעבר לכך צוין, כי עצם האבחנה שערכה המשיבה בין המערער לבין הרמ"ס והכלאי התורן מעידה, כי אין מדובר בהחלטה שרירותית.

ח.         ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 13.10.10, בקביעה שלא נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום. לאחר שסקר את התנהלות המבקש ואת הנהלים הרלבנטיים קבע בית המשפט, כי יסודות העבירה של גרימת מוות ברשלנות מתקיימים בעניינו של המבקש. טענת המבקש לאכיפה בררנית נדחתה, בנימוק שנערכה אבחנה נכונה ומותרת בין אחריותם של הגורמים המעורבים, ולפיה גם אם הרמ"ס והכלאי התרשלו בתפקידם, אין בכך כדי לגרוע מאחריות המבקש לכשלים הראשוניים שהביאו בסופו של יום למות המנוח. טענת המבקש, כי השמדת יומני מעצר מן העבר גרמו לו לנזק ראייתי, משום שבכך נשללה ממנו הדרך להוכיח את פרקטיקת העבודה בתחנה, נדחתה אף היא, בנימוק שאחריות המבקש נגזרת מן הנהלים המחייבים ולא מן הפרקטיקה. ערעור המבקש על גזר הדין נדחה גם הוא. נקבע, כי בנסיבות המקרה צדק בית משפט השלום בהעדיפו את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של המבקש. צוין גם, כי בית משפט השלום הביא בחשבון בגזר דינו את כלל השיקולים לקולה, וביניהם את העובדה שפרט למבקש לא הועמדו לדין פלילי גורמים אחרים בתחנה.

הבקשה

ט.         הבקשה (הוגשה ביום 2.12.10) ארוכה ומפורטת עד מאוד ונדמה, כי אין אבן בפסקי הדין קמא אשר לא נהפכה בה. עיקריה הנדרשים יובאו להלן. נטען, בין היתר, כי יסודותיה המשפטיים של עבירת גרימת מוות ברשלנות לא הוכחו. כך למשל נטען, כי בית המשפט ביסס את קיומה של חובת הזהירות על נהלים אשר לא היו בתוקף או שלא יושמו הלכה למעשה בתחנה, ולראייה - לאחר המקרה הטראגי רועננו הנהלים ונקבעו נהלים חדשים. המבקש חזר על טענותיו בפני הערכאות הקודמות, כי מעורבותם של גורמים שונים לאחר קליטת העצור ניתקה את הקשר הסיבתי בין תפקודו של המבקש למות המנוח. עוד נטען, כי מעשה ההתאבדות לא היה בגדר הצפוי, שכן משיחה שערך המבקש עם המנוח ציין האחרון שאין בכוונתו לשים קץ לחייו. המבקש חזר על טענתו, כי ראוי היה לבטל את כתב האישום בשל קיומה של הגנה מן הצדק. לבסוף נטען, כי המבקש לא הוזהר על ידי הקצין הבודק, שמונה לבדוק את נסיבות ההתאבדות, כי דבריו יועברו למחלקה לחקירות שוטרים.

דיון והכרעה

י.        לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. בידוע, רשות ערעור ניתנת רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"פ 376/09 שרקאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). חרף נסיונותיו של בא כוח המבקש, הפרושים על פני 179 עמודים, לטעון שכך הוא בנידון דידן, חוששני כי מקרה זה אינו בא בקהלם של אלה. בסופו של יום, משיג המבקש, בעיקר, על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום כיסוד לטעוניו המשפטיות, ואלה נבחנו על ידי שתי ערכאות; במעין אלה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב מתחילה - קל וחומר ליתן בעניינה רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 5402/09 נבון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4008/08 בר נוי נ' מדור תביעות משטרת ישראל (לא פורסם)).

יא.      אף לגופם של דברים סבורני, כי אין מקום להיעתר לבקשה. צדקו הערכאות הקודמות בקביעתן, כי אין לבסס את חובת הזהירות של המבקש על הפרקטיקות הנוהגות בתחנה, אלא על הנהלים המחייבים (וכפי שהראה והרחיב בית משפט השלום, המבקש הפר שורה ארוכה של נהלים). אכן, כפי שטוען המבקש, חובת הזהירות נקבעת לפי עקרונות של מדיניות משפטית ובהתאם להתנהגות המצופה מן האדם הסביר בנסיבות העניין (ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 141, 148-154), אך אין הדבר שולל את הזיקה ההדוקה שבין חובת הזהירות לבין הנהלים המנחים את עבודתם של האחראים במעצר (ראו והשוו ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 29). בדומה לסוהרים, בידי הכלאים במעצר כוח רב, לצד תפקידם בשמירת הסדר הציבורי בתוך בית המעצר, ובמידה מסוימת אף מחוצה לו, מוטלת עליהם החובה גם להבטיח את שלומם של העצורים הנמצאים בחזקתם. הנהלים שהופרו במקרה דנא הם המבטיחים, במידה רבה, את שלום העצורים, ולכן כל חריגה מהם מציבה את העצורים בסיכון מיותר. קבלת טענתו של המבקש בנוגע לפרקטיקות הנוהגות משמעה אישור ליטול אותו סיכון, וזאת אין בידי לעשות.

