העליון הפחית פיצויי עובד שאיבד את עינו בתאונת עבודה עקב רשלנות תורמת

השופט י' עמית:

           ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ד' פלפל), בת"א 1078/02 מיום 28.10.07.

העובדות הצריכות לעניין

1.        המשיב והמערער שכנגד (להלן ולשם הנוחות: המשיב), יליד 2.11.69, מכונאי רכב מוסמך ששירת מספר שנים בשירות קבע בצה"ל עד לשחרורו בדרגת רב סרן, החל לעבוד ביום 1.6.97 כמנהל עבודה במפעל גילוון שבבעלות המערערת מס' 1 (להלן: המערערת).

           ביום 6.12.98 נפגע המשיב, לאחר שהגיע לאזור בריכת הגילוון בעקבות בקשת עובדי הבריכה לסייע להם בהליך גילוון עמודי מתכת באורך של כששה מטרים. המשיב, שלא הרכיב משקפי מגן, נפגע מאבץ רותח בטמפרטורה של כ - 420 מעלות צלזיוס שניתז מהבריכה אל עינו הימנית (להלן: התאונה הראשונה או התאונה). בעקבות התאונה איבד המשיב את הראייה בעין ימין, ובנוסף, נגרמו לו צלקת ופזילה בעין זו. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) הכיר בתאונה כתאונת עבודה ואישר למשיב 37 אחוזי נכות לצמיתות.

           כעבור כארבעה חודשים ממועד התאונה חזר המשיב לעבודה, ואף קודם בדרגה ומונה למנהל הייצור במפעל אך ביום 16.08.2000 ארעה לו תאונת עבודה נוספת (להלן: התאונה השניה), בה נפגעה עינו הבריאה מחדירת גוף זר. ביום 07.12.2000 פוטר המשיב מעבודתו.

[במאמר מוסגר: המערערת טענה כי הפיטורין נעשו על רקע סכסוך שנתגלע בין המשיב למנכ"ל המערערת בעוד המשיב טען כי פוטר בשל החשש שמא ייפגע בתאונות נוספות או שמא מחשש שיתפוס בעתיד את מקומו של המנכ"ל. בית משפט קמא לא קבע ממצא עובדתי בנושא זה אך נוכח השערתו של המשיב כי פוטר מחשש שיתפוס את מקומו של המנכ"ל נראה כי אין קשר בין הפיטורין לבין התאונות].

2.        המשיב הגיש תביעה כנגד המערערת וכנגד מבטחותיה (להלן: המערערות) במועדים הרלוונטיים לשתי התאונות. לגבי התאונה השניה הגיע המשיב להסכם פשרה, כך שעניינו מתמקד בתאונה הראשונה בלבד. 

פסק דינו של בית משפט קמא

3.        בית המשפט קמא קבע כי חלה על המערערת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וכי היה עליה לצפות את הסיכון הנובע מביצוע עבודות גילוון עמודי מתכת בבריכה שבה אבץ רותח בטמפרטורה  של 420 מעלות צלזיוס.

           בהמשך בחן בית המשפט אם יש לייחס למערערת התרשלות, בהתחשב בתפקידו ובמעמדו של המשיב במפעל. המשיב עבר הכשרה מקצועית בנושא הגילוון ונשלח לפני תחילת עבודתו לאנגליה לקורס מקצועי כבן שבועיים. בתפקידו של המשיב כמנהל עבודה במפעל הוא היה אחראי, בין היתר, על הבטיחות באולם הייצור. במסגרת תפקידו זה, העביר המשיב הדרכות בנושאי בטיחות לעובדי המפעל ולדבריו-שלו, היה מעיר לעובדים שעבדו ללא משקפי מגן.

           עם זאת, מצא בית משפט קמא כי המשיב לא עבר הכשרה בנושאי בטיחות, כי מנכ"ל המערערת לא בחן אם עבר הכשרה בנושאים אלה, וכי הוראות הבטיחות של המפעל הוכתבו למשיב על ידי המנכ"ל ומנהל הייצור של המפעל בעוד המשיב עצמו לא היה מוסמך להחליט ולהכתיב הוראות בטיחות. אמנם הייתה מודעות לכך שעבודה בסביבת בריכת האבץ היא מסוכנת ודורשת משקפי מגן, אך רק העובדים הקבועים במקום הקפידו להרכיב משקפי מגן וגם מסכת פנים. לעיתים קרובות נקראו עובדים אחרים לעזור באופן מיידי לעובדי בריכת האבץ כדי להציל את המוצר העובר את הליך הגילוון. הנורמה שהתפתחה במפעל הייתה, שהעובדים שנזעקו לסייע - לרבות מנכ"ל המפעל עצמו והתובע - הגיעו חיש-מהר למקום ללא משקפי מגן, באשר העדיפות העליונה והמיידית ניתנה להצלחת העבודה ולמניעת נזק כספי למפעל ולא לבטיחות. עוד נקבע כי משקפי המגן לא היו זמינים בקרבת הבריכה, אלא בארון מרוחק, ולעיתים אף לא היו בארון. ציוד המגן לא סופק או לא פוזר בכל האזורים הרלבנטיים כך שיהיה נגיש לכל עובד מזדמן, כך שלא היה סיפק בידי העובדים שנזעקו לסייע בעבודה באמבטיית האבץ להצטייד במשקפי המגן. עוד נקבע כי העובדים במפעל הוחתמו רק לאחר התאונה על טפסי בטיחות בהם נכתב כי עליהם להקפיד על הרכבת משקפי מגן.

