המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט צ' זילברטל) קיבל את תביעתה של המשיבה כנגד המערערות וזיכה אותה בפיצויים. המערערות משיגות על קביעת האחריות וכן על שומת הנזק.
המשיבה נפגעה בעת שערכה קניות במרכול שנוהל על-ידי המערערות 2-1. בית-המשפט המחוזי קבע כי הפגיעה התרחשה בעת שמנשא כבד נמשך לאחור על-ידי אחד מעובדי המרכול, פגע בעגלת הקניות של המשיבה, וזו בתורה פגעה בעוצמה במותנה של המשיבה. קביעה זו של בית-המשפט המחוזי התבססה על עדותה של המשיבה, ובית המשפט נימק את הסתמכותו על עדותה בחיזוקים שונים שנמצאו לה, כגון מכתב שכתבה למרכול סמוך למועד הפגיעה ובו תיאור של האירוע. מכתב זה נכתב טרם שהתברר טיב הפגיעה במשיבה, כך שלא היה ביכולתה, בעת כתיבתו, להתאים את תיאור האירוע לסוג הפגיעה. כמו כן ייחס בית-המשפט המחוזי משקל לכך שהמערערות לא העידו מטעמן עדים לגבי אופן התרחשות התאונה, על אף שהמשיבה פירטה את שמות מנהל הסעיף וסגניתו בעת הרלוונטית. לבסוף, בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המערערות לגבי קיומן של סתירות בעדותה של המשיבה, משמצא כי אין בהן ממש.
2. בית-המשפט המחוזי בדק את שאלת הקשר הסיבתי בין המכה שקיבלה המשיבה לבין התפתחות "תסמונת פיברומיאלגיה" (להלן: התסמונת) אצל המשיבה. "תסמונת פיברומיאלגיה" מאופיינת בכאבים מפושטים ברקמות הרכות, בשרירים, בעצמות ובפרקים, ברגישות מוגברת לכאב, הפרעות שינה, כאבי ראש, סחרחורות, עייפות ועוד. אין חולק כי המשיבה סובלת מתסמונת זו; המחלוקת היא בשאלה אם הפגיעה שאירעה במרכול היא שגרמה להתפרצות התסמונת.
לבית-המשפט הוגשו חוות-דעת רפואיות בשאלת הקשר הסיבתי מטעם שני הצדדים. בית-המשפט המחוזי העדיף את עמדתו של המומחה מטעם המשיבה, אשר חיווה דעתו כי מכה מן סוג שקיבלה המשיבה יכולה לגרום להתפתחות התסמונת, ולאור סמיכות הזמנים, אף גרמה לה בפועל בהסתברות גבוהה. בית-המשפט המחוזי העדיף לקבל את חוות-הדעת הרפואית של המומחה מטעם המשיבה משום שמצא שהיא מבוססת יותר על מחקרים וספרות מקצועית, וכי היא משקפת אסכולה רפואית מוכרת, שאף מצאה ביטוי בספרי יסוד (text books) רפואיים. יצוין, כי שני המומחים התייחסו בחוות-דעתם (לחיוב או לשלילה) לאפשרות שהתסמונת תתפרץ עקב פגיעה מסוג "צליפת שוט", שהיא פגיעה הנוצרת עקב הנפת הראש לאחור במהירות ובעוצמה; אולם לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי כי ניתן לבסס את קיומו של קשר סיבתי גם ללא ממצא חד-משמעי בשאלה אם הפגיעה הייתה מסוג "צליפת שוט".
