העליון לא התיר למורשעים בעבירות סמים לחזור בהם מהודייתם ובכך דחה ערעורם

השופט א' א' לוי:

1.        שני המערערים שבפנינו - ציון בן-עמי (ע"פ 2094/11, להלן: בן-עמי), ושמעון אזולאי (ע"פ 2134/11, להלן: אזולאי), מבקשים כי נבטל את הרשעתם בידי בית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון לייבא סם מסוכן (האישום השני בכתב-האישום). אזולאי מבקש כי נוסיף ונבטל את הרשעתו  באישומים נוספים - האישום השלישי (קשירת קשר לבצע פשע וייבוא סם מסוכן לישראל), והאישום הרביעי (קשירת קשר לבצע פשע וניסיון לייבא סם מסוכן). במישור העובדתי נטען בכתב אישום מתוקן שהוגש לערכאה הדיונית, כי בשנת 2008 נמנו המערערים על קבוצה שפעלה לייבא מפנמה לישראל 108 ק"ג של סם מסוכן מסוג קוקאין, על ידי הסלקתו בתוך רמקולים. אזולאי נמנה על אלה שהיו אמורים לממן את יבוא הסם, בעוד שתפקידו של בן-עמי היה לקבל את הכסף מהמשקיעים השונים ולהעבירו לאחד - מישל בן-סימון (להלן: מישל). לצורך הוצאתו של הקשר אל הפועל, טס אזולאי ואחר (להלן: ט') בחודש דצמבר 2008 לברצלונה כדי לפגוש את מישל, ובהמשך נתגלעו חיכוכים בין המשקיעים לט' שדרשו ממנו לדאוג להגעת הסם בהקדם לישראל. משמשאלה זו לא התגשמה, נקשר קשר אחר שמטרתו היתה להשיב למשיבים את סכומי השקעתם. למטרה זו הובל ט' לחוף הים שם הוכה, ולבסוף הצליח לקבל ממישל סכום של 10,000$ כדי להשיבו לאחד המשקיעים. בעקבות תפיסת הסם פנה מישל לבן עמי בבקשה ליתן לו 2000 דולר על מנת לשלם בעבור דרכון מזויף. באמצעות דרכון זה ניסה אחד המעורבים - רן שבי, להימלט מן הארץ, אולם נעצר.

           באישום השלישי נטען, כי בחודש ספטמבר 2008 קשר אזולאי עם ט' ושני אחרים לייבא 2.7 ק"ג של סם מסוכן מסוג חשיש מישראל ליפן. לצורך זה הכין אזולאי מסגרות של תמונות שנועדו להסליק בהן את הסם, ובהמשך טסו שניים אחרים ליפן שם נמכר הסם.

           באישום הרביעי נטען, כי עובר לחודש פברואר 2009 קשרו ט', מישל, אזולאי ואחרים לייבא סם מסוכן מסוג מתאמפטמין (ICE) במשקל 3 עד 5 ק"ג מבלגיה ליפן. גם סם זה היה אמור להיות מוסלק במסגרות שיכין אזולאי בנגריתו, אולם בהמשך נתגלעה מחלוקת שבגינה לא יצא הקשר אל הפועל.

2.        שני המערערים שבפנינו נעצרו בתאריך 16.9.09, אולם שמיעתן של הראיות החלה רק בחודש אוקטובר 2010 בעדותו של עד-מדינה. ביום ב' בכסלו התשע"א (9.11.2010) הודיעו באי-כוחה של המשיבה וסנגוריהם של 15 הנאשמים בפרשה, כי גיבשו הסכם טיעון מכוחו הוגש כתב אישום מתוקן, שתמצית עובדותיו הובאה לעיל. בעקבות כך הודו המערערים בעובדותיו המפלילות של כתב האישום והורשעו בעבירות שיוחסו להם. הדיון נדחה לצורך קיום ההליכים לעניין העונש, אולם קודם שהגיע מועד זה ביקשו המערערים מבית משפט קמא להתיר להם לחזור בהם מהודייתם. בשתי החלטות שניתנו בחודשים שבט וטבת התשע"א (ינואר 2011) נדחו בקשות המערערים, ובהמשך נגזר עונשם תוך שבית המשפט אינו חורג מן ההסכמות שגובשו לעניין זה. בן-עמי נדון לשמונה וחצי שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 300 אלף ש"ח וחולט רכוש השייך לו בעקבות הכרזתו כסוחר סמים. אזולאי נדון לאחת-עשרה שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 500 אלף ש"ח.

