העליון הפחית בעונשו של שמאי שהורשע במרמה בשל שיהוי בהליכים שהביא לעינוי דין

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (הנשיאה ברלינר, השופטים קרא ושבח) מיום 18.10.10 בתיק ע"פ 7834-09, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (השופטת שריזלי) מיום 24.6.09 (הכרעת הדין ניתנה ביום 25.1.09) בת"פ 12239/09.

רקע והליכים

ב.        המבקש (יליד 1952) הורשע לאחר ניהול ראיות בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (14 פריטי אישום), עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977; ניסיון לקבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות (6 פרטי אישום), עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין בצירוף סעיף 34ד' לחוק; ובקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין.

ג.        כעולה מכתב האישום, שהוגש ביום 30.12.01, נטל המבקש, שמאי רכב במקצועו, חלק בפרשת מרמה רחבת היקף בין השנים 1998-1996, שבמסגרתה הוגשו תביעות כוזבות לחברות ביטוח בגין נזקים שנגרמו כביכול לכלי רכב. לתביעות צורפו חוות דעת מטעם המבקש, וכן שומות לנזקים שנגרמו לכלי הרכב בהן הצהיר, כי בדק את כלי הרכב במוסכו של נאשם אחר בפרשה (להלן בעל המוסך) - אף שלא עשה כן. המבקש צירף לחוות דעתו תצלומים של נזקים שאירעו לכלי הרכב האמורים בעבר, ושכבר התקבל בגינם פיצוי מחברות הביטוח, ביחסו נזקים אלה לתאונות עדכניות. ביום 25.1.09 הורשע המבקש בעבירות האמורות. יצוין, כי כתב האישום ייחס למבקש 22 אישומים, אך במהלך המשפט נמחקו שניים מן האישומים לבקשת המשיבה.

ד.        ביום 24.6.09 נגזר דינו של המבקש. בית המשפט הדגיש, כי יש לייחס לעבירות בהן הורשע המבקש חומרה יתרה נוכח מספרם הרב של קרבנות תרמיתו, השיטתיות והתחכום בהם בוצעו העבירות, והפרת חובת האמון שחלה עליו כשמאי כלפי חברות הביטוח והציבור. עם זאת ציין בית המשפט, כי בשל עקרון אחידות הענישה יש להבחין בין עונשו של המבקש לעונשו של בעל המוסך, שלחובתו נשקלו מעמדו כיוזם התרמית ו"הרוח החיה" בפרשה, עברו הפלילי והרשעתו במספר רב יותר של סעיפי אישום. כן נשקל עונשו של המבקש אל מול עונשם של מעורבים אחרים בפרשה - שמאי נוסף, ובעלי כלי הרכב שבשמם (ובידיעתם) הוגשו התביעות הכוזבות. בית המשפט ציין, כי בגזר הדין נשקלו לקולה עברו הנקי והנורמטיבי של המבקש, וכן הקביעה, לפיה לא הוכח שהמבקש קיבל חלק מכספי הביטוח שהוצאו במרמה מבעל המוסך. לבסוף, בית המשפט נתן דעתו לזמן הרב שחלף מיום ביצוע העבירות ועד למתן הכרעת הדין (למעלה מעשר שנים), ומנה חלק מהסיבות שהביאו לעיכוב במתן הכרעת הדין: בעיות בריאותיות של המעורבים; דחיות רבות שהתבקשו מאת באי כוחו המתחלפים של בעל המוסך; הליך שמיעת ראיות ארוך ומורכב נוכח היקפה של הפרשה; עומס מטלות שהוטלו על השופטת; וכן נקבע, כי יש ליתן משקל לקולה לשיהוי הרב בהכרעת דינו של המבקש ולעינוי הדין שנגרם לו, בפרט באשר הוא כשלעצמו לא תרם להימשכות ההליכים המשפטיים. לפיכך, נגזרו על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירת מרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין - לרבות עבירת ניסיון או קשירת קשר בתוך 3 שנים מתום מאסרו; קנס כספי בסך 7,500 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו.