3. בכל הנוגע לשומת הנזק, המחלוקת העיקרית בין הצדדים הייתה בשאלת הפסד ההשתכרות שנגרם למשיבה. המשיבה היא רופאת שיניים מומחית במקצועה, והיא בעלת מרפאה פרטית. חישוב הפסדי ההשתכרות התבסס על מספר שעות העבודה של המשיבה לאחר הפגיעה אל מול מספר השעות שהייתה צפויה לעבוד אלמלא הפגיעה. הצדדים נחלקו הן לגבי הנתון הראשון, הן לגבי הנתון השני. בית-המשפט נתן אמון רב בעדות המשיבה לעניין קשייה לעבוד שעות ארוכות והתרשם כי לא הייתה מפחיתה מעבודתה לולא התקיים אילוץ אמיתי לכך. לפיכך, קבע בית-המשפט את מספר שעות העבודה לאחר הפגיעה, בהתחשב בשעות שבהן שהתה במרפאה בפועל (כ-33 שעות שבועיות), תוך שהביא בחשבון כי עקב התסמונת, פרקי זמן המנוחה של המשיבה גדלו. לפיכך העמיד נתון זה על 28 שעות שבועיות בממוצע שנתי. קביעת מספר השעות שהייתה המשיבה עובדת, אלמלא התאונה, התבססה על ההנחה שעם הזמן הייתה המשיבה עובדת שעות רבות יותר מכפי שעבדה לפני הפגיעה. לפני הפגיעה עבדה המשיבה כ-33 שעות שבועיות. בית-המשפט קבע כי המשיבה הייתה מרחיבה את היקף עבודתה ל-42 שעות שבועיות, בהסתמך על תצהירה, על כישוריה ומיומנותה הגבוהה ועל סיומן הצפוי של נסיבות אישיות שונות, שהשפיעו על היקף עבודתה לפני הפגיעה. בית-המשפט המחוזי העמיד, אם כן, את הפסד שעות העבודה על 14 שעות שבועיות. שוויון הכספי של שעות אלה נקבע לפי נתונים שהציגה המשיבה לגבי המחזור השנתי שלה ולגבי ההוצאות שנהגה להוציא. בהקשר זה יצוין כי המחזור השנתי של המשיבה גדל בשנים שלאחר הפגיעה, אולם בית-המשפט ייחס גידול זה להתייעלות ולעליית מחירי הטיפולים. על כל פנים, נקבע כי אלמלא התאונה הייתה המשיבה משתכרת שכר חודשי של 47,274 ש"ח, ואילו כיום השתכרותה החודשית עומדת על 31,516 ש"ח. ההפסד החודשי נקבע ל-15,758 ש"ח. הפסדי ההשתכרות לעבר הסתכמו ב-858,811 ש"ח, והפסדי ההשתכרות לעתיד הסתכמו ב-2,951,885 ש"ח.
בית-המשפט המחוזי פסק למשיבה פיצויים גם בראש הנזק של עזרת הזולת, בסך של 32,700 ש"ח לעבר ו-153,347 ש"ח לעתיד. בראש הנזק של הוצאות רפואיות פסק בית-המשפט המחוזי סך של 75,000 ש"ח, תוך שקבע כי המשיבה לא הוכיחה את נחיצות מרבית ההוצאות שהוציאה בעבר, וכי בעתיד יש להניח שחלק ניכר מההוצאות יכוסה במסגרת קופת החולים. עם זאת, כך נכתב, יש להניח כי חלק מההוצאות הרפואיות של המשיבה, בעבר ובעתיד, יעלה מעבר לכיסוי הניתן בקופת החולים. בראש הנזק של הוצאות נסיעה נפסק למשיבה פיצוי בסכום של 40,000 ש"ח, על אף שנקבע כי חלק מהקבלות שצירפה המשיבה לתצהיר אינן מתייחסות לנסיעות שהיא ביצעה, ועל אף שלא הוכח מה היקף ההוצאות העודפות של המשיבה בגין נסיעותיה מלבד עדותה כי היא מתקשה בנהיגה. לבסוף, נפסק למשיבה פיצוי גם בראש הנזק של כאב וסבל בסך של 250,000 ש"ח.
4. המערערות טוענות כי לא היה מקום לקבל את גירסתה של המשיבה לגבי אופן התרחשות הפגיעה, ובעניין זה חוזרות הן על הטענות שהעלו בפני בית-המשפט קמא לגבי המשקל שניתן לייחס לעדותה של המשיבה, כעדות יחידה של בעל-דין, ולגבי סתירות שנתגלו, לטענתן, בעדותה. המערערות סבורות עוד כי לא היה מקום לקבוע שהתסמונת התפרצה כתוצאה מהפגיעה שאירעה במרכול, וזאת משום שמדובר בתסמונת שמתפרצת, בדרך-כלל, ללא קשר לטראומה גופנית. יתרה מכך, טוענות המערערות, המחקרים שעליהם מצביעה המשיבה לעניין הקשר הסיבתי מדברים בפגיעה בדמות "צליפת שוט", או לכל הפחות, טראומה בצוואר או בפלג הגוף העליון. המשיבה, לעומת זאת, נפגעה באזור המותן.