           שני המערערים עותרים, כאמור, כי נתיר להם לחזור בהם מן ההודיה ולבטל את הרשעתם, ולהלן נביא את תמצית נימוקיהם. לגרסתם, מתחילת הדרך הם היו נחרצים בדעתם להתמיד בכפירתם בעובדותיו של כתב האישום, אולם נקלעו למצוקה בגינה נאלצו להודות. כוונת הדברים לכך שהמשיבה התנתה את חתימתו של הסכם הטיעון וביצועו בכך שכל 15 הנאשמים בפרשה יתנו לו את ידם. נראה כי לחלק מהנאשמים היה נוח לסיים את ההליך בדרך זו, ועל כן משעמדו המערערים בדרכם עקב טענת החפות שבפיהם, החל נגדם מסע של לחצים בו נטלו חלק הנאשמים האחרים וסנגוריהם. לבסוף, וברגע של חולשה, הסירו המערערים את התנגדותם להסכם, אולם לא לזמן רב, הואיל וזמן קצר לאחר ההרשעה וקודם שנשמעו הטיעונים לעונש, פנו לבית המשפט קמא ולנציגי המשיבה, והודיעו על כוונתם לבקש לחזור בהם מן ההודיה.

           בפיו של אזולאי, המיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, היתה טענה נוספת. מערער זה היה מיוצג בתחילת הדרך על ידי סנגור פרטי, אולם בשלב כלשהו ביקש זה האחרון להשתחרר מהייצוג, ועל כן נתבקשה הסנגוריה הציבורית למלא את החסר. דא עקא, הזמן שעמד לרשות עורכי דין שמונו עד לתחילת שמיעתן של הראיות היה קצר ביותר, ובקשה שהגישו לדחות את הדיון במספר חודשים נענתה בחלקה בלבד. על רקע זה נטען, כי אפשר שהמלצתם של אותם סנגורים לאזולאי להצטרף להסדר הטיעון, נבעה מסד הזמנים בו פעלו. עוד נטען, כי התנהגותו של המערער בישיבות בית המשפט, שהיתה מלווה בהתפרצויות וגררו את הרחקתו מאולם המשפטים, מצביעה על המצוקה בה היה נתון, ועל כן היה מצווה בית משפט קמא לדרוש ולחקור מה עמד ביסוד התנהגותו. לבסוף, נטען כי נכון היה לבטל את הרשעתו של אזולאי, ולו מן הטעם שהוא לא עמד באחד החיובים על פי הסכם הטיעון, היינו, הפקדה של סכום כסף ניכר בקופת בית המשפט לתשלומו של הקנס שעתיד להיגזר.

4.        מחמת חשיבותו של הסכם הטיעון, אביא להלן את עיקריו:

           ההסכם נערך על דעת כל הנאשמים ובאי כוחם (סעיף 1); ההסכם נערך לאחר שכל עורכי הדין הסבירו לנאשמים (כל עורך דין לנאשם שאותו הוא מייצג) והנאשמים הבינו כי ההסכם אינו מחייב את בית המשפט (סעיף 2); נקבע כי הנאשמים יודו ויורשעו על פי עובדותיו של כתב האישום המתוקן (סעיף 5); הצדדים הצהירו כי לא יהא תוקף להסכם אלא אם יסכימו לו כל הנאשמים והדבר יביא לסיום התיק בכללותו (סעיף 6); לאחר הרשעת הנאשמים ולבקשתם, יידחה הדיון לצורך הטיעונים לעונש וזאת למשך כחודש. במהלך תקופה זו יפקידו הנאשמים עמם הוסכם על גובה הקנס, בקופת בית המשפט, 70% מהקנס המוסכם וכן את סכום הכסף שהוסכם על חילוטו. נקבע כי האמור בסעיף זה הינו תנאי מתלה להסכם, ואם הנאשמים לא יפקידו 70% מהקנס טרם מועד הטיעונים לעונש, ההסכם בטל ומבוטל וכל צד יוכל לטעון לעונש כראות עיניו (סעיף 7); לבסוף, נאמר כי הנאשמים מצהירים כי קראו את ההסכם וכן שהוא הוקרא להם על ידי באי-כוחם והוא מקובל עליהם על כל פרטיו. הסכם זה נחתם על ידי כל הנאשמים, ובכללם המערערים שבפנינו, וכן על ידי סנגוריהם.