יב.       לא ראיתי להוסיף על שכתבו שתי הערכאות הקודמות לעניין ההגנה מן הצדק, המקובל עלי, על פי הבדיקה שערכו בהשוואה למעורבים אחרים.

יג.       מעבר לצורך, אתייחס גם לטיעוני המבקש בנוגע להעברת דו"ח הקצין הבודק לידי המחלקה לחקירות שוטרים. כאמור, המבקש טוען לפגיעה בזכותו להליך הוגן, משום שהקצין הבודק העביר את הודעות המבקש למחלקה לחקירות שוטרים מבלי שהוזהר קודם גבייתן בדבר זכותו להימנע מהפללה עצמית. נטען, כי במקרה זה יש להפעיל את דוקטרינת הפסלות הפסיקתית. שקלתי טענה זו, ואולם בנסיבות אינני סבור כי יש מקום לדון בה לראשונה במסגרת רשות ערעור בגלגול שלישי. ראשית אציין, כי פקודת מטא"ר מתייחסת למצבים בהם עולה חשד לביצוע עבירה פלילית במהלך עבודתו של קצין בודק (פקודה 09.04.04 - קצינים בודקים וועדות בודקות), ונקבע בה (סעיף 14א(1)), כי במקרה כזה יפסיק הקצין הבודק את עבודתו, וידווח על כך לקצין שמונה על ידי ראש האגף לטפל בתיק הגורם הבודק (להלן הקבת"ץ). על הקבת"ץ להכין חוות דעת בשאלה האם לדעתו יש חשד לביצוע עבירה פלילית במקרה הנבדק ולהעבירה לגורם הממנה, וככל שהאחרון יחליט שאכן יש חשד לעבירה פלילית - עליו להעביר את חומר החקירה למחלקה לחקירות שוטרים (סעיף 14ג(1)). המבקש לא הפנה לנהלים אלה בבקשתו וממילא לא ציין אם קוימו בעניינו.

יד.       שנית, כעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, המבקש לא טען בהודעת הערעור נגד קבלת דו"ח הקצין הבודק כראיה (פרוטוקול הדיון מיום 9.2.10 עמ' 4, שורה 32), והערכאות הקודמות לא דנו בסוגיה זו. יתרה מכך, המבקש הסתמך אף הוא על דו"ח הקצין הבודק כדי לתמוך בטענתו בדבר אי מילוי הנהלים בתחנה (עמוד 230 להכרעת דינו של בית משפט השלום, שורות 26-23). קשה להלום כי המבקש יעשה  שימוש בדו"ח הקצין הבודק כאסמכתא לטיעוניו, ובד בבד יטען נגד השימוש בו. לבסוף אעיר, כי לטעמי טענה זו ראוי שתעלה בשלבים ראשונים של המשפט כטענה מקדמית, ואפשר שהמבקש לא נהג כך נוכח כוונתו לבסס את טיעונו על הפרקטיקה שנהגה בתחנה לעניין הדו"ח, אך משלא צלח טיעון זה יוצא הוא נגד השימוש בהודעותיו, וזאת - בכל הכבוד - אין בידי לקבל. ברי גם כי המדובר בעניין שונה מזה שנדון ברע"פ 851/09 שמש נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

טו.      הוא הדין באשר לגזר דינו של המבקש. ראשית, הלכה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרה של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 2047/09 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ובמקרה דנא לא מצאתי, כי עונשו של המבקש חמור יתר על המידה, מבלי להקל בו ראש. שנית, מעיון בפסק דינו של בית משפט השלום עולה, כי גזר דינו של המבקש משקף הן את חומרת תוצאות מחדליו, הן את האמור בתסקיר שירות המבחן, את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת נסיבות המקרה.

טז.      אוסיף, כי איני מביע כמובן דעה באשר לעתידו של המבקש במשטרה, המסור למפקח הכללי (סעיף 10(2) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971; סעיף 74 לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), התשס"ו-2006; סעיף 4.04.02 להוראות המשטרה; פרק 06.01.021 לפקודת הקבע של המשטרה; בג"ץ 8225/07 סדיק נ' מפכ"ל המשטרה (לא פורסם); מערכת השיקולים הכרוכה בכך מתוארת בפסקה 30 לפסק הדין האמור). עם זאת קראתי את התסקיר מיום 13.5.09 ואת מכתבי ההערכה של מפקדי המבקש שהוגשו לבתי המשפט הקודמים, וניתן להתרשם מהם - נוכח קורותיו בשירות - כי מדובר במעידה, אם גם מצערת עד מאוד נוכח התוצאות הטרגיות. נמסר, כעולה מן התסקיר ומגזר הדין, שאין ההרשעה מהוה גורם מכריע בהחלטה על המשך שירותו של המבקש במשטרה. מכל מקום, כאמור, הדבר בידי המפקח הכללי, אשר ישקול את המכלול ואיני מביע דעה.