העליון זיכה מחמת הספק סב שהורשע בביצוע עבירות מין בנכדתו. - פסקדין

המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין:

הרקע העובדתי והכרעת הדין הראשונה

1.        לפנינו ערעור על הכרעת דינו המשלימה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כבוד השופטים א' שהם, י' שבח וג' נויטל) מיום 27.9.2011, במסגרתה אושרה - ברוב דעות - הרשעתו של המערער בשורה ארוכה של עבירות שעניינן מעשים מגונים, אינוס ומעשי סדום שביצע המערער בנכדתו (להלן: המתלוננת). יאמר בפתחם של דברים כי לאחר ששקלנו היטב את טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו, אין אנו רואים מנוס מזיכויו של המערער מחמת הספק.

2.        כנגד המערער הוגש כתב אישום הכולל אחד-עשר אישומים, במסגרתו יוחסו למערער ביצוען של עבירות מין חמורות בנכדתו. בין השאר, הואשם המערער בעבירות של מעשה מגונה בקטין; תקיפה מינית באדם שטרם מלאו לו שש עשרה; מעשה מגונה בבן משפחה שטרם מלאו לו ארבע עשרה; אינוס בן משפחה שטרם מלאו לו ארבע עשרה; אינוס אישה שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח; אינוס קטינה מתחת לגיל ארבע עשרה; מעשה סדום בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה ארבע עשרה תוך שימוש בכוח; מעשה מגונה בכוח בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה שש עשרה; אינוס קטינה בת משפחה; מעשה מגונה בקטינה בת משפחה; אינוס קטינה בת משפחה עקב שימוש בכוח; מעשה מגונה בכוח תוך איום בנשק קר בקטינה בת משפחה; ומעשה סדום בכוח בקטינה בת משפחה תוך התעללות.

           ביום 18.02.2010 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המערער (להלן: הכרעת הדין הראשונה). המערער הורשע, ברוב דעות (כבוד השופטים א' שהם וי' שבח), בביצוען של עבירות המין שיוחסו לו. כבוד השופט ש' ברוךז"ל סבר, בדעת מיעוט, כי יש לזכות את המערער.

3.        המתלוננת היא צעירה, בתחילת שנות ה-30 לחייה, בעלת תארים אקדמיים בתקשורת ובמדעי המדינה. המערער, יליד שנת 1932, החל - כך על פי הכרעת הדין - לבצע את המעשים המיניים במתלוננת בשנת 1984, עת הייתה כבת ארבע שנים, וחדל מהם עם הגיעה לגיל 17 ומחצה, בשנת 1997. אין חולק כי המתלוננת לא התלוננה על המעשים המחרידים שבביצועם הורשע המערער, אלא כעבור מספר שנים: בשנת 2005, בהיותה כבת 25, השמיעה המתלוננת לראשונה באזני אמה אמירה ממנה ניתן היה ללמוד על מעשי המערער; לאחר מכן נחשפו המעשים באורח הדרגתי, עד אשר הוגשה בסוף שנת 2007 תלונה למשטרה ונגבתה מהמתלוננת עדות מפורטת. המתלוננת הסבירה את העובדה שנמנעה מלהתלונן על מעשי המערער, בכך שהלה איים עליה באיומים שונים - הן בפגיעה פיזית הן בפגיעה בבני משפחתה האחרים.

4.        שופטי הרוב, שהרשיעו את המערער בעבירות הקשות שיוחסו לו בכתב האישום, היו ערים למצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ולהיותה לוקה בהפרעת אישיות גבולית. המתלוננת סבלה מנעוריה מהפרעות אכילה ובעת שהתנהל משפטו של המערער נמצאה בתת משקל חריף, עד כדי סכנה לחייה. במרוצת השנים היא אושפזה מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים ואף ניסתה להתאבד במספר הזדמנויות שונות. שופטי הרוב קבעו כי ההתדרדרות החמורה במצבה הנפשי והפיזי של המתלוננת היא תוצאה ישירה של הטראומה הקשה והמתמשכת שהייתה מנת חלקה של המתלוננת מאז שנות ילדותה המוקדמות. הודגש כי למרות מצבה הקשה, קבעו הגורמים המטפלים והמאבחנים כי בוחן המציאות שלה לא נפגע ויכולתה הקוגניטיבית נמצאה תקינה.