ה.        נגד פסק דין זה הוגשו תחילה לבית המשפט המחוזי שני ערעורים - המבקש ערער על הכרעת הדין, אך חזר בו מערעורו ביום 13.10.10; המשיבה עירערה על קולת העונש. ביום 18.10.10 קיבל בית המשפט המחוזי, ברוב דעות (השופטים שבח וקרא, מול דעת המיעוט של הנשיאה ברלינר) את ערעורה של המשיבה. בית המשפט הזכיר, כי עסקינן בפרשת מרמה רחבת היקף, בה נטל המבקש חלק משמעותי, ואף אם לא היה מיוזמיה לא ניתן היה לבצעה ולהמשיך בה בלעדיו, שכן תביעות הסרק שהוגשו לחברות הביטוח נשענו על חוות דעותיו הכוזבות. הודגש, כי אין מדובר במעידה חד פעמית אלא בעשרים עבירות מרמה, שנפסקו אך משום שהפרשה נחשפה ולא מתוך חרטה של המבקש. בית המשפט ציין, כי מקצוע השמאות מחייב לנהוג ביושר ובהגינות וזאת נוכח האמון שרוכשים לו הציבור, בעלי המקצוע ובתי המשפט, ועבירות המבקש הביאו לפגיעה ביחסי אמון אלה. נקבע גם, כי לא היה מקום להשוות את עונשו של המבקש למעורבים אחרים בפרשה, פרט לעונשו של בעל המוסך; זאת נוכח מרכזיותו וחיוניותו בביצוע העבירות.

ו.        בית המשפט דחה את טענת המבקש, לפיה ההליכים בעניינו נמשכו 14 שנים, בנמקו כי אין למנות את תחילת ההליכים משנת 1996 (השנה בה החלה פרשת המרמה) אלא מיום תחילת ניהול ההוכחות. צוין, כי אף אם יש לשקול לקולה את הימשכות ההליכים, אין בכך כדי לחסנו מפני מאסר בפועל. עוד צוין, כי במשך תקופה זו לא נעצר המבקש והוא המשיך לעסוק בעבודתו כשמאי, ויש בכך כדי לצמצם את הנזק שנגרם לו. בית המשפט קיבל גם את ערעורה של המדינה לעניין הקנס הכספי שהושת על המבקש (7,500 ש"ח). נקבע, כי הקנס אינו משקף את הנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מעבירות המרמה (מחברות הביטוח הוצא במרמה סכום העומד על 800,000 ש"ח) ואינו צפוי להשיג את מטרת ההרתעה. נוכח האמור, הוחלט ברוב דעות (השופטת שבח והשופט קרא) להחמיר את עונשו של המבקש, כך שיושתו עליו שנת מאסר בפועל, קנס כספי בסך 20,000 ש"ח והותרת עונש המאסר המותנה על כנו.

ז.        הנשיאה ברלינר, בדעת המיעוט, הדגישה גם היא את חומרת מעשיו של המבקש ואף היא סברה, כי אין לסיים את ההליך ללא הרשעת המבקש, אך סברה, כי ישנו קושי בשליחת המבקש למאסר בפועל בחלוף 14 שנים מקרות האירועים, ולכן יש להותיר את גזר דינו של בית משפט השלום על כנו לעניין עונש המאסר, ולהשית קנס בסך 100,000 ש"ח. הנשיאה ברלינר הוסיפה, כי ניתן ללמוד מכך שהמבקש לא הסתבך בפלילים בפרק הזמן שחלף מאז חשיפת הפרשה, שמטרת ההרתעה הושגה באמצעות ההליך הנוכחי. לבסוף ציינה הנשיאה ברלינר, כי יש ליתן משקל לקביעת בית המשפט קמא, לפיה לא הוכח כי המבקש קיבל מכספי הביטוח מבעל המוסך.