           חרף לשונו הברורה של ההסכם, נקט בית המשפט המחוזי במשנה זהירות כאשר לא הסתפק בהצהרות הנאשמים בהסכם הטיעון, ובפרוטוקול ישיבת יום ב' בכסלו התשע"א (9.11.2010) העלה על הכתב את הצהרות באי-כוח המערערים, עו"ד הלוי, ועו"ד באומן, היינו, שהסבירו לשולחיהם את ההסכם, שהם הבינו אותו, והם מבקשים לחזור מכפירתם ולהודות בעובדותיו של כתב האישום המתוקן. גם בכך לא הסתפק בית המשפט קמא, והוא טרח ופנה לכל אחד מהנאשמים, ובכללם המערערים, ומפי הכל נשמעה הצהרה זהה, לאמור: "הבנתי את עובדות כתב האישום המתוקן ואני מודה בהם, הוסבר לי ואני מבין שבית המשפט אינו כבול לעונש המוסכם".

5.        סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, עוסק בחזרת נאשם מהודיה:

"הודה הנאשם בעובדה, אם כהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

           על פרשנותו של סעיף זה בפסיקה עמד כב' השופט גרוניס בע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145, 152 (2004); וכן ראה ע"פ 3991/04 מאהרן רג'בי נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005):

"סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי נאשם רשאי לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט אם הרשה זאת בית-המשפט "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בפסיקתו של בית-משפט זה נדונה השאלה מה הם אותם נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן היתר לחזרה מהודיה. לא נקבעו מסמרות בעניין זה. ככלל, נפסק כי היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות. אלו מתקיימות למשל כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, בעמ' 579; ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, בעמ' 621; ע"פ 763/03 שמואל נ' מדינת ישראל; י' קדמי על סדר הדין בפלילים (כרך ב) [5], בעמ' 1002-996). גישה המקלה יותר עם הנאשם הובעה על-ידי השופטים א' גולדברג ונתניהו, בניגוד לעמדתו החולקת של השופט אור, בגדרו של ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת(להלן - עניין סמחאת). לפי גישת הרוב, אין להכביד על נאשם, שרצונו לחזור בו מההודיה אינו נובע מתוך תכסיס פסול אלא מטעם ענייני וכן. די בכך שהנאשם סובר כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, ומטרתו היחידה היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו כדי שיותר לו לחזור בו מן ההודיה (עניין סמחאת, בעמ' 803-802). יש לציין כי בפסקי-הדין שנזכרו לעיל, אשר החילו את הגישה המחמירה, דובר בנאשמים אשר ביקשו לראשונה לחזור בהם מהודיותיהם במסגרת הערעור, לאחר שהערכאה הדיונית גזרה את דינם. אכן, יש טעם רב בכך שרק בנסיבות נדירות יותר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד (ראו עניין פלוני, בעמ' 579). אין אלה פני הדברים במקרה שבו מבקש הנאשם לחזור בו מהודייתו עוד לפני מתן גזר-הדין. בנסיבות כאלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס. על יסוד זה איבחן בית-המשפט בעניין סמחאת את נסיבות המקרה שעמד לפניו לעומת אלו שבעניין פלוני (ראו עניין סמחאת, בעמ' 801). הגישה המקלה יותר לגבי חזרה מהודיה מתבקשת כאשר הבקשה מוגשת לפני מתן גזר-הדין. מובן שאף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות". (ההדגשה הוספה).

6.        כאמור, הודיית המערערים היתה חלק מהסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, ובגדרו התנתה המשיבה כי "אין תוקף להסכם זה אלא אם יסכימו לו כל הנאשמים והדבר יביא לסיום התיק בכללותו" (סעיף 6 להסכם). נראה כי המשיבה ראתה יתרון בסיומם של ההליכים בדרך של הודיית כל המעורבים מבלי שיהיה צורך לשמוע ראיות, ואפילו יהא הדבר כרוך בשינוי בעובדות המפלילות והסכמה לעניין העונש. המערערים היו ערים לתנאי זה, ולפיכך נראה כי הם החליטו שלא לעמוד בדרכם של יתר הנאשמים בפרשה, שביקשו לסיים את ההליכים בדרך שתבטיח להם בקרה מסוימת על סעיפי ההרשעה והעונש, ומשאלה השיגו את מטרתם ראו המערערים את עצמם חופשיים לעתור לביטול ההודיה, ובדרך זו להחזיר את המשיבה למצב ממנו ביקשה להימנע - הוכחתו של כתב האישום בדרך של הבאתן של ראיות. ובמלים אחרות, יש להניח לטובת המשיבה, כי לו ידעה שתצטרך להוכיח את כתב האישום שלא על דרך הודיות הנאשמים, היתה בוחרת לנהל משפט כהלכתו בעניינם של כל הנאשמים בפרשה. עתה, משההליכים בעניינם של הנאשמים האחרים הפכו לעובדה מוגמרת, יש בהתנהלות המערערים משום הפרה בוטה של ההסכם שבינם למשיבה, וסבורני כי אין להתעלם גם מנתון זה במכלול השיקולים קודם להכרעה בערעורים אלה.