           על אף מצבה הנפשי המתואר של המתלוננת, התרשמו שופטי הרוב ממהימנותה, מכנותה ומאמינותה של המתלוננת. כך, קבע השופט א' שהם, בין השאר, כי:

המתלוננת הותירה בי רושם ברור של מי שמוסרת את עדותה מדם ליבה... היא העידה באופן ברור, הגיוני וקוהרנטי למדיי, ולא ניסתה להעצים את הדברים הקשים ממילא שנעשו בה, אלא למסור את העובדות כהווייתן. התרשמתי מאופן מסירת עדותה של המתלוננת וכן מאותות האמת שניכרו בעדות, ועל יסוד הערכתי הבלתי אמצעית, כמי ששמע את העדות וראה את המתלוננת במהלך שתי ישיבות תמימות, הנני יכול לקבוע, ברמה גבוהה ביותר של וודאות, כי המתלוננת מסרה גרסת אמת, ולדעתי ניתן לבסס על יסודה ממצאים עובדתיים".

           השופטת י' שבחהצטרפה לדברים בציינה כי:

יומיים שלמים עמדה המתלוננת על דוכן העדים, ובדם לבה ספרה את קורותיה. המתלוננת העידה בצורה כנה ואמיתית, בצורה עקבית ומשכנעת וגוללה את קורותיה בצורה מצמררת ומסמרת שיער, עד כי כל השומע אותה אמור היה להתרשם כי המתלוננת אכן חוותה על גופה את שתיארה, על עצמותיה ובשרה ולא בדמיונה, לא בודה ולא מעלילה.

           בהקשר זה הודגש כי נוכח הרושם המהימן שהותירה המתלוננת, לא תקפה ההגנה כלל את אמינותה של המתלוננת ולא טענה כי זו העלילה את ההתרחשויות על המערער (ממילא לא הוצג מניע אפשרי לעלילה כזו); גרסת ההגנה הייתה כי מדובר באמונת שווא שנחוותה על-ידי המתלוננת כאותנטית (קונספציית "זיכרון השווא" - False Memory), לאמור, כי מדובר בזיכרונות פרי הדמיון שמקורם בבעיה נפשית, שהמתלוננת מאמינה בהם בכל ליבה, הגם שלא התרחשו מעולם.

5.        שופטי הרוב הצביעו על שורה של ראיות שתמכו בעדותה של המתלוננת וחיזקו את מהימנות עדותה. כך, נקבע, כאמור, כי קיים קשר סיבתי הדוק בין מצבה הפיזי והנפשי הקשה של המתלוננת לבין מעשיו הנפשעים של המערער. הודגש כי לא היה בכוחם של אירועים טראומטיים אחרים בחיי המתלוננת, שהועלו על-ידי הסנגוריה, כדי לגרום לסימפטומים ולהפרעות כה קשות מהם סובלת המתלוננת.

           שופטי הרוב התרשמו לשלילה מעדותו של המתלונן. השופט א' שהם קבע כי עדותו של המתלונן הייתה "בלתי מהימנה במהלכה הסתבך בסתירות ובשקרים, המלמדים על אמינותו המפוקפקת". השופטת י' שבח מצידה קבעה כי תגובותיו של המערער "היו משונות ואומרות 'דרשני' וגם השקרים בהם הסתבך במהלך עדותו, לא תרמו לרושם הכללי, הבלתי משכנע, שהותיר".

6.        שופטי הרוב הוסיפו והצביעו על התנהגויות מפלילות של המערער, שנמצא כי הן מבטאות תחושת אשם של המערער, אשר לא ניתן לה הסבר סביר. לעניין זה הפנו שופטי הרוב, בין השאר, לתגובתו (ליתר דיוק לחוסר תגובתו) של המערער, לדברים שהטיחה בו המתלוננת במהלך עימות שהתרחש בביתו. המתלוננת, כך הוברר, הטיחה במערער את המעשים המיוחסים לו; המערער לא הכחיש את דבריה באותו מעמד ולא ניסה לטעון כי מדובר בעלילת שווא, אלא איחל לה כי בפעם הבאה שתנסה להתאבד, יעלה הדבר בידה. זאת ועוד, המערער נעתר לדרישתה של המתלוננת להעביר לחשבונה סכומי כסף ללא הסבר של ממש מצידו. בנוסף, גילה המערער חוסר התעניינות ולא ביקש לברר מדוע חדלו המתלוננת ואימה לפקוד את ביתו במשך תקופה העולה על שנה. לבסוף, ייחסו שופטי הרוב משקל לעצם העובדה שהייתה למערער ההזדמנות לבצע את זממו בכל המקומות עליהם הצביעה המתלוננת (היתכנות העבירה).

