העליון: חברות במושב אינה מקנה זכות אוטומטית להקצאת קרקעות המושב

השופט  י' דנציגר:

           לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא מ' נאמן) בה"פ 286/02 מיום 7.4.2008.

העובדות הצריכות לעניין וההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי

1.        בני הזוג פלדמן היו ממקימי המשיבה 1 (להלן: המושב). גדליה פלדמן (להלן: המנוח) נפטר בשנת 2000, ואלמנתו, בתיה פלדמן - היא המערערת 1 (להלן: המערערת) - נפטרה ביום 7.2.2010, לאחר הגשת ערעור זה. המערערים 2 ו-3 הם ילדיהם. המנוח שימש כבעל מקצוע במושב, ולא עבד בעבודה חקלאית. תחילה שוכנו המנוח והמערערת, כיתר מקימי המושב, בבתים נטושים שהיו במקום והחל משנת 1963 התגוררו בבית במושב שהוקצה להם על ידי הסוכנות היהודית. בשנת 1999 הגישו המנוח והמערערת בקשה למשיב 3 (להלן: המינהל) "לחכירת מגרש מגורים מבונה" אשר התייחסה למגרש 148 בשטח של 1,283 מ"ר (להלן: מגרש 148), כאשר הוצהר בה כי המנוח והמערערת קיבלו את מגרש זה בשנת 1963 מהסוכנות היהודית, וכי הם מתחייבים לפנות כל שטח שהם מחזיקים בו החורג מגבולות מגרש 148 ללא תביעות. לשם השלמת התמונה יצויין כי בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת החל המושב בתהליך הרחבה, באמצעות תכנון והקצאת מגרשים נוספים לבנייה (להלן: ההרחבה).

2.        המערערים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בה התבקש סעד הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כחוכרים לדורות של המקרקעין הידועים כמשק 75 או משק 64 הרשומים כחלקות 75, 147 ו-148 בגוש 12048 בשטח של 3,000 מ"ר הנמצאים בשטח המושב (להלן: משק 75). לחלופין התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר כי המערערים הם חברי המושב הזכאים "לכל הזכויות" כמו כל יתר חברי המושב, לרבות זכות להקצאת מגרש בהרחבה. בהחלטתו מיום 18.5.2008 קבע בית המשפט המחוזי כי יש למחוק את הבקשה לסעד החלופי מאחר שהסמכות לדון בשאלת חברותם של המערערים במושב נתונה לרשם האגודות השיתופיות. יוער כי במהלך שנת 2007 נקבע על ידי עוזר רשם האגודות השיתופיות (בערעור על החלטת חוקר מטעם רשם האגודות השיתופיות) כי המערערת הינה חברת המושב. ערעור שהגיש המושב על החלטה זו נמחק ביוזמתו.

3.        לפני בית המשפט המחוזי טענו המערערים כי במהלך שנת 1997 נודע להם כי בכוונת המושב לקחת לחזקתו את משק 75 לאחר פטירת המערערת, על אף כי משק זה, הכולל בתוכו את מגרש 148, הוקצה למנוח ולמערערת ועל אף כי הם היו חוכרים של משק זה ושילמו דמי חכירה בגינו במשך כל השנים למינהל. כן טענו המערערים כי המושב התנה הקצאת מגרש בהרחבה למערערים בתשלום תמורה הזהה לתשלום התמורה אותה משלם תושב חוץ, להבדיל מחבר המושב, וזאת על אף כי המערערת היא חברת המושב. משכך ביקשו המערערים כי יוצהר כי הם זכאים להקצאת מגרש בהרחבה באותם התנאים להם זכאים יתר חברי המושב.

4.        המושב טען כי אין קשר בין חברות במושב לבין זכויות חכירה במקרקעין ועל כן זכותם של המערערים מתמצית במימוש בקשתם לחכור את מגרש 148, וזאת מאחר שהמערערת והמנוח לא היו בעלי משק חקלאי והמנוח שימש כאיש מקצוע בלבד. המינהל טען כי ביתה של משפחת פלדמן לא הוקם על ידה, ועל כן, בהתאם להחלטות מועצת המינהל, הם זכאים לחכור שטח של 350 מ"ר בלבד, וזאת בתשלום דמי חכירה בשיעור של 91%, ובכפוף להגשת תוכנית חלוקה של המגרש הרלבנטי. כן נטען על ידי המשיבים כי החברות במושב כשלעצמה אינה מקימה זכות להקצאת מגרש בהרחבה, אלא מותנית בעיסוק בחקלאות.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי קבע כי למערערת זכות שביושר להירשם כבעלת זכות חכירה לדורות של מגרש 148 (אשר החל משנת 2001, על פי התב"ע המאושרת, ידוע כחלקה 109) בשטח של 1,284 מ"ר בתנאים בהם הוחכרו חלקות במושב לשאר חברי המושב. יחד עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים כי יוצהר כי הם זכאים להקצאת מגרש בהרחבה בקובעו כי הזכות להקצאת מגרש בהרחבה אינה "פונקציה אוטומטית" של חברות במושב, אלא היא תלויה בכך שמדובר במי שמנהל משק חקלאי.