בפי המערערות טענות גם לגבי שומת הנזק. המערערות סבורות כי לא הוכח שהמשיבה הייתה צפויה להרחיב את היקף עבודתה, וכי טענה זו אף לא נטענה בכתב התביעה ומהווה לפיכך הרחבת חזית אסורה. לעמדת המערערות, גם הטענה בדבר חלוף הנסיבות האישיות שהובילו את המשיבה לעבוד בהיקף חלקי בעבר לא הוכחה. המערערות מוסיפות כי בפועל לא רק שהיקף עבודתה של המשיבה לא פחת, אלא שהמחזור השנתי שלה אף גדל משמעותית בשנים שלאחר הפגיעה וגם מספר לקוחותיה גדל. המערערות טוענות עוד כי לא הוכח שבחלק משעות שהותה של המשיבה במרפאה היא אינה עובדת בשל התסמונת, ועל כן לא היה מקום לקבוע ששעות עבודתה השבועיות בפועל הגיעו ל-28 שעות, למרות ששהתה במרפאה 33 שעות בשבוע בממוצע. נוסף על כל אלה, המערערות מצביעות על כך שהמשיבה החלה לעבוד מספר פעמים בשבוע בבית-הספר לרפואת שיניים של בית-החולים הדסה לאחר הפגיעה, מעבר לעבודתה במרפאה, ועל-כן יכולתה לעבוד מספר שעות רב לא נפגעה. לכל הפחות, טוענות המערערות, היה מקום לנכות מן הפיצויים את השתכרותה של המשיבה ממקור זה.
המערערות משיגות גם על קביעת בסיס השכר של המשיבה, שכן היא לא הציגה כל ראיה ישירה לגבי הכנסתה (כגון דו"חות שהוגשו לרשויות המס), ותחת זאת בחרה להציג את נתוני המחזור השנתיים וחוות דעת של רואה חשבון מטעמה לגבי גובה הוצאותיה. בית-המשפט המחוזי קבע כי נתונים רבים בחוות דעת זו הסתמכו על הנחות שאין להן כל בסיס ואף היו בלתי-סבירים על פניהם, ומשכך סבורות המערערות כי לא היה מקום להסתמך על חוות-דעת זו לצורך חילוץ הכנסותיה של המשיבה מתוך המחזור השנתי. המערערות מוסיפות וטוענות כי רואה החשבון התבסס, מבחינת הנתונים העובדתיים ששימשו אותו, על דברי המשיבה באופן בלעדי. עוד מוסיפות המערערות ומשיגות גם על הפיצויים שנפסקו ביתר ראשי הנזק, וזאת לאחר שלטענתן נזקים אלה לא הוכחו בראיות.
5. המשיבה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי והיא סבורה כי מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים, שבהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. לעניין הקשר הסיבתי, המשיבה טוענת כי קיבלה תגמולי ביטוח מאת המערערת 3, לאחר שזו הכירה בכך שהמשיבה סובלת מנכות בשיעור של 50% עקב הפגיעה (בית-המשפט המחוזי קבע כי שיעור הנכות של המשיבה עומד על 40%-35%). המשיבה מדגישה עוד כי המערערות אינן חולקות על עצם התפרצות התסמונת אצל המשיבה. לגבי הוכחת בסיס שכרה טוענת המשיבה כי העבירה לידי המערערות את כל המידע הדרוש לצורך חישוב הכנסותיה והוצאותיה, לרבות דו"חות ושומות מס הכנסה. לבסוף, המשיבה טוענת כי העלתה את הטענה בדבר אובדן השתכרות בכתב התביעה ולפיכך אין שינוי חזית בטענה כי הייתה צפויה להגדיל את היקף עבודתה. בנוסף היא טוענת כי המערערות העלו את הטענה בדבר שינוי חזית לראשונה בסיכומיהן.