7.        על אף האמור, הייתי נוטה להתיר למערערים לחזור בהם מהודייתם, לו רק שוכנעתי כי יש ממש בטענותיהם בדבר ה"לחץ" בו היו נתונים ואי-הבנה את מהות ההודיה. לעניין ה"לחץ" לא הובאו בפני הערכאה קמא ראיות כלשהן, ואין סיבה להניח את קיומו כדבר מובן מאליו. סנגוריהם של המערערים נטלו חלק במשא ומתן הממושך שקדם לגיבושו של הסכם הטיעון, וככל שנכחו בהפעלתו של לחץ מסוג כלשהו נגד שולחיהם, היו ממהרים להודיע על כך לבית המשפט, שהרי אם לא היו נוהגים כך היו מכשילים את הערכאה קמא במלאכתה. מטבע הדברים, אפשר שהלחצים עליהם מלינים המערערים הופעלו שלא בנוכחות הסנגורים, ברם, בנסיבות אלו היו המערערים מצווים להביא את הדבר לידיעת באי-כוחם, עובר להכרעת הדין, במטרה להבהיר לאלה, ובאמצעותם לבית המשפט, כי הודאתם הודאת שווא היא. העובדה שלא הונחו בפנינו תצהירים מטעם הסנגורים בהם נאמר כי היו עדים להפעלתו של לחץ על שולחיהם, ואף לא על כך שהמערערים התלוננו בפניהם, קודם להרשעתם, על לחצים מסוג זה, הנה בעיני מכרעת ושוללת מכל וכל את הטענה בדבר הודאת שווא.

           ובאשר להבנתן של העובדות המפלילות, אשוב ואפנה למה שמוסכם על הכל, היינו, שהסדר הטיעון גובש לא בעקבות מהלך פזיז ונמהר, אלא בעקבות מגעים ממושכים עם המשיבה, על דעתם של הנאשמים כולם, ובכללם המערערים. יתרה מכך, הסנגורים טרחו לשוחח עם שולחיהם ולהבהיר להם את השקפתם באשר למצבם נוכח הראיות שבידי המשיבה, וכך אמר עו"ד הלוי בסעיף 12 להודעת הערר:

"הח"מ [עו"ד הלוי] הסביר למערער [ציון בן עמי] את מצב הראיות כנגדו, ובהתאם לזאת את סיכוייו לצאת זכאי בדין אל מול הסיכון שיורשע לכן גם המליץ הח"מ [עו"ד הלוי] למערער [בן עמי] כן לחתום על ההסדר, במסגרתו יודה בניסיון ייבוא הסמים וייגזר עליו עונש של שמונה וחצי שנות מאסר".

           עינינו הרואות שאין כל ספק שהמערערים הבינו היטב את העובדות המפלילות שיוחסו להם, וכן את השלכותיהן במובן ההרשעה והעונש בו הם עתידים לשאת. על כן, נראה כי החלטתם לחזור בהם מהסכמתם מקורה בכך שלאחר מעשה סברו כי עשו מקח טעות, ומכאן רצונם לשוב ולפתוח את ההסכם כדי להגיע עם המשיבה למה שהוגדר בלשונם כ"הבנות חדשות". בכך לא די כדי להתיר להם לחזור בהם מהודייתם, הואיל ומטרתו של צעד זה הוא להשיג רווח משני. ובאשר לטענה לפיה נוכח אי-הפקדת הסכומים הקבועים בהסדר הטיעון - גם עניין זה אינו מגלה עילה להתיר חזרה מהודיה. הצדדים שצפו אפשרות זו טרחו וקבעו כיצד יש לנהוג אם היא תתממש. כל שעשה בית המשפט המחוזי היה שהוא הלך בדרך אותה התוו הצדדים, וממילא גם בעניין זה לא שגה.