7.        לעומת שופטי הרוב, סבר השופט ש' ברוך ז"ל, בדעת מיעוט, כי יש לזכות את המערער מן העבירות שיוחסו לו, שכן במקרה הנדון, קם ספק סביר המחייב את זיכויו של המערער מאשמה. השופט ציין כי קיימת בעייתיות בסיסית בעדות המתלוננת, המתבטאת, אליבא דידו, בכך שהייתה עדות כבושה, הנסבה אודות סדרה של מעשים שהתרחשו על פי שנים ארוכות, ואשר תחילתם שני עשורים ויותר לפני מועד הגשת התלונה. "במהלך חלק לא מבוטל מתוך אותן שנים" - כך נקבע - "הייתה המתלוננת מטופלת נפשית באופן אינטנסיבי, לרבות במוסדות ציבוריים ובמסגרות פרטיות, וחרף העובדה שהנושא עלה, מעולם לא דיווחה על פגיעה מינית כלשהי, בוודאי שמעולם לא הצביעה על סבה, הנאשם, כמי שביצע בה מעשים כה קשים וכה חמורים על פני שנים כה רבות". באופן דומה, כך קבע, לא נמצאה אינדיקציה למעשים המתוארים ביומנים אותם כתבה המתלוננת ברבות השנים. השופט ברוך ז"ל התייחס בפירוט לגרסתו של המערער, שהייתה, אף לשיטתו, "גרסה עמומה". המערער - כך ציין הוא - "הרבה להרחיק עצמו מהאירועים הנטענים, עד כדי הכחשת אירועים עובדתיים תמימים ונכונים עליהם העידו שאר בני המשפחה. לא אחת עלו אף אמירות שהתגלו מאוחר יותר כשקריות והנאשם [המערער] נאלץ להסביר את פשרן". יחד עם זאת, שוכנע שופט המיעוט כי המערער הוא אדם "מבוגר, שמרן וארכאי שאינו אדם מתוחכם מלכתחילה... ששמיעתו לקויה ויכולתו לתקשר, להגיב ולהתמקד בשאלות המופנות אליו מוגבלת....". הרושם שהותיר המערער על השופט ברוךז"ל היה של "אדם פשוט, לא מתוחכם, לא מתוכנן, שהתקשה באמת ובתמים ולא מתוך כוונה רעה להתמודד עם האישומים נגדו". השופט התרשם כי עדותו המרחיקה והמצמצמת של המערער אינה תולדה של מניפולציה או של רצון המערער להרחיק עצמו באמצעות שקר מהמעשים המיוחסים לו, אלא היא נובעת מ"חוסר יכולת להתמודד".

           לאור האמור קבע השופט ברוך ז"ל, כי עלה בידי הסנגור לזעזע את המערך העובדתי שהוצג על-ידי התביעה, גם מבלי שנזקק להוכחת נושא "זכרון השווא". בסיכומם של דברים קבע הוא כדלקמן:

אף אחת מעדויות בני המשפחה לא חיזקה את דבריה של המתלוננת ברמה הדרושה, אף לא אחד מהעדים שמע, ראה או הבחין בהתנהגות חריגה של הנאשם [המערער] או של המתלוננת בתקופה הנטענת. מומחי התביעה טענו כי מצבה הבריאותי והנפשי של המתלוננת מצביע על קיומה של טראומה גופנית בעבר, היו אף כאלה שהגדילו וטענו שתמונתה הקלינית הקשה של המתלוננת היא היא התמונה האופיינית לנפגעי התעללות מינית בילדות, אך כל אלה הן מסקנות שבתיאוריה, מסקנות שהוסקו בדיעבד, לאחר שהמתלוננת חשפה את סיפורה. אין אלה מסקנות אליהן הגיעו המומחים בזמן אמת. ההפך הוא הנכון, בתקופות בהן הייתה המתלוננת מטופלת אצל כל אחד ואחת מהם, לא הצביע אף אחד מהם על האפשרות שהיא נפגעה מינית בעברה. את מסקנותיהם הנחרצות קבעו המומחים, כאמור, רק לאחר שנחשפו טענותיה של המתלוננת. או אז, הצליחו לטענתם, לחבר את ה"פאזל" הקשור בחייה ובבעיותיה. על מסקנות בדיעבד אלה, נחרצות ככל שתיהנה, אין ניתן לבסס הרשעה בפלילים ואף אין ניתן להתייחס אליהן כאל חיזוק הנדרש לעדותה של המתלוננת.

8.        בסופו של יום הורשע, אפוא, המערער, ברוב דעות, במעשים שיוחסו לו. ביום 30.5.2010 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והושתו עליו 15 שנות מאסר לריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו ו-24 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים מיום שחרורו מהכלא. כמו כן חויב המערער לפצות את המתלוננת בסכום של 200,000 ש"ח.