6. ייאמר מיד, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין האחריות. בית-המשפט המחוזי בחר לקבל את גירסת המשיבה באשר לאופן התרחשות הפגיעה, משמצא את עדותה מהימנה ונימק בהרחבה את השיקולים שהובילוהו למסקנה זו. בשיקולים אלה לא נפל פגם מן הסוג שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.
גם את השגותיהן של המערערות על הקביעה שמתקיים קשר סיבתי אין לקבל. בית-המשפט המחוזי ביכר, בשאלה זו, את עמדתו של המומחה מטעם המשיבה על-פני עמדתו של המומחה מטעם המערערות והכרעתו זו אף היא מבוססת ומנומקת המיטב. אכן, המדובר בשאלה רפואית-מדעית, אשר לאור הידע הרפואי הקיים, קשה ואולי אף בלתי-אפשרי להכריע בה במידה גבוהה של ודאות. עם זאת, עלה בידי המשיבה להוכיח את קיומו של קשר סיבתי במאזן ההסתברויות, וכפי שציין בית-המשפט המחוזי, די בכך כדי לקבל את טענתה, ולא נדרשת מידת הסתברות גבוהה יותר. המערערות משליכות יהבן בעיקר על כך שלא הוכח כי הפגיעה במשיבה הייתה בצורה של "צליפת שוט", והן טוענות כי חוות-הדעת של המומחה מטעם המשיבה יכולה, לכל היותר, לבסס קשר סיבתי בין פגיעה מסוג "צליפת שוט" לבין התסמונת. אולם עיון בחוות הדעת מעלה כי לא כך הדבר וכי המומחה היה עקבי בעמדתו שעיקר החשיבות הוא בקיומה של פגיעה בעמוד השדרה הצווארי, ואין הכרח כי זו תהיה "צליפת שוט" בהכרח. מכל מקום, המדובר כאמור בקביעה עובדתית, והיא אינה מן המקרים החריגים שבהם תתערב ערכאת הערעור בכגון דא.
7. עניין שונה הוא טענות המערערות לגבי שומת הנזק, ולעמדתי יש מקום לקבל את מקצתן. ראש וראשונה יש להידרש לפסיקת הפיצויים בראש הנזק של הוצאות נסיעה, וזאת על אף שגובה הפיצויים שם לא היה מצדיק, ברגיל, התערבות של ערכאת הערעור. בית-המשפט המחוזי קבע כי המשיבה הגישה קבלות על נסיעה במונית, אשר התברר כי חלקן אינן מתייחסות לנסיעות שהיא ביצעה. יתרה מכך, בחקירתה הנגדית אישרה המשיבה שקיבלה מנהג מונית "ערימת קבלות", המתייחסת לנסיעות של אחרים שאינן קשורות אליה כלל ועיקר. לטענתה, קבלות אלה משקפות סכומים שהיא אכן שילמה לאותו נהג מונית, אלא שלא נשתמרו בידיה הקבלות לגבי אותם סכומים, והיא לא ידעה שאסור לה להגיש קבלות של נוסעים אחרים. במצב דברים זה, לא ניתן לייחס כל משקל לקבלות שהגישה המשיבה. יתרה מכך, אף לא הוכח, כדברי בית-המשפט המחוזי, "מה היקף ההוצאות העודפות שיש לתובעת בגין ניידות עקב נכותה", למעט עדותה של המשיבה כי היא מתקשה בנהיגה. ואולם, המשיבה העידה גם שלמעשה היא חשה בכאבים כל אימת שהיא נמצאת ברכב, ואפילו כנוסעת. משלא הוכיחה המשיבה את היקף הנזק, וספק אם הוכיחה נזק בכלל, ובנסיבות שתוארו, אין מקום ללכת לקראתה של המשיבה ולפסוק לה סכום גלובאלי בראש נזק זה. לפיכך, הפיצוי בראש נזק זה, בסך של 40,000 ש"ח, יבוטל.