           על רקע האמור לעיל נפסק, כי המערערת לא קיימה פיקוח נאות על כללי הזהירות במפעל, כי לא הונהגה שיטת עבודה בטוחה ולא ננקטו אמצעי בטיחות מספקים כמו  אחסון מספר משקפי מגן באופן קבוע בתחנת העבודה בבריכת האבץ ומכאן שהמערערת הפרה את חובת הזהירות כלפי המשיב. עוד נקבע כי אין לייחס למשיב אשם תורם.

4.        מכאן פנה בית משפט קמא לעסוק בנושא הנזק. לאור חילוקי הדעות בין המומחים מטעם הצדדים, מינה בית המשפט כמומחה מטעמו את פרופ' אסיה ועל סמך חוות דעתו וחוות דעת המומחים מטעם הצדדים העמיד את נכותו הרפואית של המשיב על 30% בגין אבדן הראיה בעין ימין. עוד פסק בית המשפט כי לא מוטלת על המשיב חובה לעבור ניתוח של השתלת קרנית, משום שסיכויי הצלחת הניתוח נמוכים מאוד והניתוח כולל סיכון של ממש.

5.        בהמשך, דן בית המשפט בנכות התפקודית והשלכתה על כושר השתכרותו של המשיב. כאמור, לאחר התאונה המשיב חזר לעבוד במפעל ואף התקדם בשכרו וקודם לתפקיד מנהל הייצור עד לתאונה השנייה ופיטוריו מספר חודשים לאחר מכן. עם זאת, מאז פיטוריו, לא מצא המערער מקום עבודה ובית משפט קמא התרשם כי בהתחשב בכישוריו ובהיעדר השכלה עיונית, יש לאובדן העין השפעה של ממש על כושרו להשתכר. נוכח איבוד הראיה בעין אחת המערער אינו יכול לעבוד על פיגומים, לנהוג ברכב כבד או לעבוד עם מכשור עדין ומדויק או במקצועות המצריכים ראיה תלת-מימדית, ועדותו של המערער כי הוא מתעייף ולא מסוגל להתרכז לאורך זמן הייתה מהימנה על בית המשפט. לכך יש להוסיף את חששו של המערער מפני פגיעה בעין השניה. בית המשפט עמד על כך שחיי המערער השתנו עקב אובן העין, הוא לא מסוגל לשחק טניס וכדורסל כפי שעשה בעבר, הליכה לים גורמת לו סבל מאחר שעיניו שורפות מהחול, המלח והזיעה. הפגיעה האסתטית בעפעף ועניין הפזילה אמנם אינם בגדר נכות תפקודית אך יש באלו כדי להקשות על מציאת עבודה. על רקע כל אלה, העמיד בית משפט קמא את נכותו התפקודית של המשיב על 50%.

6.        בהתאם לכך ערך בית המשפט את חישוב הנזק כלהלן:

           הפסד השתכרות לעבר: עובר לתאונה הראשונה השתכר המשיב בסך של 10,000 ש"ח ברוטו. בעקבות התאונה הראשונה נעדר המשיב ארבעה חודשים מעבודתו ונגרם לו נזק של  3,208 ש"ח לחודש X 4 חודשים בצירוף ריבית.

           עבור התקופה מאז פיטוריו של המשיב החל מחודש ינואר 2001 ועד יום מתן פסק הדין ביום 28.10.07 - המשיב השתכר 15,000 ש"ח ברוטו ובתוספת תנאים סוציאליים, העמיד בית המשפט את שכרו של המשיב על 15,750 ש"ח X 50% X 82 חודשים ובשערוך מאמצע תקופה. 

           הפסד השתכרות לעתיד: על בסיס שכר ממוצע של 18,072 ש"ח (= 15,750 בצירוף הצמדה לתאריך פסק הדין, ראה החלטה מיום 23.12.07 בבקשה לתיקון פסק דין)  X 50% X 232.2373 (היוון עד גיל 67).