נימוקי הערעור

6.        הערעור מופנה כנגד דחיית בקשתם של המערערים כי יוצהר שהם זכאים להקצאת מגרש בהרחבה. לטענת המערערים - באמצעות בא כוחם, עורך הדין ר' בראונר - קביעה זו נעשתה ללא נימוקים, ללא ניתוח הדין החל וללא התייחסות להחלטות המינהל הרלבנטיות ולמסמכים שהוצגו לפני בית המשפט המחוזי.

7.        כן טוענים המערערים כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הזכות להקצאת מגרש בהרחבה מוקנית רק למי שמנהל משק חקלאי אינה עולה בקנה אחד עם החלטות 612 ו-737 של מועצת המינהל בהן נקבע המתווה להקצאת מגרשים בהרחבות מושבים (להלן בהתאמה: החלטה 612 והחלטה 737), וכי על פי החלטות אלה זכאים המערער 2 או המערערת 3, ילדיהם של בני הזוג פלדמן, להימנות על המועמדים לקבלת מגרש בתוכנית ההרחבה, שכן הם "בני המקום" כאמור בהחלטות אלה.

8.        עוד טוענים המערערים, כי אי הכללתם ברשימת המועמדים מטעם המושב להקצאת מגרש בהרחבה בהתאם לפרוצדורה הקבועה בהחלטות אלה ודרישת המושב לקבלת "דמי המלצה" בתמורה להכללתם ברשימת המועמדים מפלה אותם לרעה ביחס ליתר חברי המושב. המערערים סומכים ידיהם, בהקשר זה, על החלטת עוזר רשם האגודות השיתופיות לפיה המערערת חברה במושב, וטוענים כי כל "בן מקום" אחר במושב שביקש להיכלל ברשימת המועמדים זכה להמלצת המושב. כן נטען על ידי המערערים כי המינהל היה מודע או צריך היה להיות מודע לכוונת המושב להפלות את המערערים כאמור, אך לא עשה דבר בעניין. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לאי הכללתם ברשימת המועמדים מטעם המושב ולחוקיות וסבירות החלטה זו של המושב.

9.        בנוסף, טוענים המערערים כי במסגרת פגישה שהתקיימה בשנת 1997 בין המערער 2 לבין חבר ועד הנהלת המושב הובטח למערער 2 כי הוא ייכלל ברשימת המועמדים מטעם המושב להקצאת מגרש בהרחבה על פי החלטה 737, וכי בקבלת מקדמה בגין הקצאת מגרש בהרחבה נתן המושב התחייבות שלטונית כי המערערים 2 או 3 יכללו ברשימת המומלצים מטעמם, וכי התחייבות זו הופרה על ידו. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי לא נתן ביטוי למקדמה האמורה, ומשכך טוענים הם כי נפל פגם בפסק הדין.

תגובת המושב

10.      המושב טוען - באמצעות בא כוחו, עורך הדין י' וישניצקי - כי הערעור מבוסס על תשתית ראייתית חדשה ועל טענות משפטיות חדשות שלא הובאו לפני בית המשפט המחוזי. משכך, הוא מבקש כי בית משפט זה יורה על מחיקת סעיפים שונים בסיכומי המערערים ועל הוצאת מוצגים שונים מתיק בית המשפט, במסגרתם הוצגה תשתית ראייתית חדשה זו וטענות חדשות אלה. בהקשר זה טוען המושב כי נוכח התנהלות זו של המערערים יש לדחות את הערעור על הסף.

11.      בנוסף, טוען המושב כי הסעד המבוקש על ידי המערערים הינו תיאורטי, שכן כל המגרשים בהרחבה כבר שווקו.

12.      עוד טוען המושב, כי עצם ההכרה במערערת ובמנוח כחברי המושב בהחלטת עוזר רשם האגודות השיתופיות אין בה כדי להביא לכך שהם זכאים לכל הזכויות להן זכאים חברי מושב, ובפרט אין בה כדי להקנות להם באופן אוטומטי זכות למגרש בהרחבה. עוד נטען על ידי המושב כי לא הוכח כי כל החברים בו קיבלו זכות להציע מועמד מטעמם להקצאת מגרש בהרחבה, וכי בפועל לא כל חבר מושב קיבל זכות כאמור.

13.      המושב מוסיף וטוען כי יש לבחון את זכאות המערערים לקבלת מגרש בהרחבה בהתאם לנסיבות העובדתיות ולמצגים שהציגו המערערים במועד פנייתם למושב בשנת 1999, מהם עולה כי הם לא ראו עצמם חברי המושב אלא רק תושבים בו. משכך, נטען על ידי המושב כי לא נפל כל פגם בהחלטתו שלא לראות במערערים 2 ו-3 צאצאים של חברי מושב או של חברי מושב בעלי נחלה. המושב טוען כי מצגים אלו שיצרו המערערים מונעים מהם לטעון כיום כי הם חברי המושב.