טענות הצדדים

ח.        בבקשה (שהוגשה ביום 1.11.10) נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט קמא משלא ייחס את המשקל הראוי לזמן הרב שחלף מיום ביצוע העבירות ועד להכרעת הדין. נטען, כי עינוי הדין שנגרם למבקש, כמו גם שלילת חברותו באיגוד השמאים, הם כשלעצמם ענישה מספקת ומרתיעה. המבקש הפנה לפסקי דין בהם בית משפט זה מצא להתחשב לעניין העונש בהימשכות ההליכים מסיבות שאינן תלויות במבקש. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בהחלטתו להחמיר את עונשו של המבקש עד כדי הכפלתו. בד בבד עם הגשת הבקשה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע; בהחלטתי מיום 2.11.10 הוריתי על עיכוב ביצועו של עונש המאסר.

ט.        בתגובתה (מיום 15.11.10) טוענת המדינה, בין היתר, כי עונשו של המבקש, לאחר קבלת ערעורה של המשיבה, הולם את חומרת עבירותיו. נטען גם, כי פער ענישה בין ערכאות אינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור, מה גם שבמובחן מהפסיקה שהציג המבקש כדי לתמוך בטענותיו - פער הענישה בין הערכאות בעניינו אינו קיצוני. לעניין השיהוי בהליכים נטען, כי שאלת המשקל שיש ליתן לכך נדונה בעבר על ידי בית משפט זה, ולכן אין גם בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. מעבר לזאת, בית המשפט קמא דן בהימשכות ההליכים במקרה הפרטני והעניק לשיקול זה את המשקל הראוי.

י.        בדיון, לפנינו (שנערך ביום 13.1.11) חזר בא כוח המבקש (עו"ד הלוי) על נימוקי הבקשה, ועיקרם חלוף הזמן. עוד נטען, כי בעונשו של בעל המוסך, אשר הוגדר כ"רוח החיה" של הפרשה, ניתן ביטוי משמעותי יותר לחלוף הזמן ולהימשכות ההליכים מאשר בעונשו של המבקש. כמו כן, הוזכרו נסיבותיו האישיות של המבקש והיותו איש משפחה ללא עבר פלילי. באת כוח המדינה (עו"ד פילובסקי) ציינה, כי אכן ההליכים בעניינו של המבקש התארכו באופן קיצוני וחריג, אך אל מול זאת יש לשקול את המסר המרתיע שעל בתי המשפט להעביר, בפרט נוכח ריבוי עבירותיו של המבקש בפרשה והאופן בו ניצל את האמון המקצועי שניתן בו מתוקף עבודתו כשמאי.

דיון והכרעה

יא.      לאחר העיון החלטנו, לא בלי התלבטות רבה, ליתן רשות ערעור, לדון בתיק כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולהפחית את עונש המאסר בפועל שישא בו המבקש לשמונה חודשים, וכן לקבוע כי הקנס שישא בו יהא 40,000 ש"ח. הטעם העיקרי לכך הוא שסברנו כי עלינו לשוב וליתן ביטוי לכך, שלחלוף זמן ניכר עד מאוד מן העבירות, משהתנהלו ההליכים באופן שתוצאתו היא כי כיום מצויים אנו כשלוש עשרה שנים לאחר העבירות האחרונות, ישנה משמעות רבה בענישה; ומאידך גיסא אין חומרת העבירות יכולה לאפשר, בשקלול האינטרס הציבורי, כי המבקש יהא פטור בלא מאסר מאחורי סורג ובריח. לדעתנו אין עבודות השירות ענישה הולמת, אף בחלוף זמן רב, בתיק שבו כפי שציין בית המשפט המחוזי, בנסיבות כתיקונן היו נגזרות שנות מאסר אחדות.

יב.       בית משפט זה מתלבט לא אחת בשאלת בדרך שיבור לו במקרים שבהם מחד גיסא, נעברו עבירות בעלות משמעות חמורה הראויות לענישה בהתאם, ומאידך גיסא חלף זמן רב שאין לזקפו, למצער את רובו, לחובת הנאשם בתיק, כפי שנקבע בענייננו. על עינוי הדין אמרו חכמים (משנה אבות ה', י"א) "חרב באה לעולם על עינוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה". ועוד בדיני נפשות היו מסתיימים ההליכים לכל היותר למחרת המשפט (ראו משנה סנהדרין ה', ה'; רמב"ם סנהדרין י"ב, ג', שולחן ערוך חושן משפט י"ז, י"א, שם נאמר "צריך הדיין לפסוק הדין מייד אחר שיתברר לו, שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער אחד מבעלי הדינים הרי זה בכלל לא תעשו עוול". ראו גם שולחן ערוך חושן משפט, י"ט, א'). בע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטים ארבל, רובינשטיין ומלצר) נאמרו דברים היפים לענייננו, ושנביאם במקצת הרחבה:

"כידוע, זכות היא הנתונה בידיו של מי שהועמד לדין, כי משפטו יסתיים במהירות. זאת, מפאת הקושי הטמון בסטטוס של נאשם, מפאת הלחץ והחשש המתמיד בו נתון הנאשם והקושי שטמון בניהול ההליכים נגדו על המשך ניהול תקין של חייו ועל אפשרותו להשתקם. הזכות למשפט הוגן, כמו גם מניעת עינוי דין, מעוגנות שתיהן בערך כבוד האדם לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 782 (1997)). ואולם, לא כל התארכות של ההליכים משמעה כי נגרם לנאשם עינוי דין. הקביעה האם התארכות משפטו של נאשם עולה כדי עינוי דין היא מורכבת יותר. שכן, לא ניתן לקבוע כלל באשר לטווח זמן שמעבר לו תהא התמשכות המשפט בלתי-סבירה. קביעה שכזו היא פרי שקלולם של שיקולים שונים שנעוצים רובם ככולם בנסיבות העניין. במיוחד יפים הם הדברים לתיקים כלכליים מורכבים כבענייננו, שאז לעיתים חולף זמן מאז בוצעו העבירות ועד לחשיפתן. חקירתן של העבירות, כמו גם בירור המשפט, עשויים לארוך זמן, ואפילו זמן רב, משום מורכבותן של העבירות.

335. המערערים השליכו את עיקר יהבם על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 125/74 מירום חברה למסחר בינלאומי בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57, 61­62 (1975) (להלן: עניין מרום). בעניין מירום נדון עניינם של מורשעים בעבירות לפי החוק לתיקון דיני העונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), תשכ"ג-1963. באותו עניין חלפה מאז הגשת הסיכומים על-ידי הצדדים ועד למתן הכרעת הדין תקופה של שנתיים ושמונה חודשים. בית משפט זה דחה בערעור את בקשת המערערים לבטל את ההרשעה כליל בשל האיחור הניכר במתן פסק הדין, אולם סבר כי בנסיבות מוצדק יהא זה לבטל את עונשי המאסר בפועל שהוטלו על המערערים. עיינו בפסק הדין בעניין מירום פעם ועוד פעם, אולם איננו סבורים כי יהא זה נכון לפסוע בעקבותיו את מלוא הדרך במקרה דנן. במה דברים אמורים.

336. ראשית נבהיר כי על דרך הכלל סבורים אנו כי אין זה נכון לקבוע כלל לפיו מקום שנגרם לנאשם עינוי דין בשל התמשכות ההליכים, יימצא המרפא לקושי זה בביטול הכרעת הדין המרשיעה... לעומת זאת, במישור העונש יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים, כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו אותם. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין ולשיקולים רלוונטיים. כך יש לבחון מהי סיבת התארכות ההליכים וכיצד התנהלו הצדדים במשפט. עוד יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לנאשם מעצם היותו עומד למשפט משך תקופה כה ארוכה, נזקים רגשיים, משפחתיים וממוניים שהביא עמו ההליך ואת היחס הראוי בין האינטרס הציבורי בניהול הליך ראוי ויעיל לבין אינטרסים ציבוריים אחרים שראוי שיבואו לידי ביטוי בגזירת העונש, גם אם נקודת האיזון בין האינטרסים השונים משתנה בשל חלוף הזמן. במקרים קיצוניים בהם מדובר בהתמשכות הליכים משמעותית שאין לה הצדקה סבירה, ובשים לב ליתר הנסיבות, יהא אכן מקום לפטור נאשם מעונש מאסר בפועל...