8. ראש נזק נוסף שבו נדרשת התערבותנו הוא ראש הנזק של הפסדי השתכרות. בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי את בסיס השכר ששימש לחישוב; עוד קבע כי המשיבה הפחיתה, עקב הפגיעה, את שעות עבודתה השבועיות מ-33 ל-28; וכי אילולא הפגיעה הייתה מרחיבה את היקף עבודתה מ-33 שעות בשבוע ל-42 שעות. נתון אחרון זה הוא שמצריך התערבות.
המדד העיקרי בקביעת כושר השתכרותו של הנפגע אילולא הפגיעה הוא ההיסטוריה התעסוקתית של הנפגע וגובה שכרו טרם הפגיעה, מתוך הנחה שבדרך כלל "מה שהיה הוא שיהיה", ואלמלא הפגיעה היה הנפגע ממשיך להשתכר כפי שעשה בעבר. עם זאת, לעיתים עשוי אחד הצדדים להוכיח כי שכרו של הנפגע היה צפוי להשתנות - למעלה או למטה. במקרה כזה, על בית-המשפט להביא את השינוי הצפוי בחשבון בעת קביעת הפסדי ההשתכרות. כך למשל, לעיתים עולה בידי הנפגע להוכיח כי אלמלא הפגיעה היה מתקדם בעבודתו ושכרו היה עולה. מקרה שכיח כזה הוא כאשר הנפגע היה בתחילת דרכו המקצועית, וכישוריו האישיים - כפי שהוכחו - מלמדים כי יש להניח ששכרו היה עולה עם השנים. לעיתים יביא בית המשפט בחשבון גם שינויים שתכנן הנפגע לערוך בחייו המקצועיים. אולם כבר נקבע כי תכניות שהגה הנפגע בליבו לא יובאו בחשבון, אלא אם כן יוכח כי תוכניות אלה הגיעו לשלבים מעשיים ממש (ראו: דוד קצירפיצויים בשל נזק גוף כרך א, 67-61, 103-98 (מהדורה חמישית, 2003) וההפניות שם).
9. תכניותיה של המשיבה להגדיל את היקף עבודתה לא הגיעו לשלבים מעשיים ולא קיבלו כל ביטוי חיצוני. לא מן הנמנע שהמשיבה הרהרה באפשרות זו. ייתכן שביום מן הימים הייתה מוציאה לפועל מחשבות אלה, אך ייתכן גם שלא. בהיעדר ראייה כלשהי על כך שהיה גוון מעשי לאפשרות שהעלתה בדעתה המשיבה להגדיל את היקף עבודתה, אין מקום לחרוג מן ההנחה שדפוסי התעסוקה של הנפגע מלפני התאונה לא היו משתנים באופן דרמטי בעתיד. אין להסיק מן העובדה שהמשיבה הייתה מסוגלת, כפי שהוכח, לימי עבודה ארוכים, כי היא הייתה מוסיפה לשבוע עבודתה ימים נוספים. הגדלת מספר ימי העבודה של המשיבה נותרת איפוא בגדר ספקולציה, שאינה עולה כדי אפשרות ממשית ומסתברת. יתרה מכך, מששמרה המשיבה על היקף עבודה מסויים, מיום שהקימה את מרפאתה ולמשך כשבע שנים, מתחזקת ההנחה כי היקף זה לא היה משתנה בעתיד. המשיבה מצביעה על גורמים שונים שהשפיעו על היקף עבודתה עד לפגיעה, ושלטענתה היו מפסיקים להתקיים לאחר הפגיעה, ובהם - לידת ילדה השלישי סמוך לפתיחת המרפאה, טיפול בסבתו של בעלה והתמחותו של בעלה, שבגינה שהה הוא מחוץ לבית שעות ארוכות. אלא שהמשיבה שמרה על היקף עבודה מסוים משך תקופה ארוכה, ולא עלה בידיה להראות כי הגורמים השונים עליהם הצביעה היו מצבים כה חריגים וחולפים באורח חייה עד שהם אינם מייצגים את אורח החיים שהייתה צפויה להמשיך בו אלמלא הפגיעה.
עוד ראוי לציין כי בחילוץ שכרה נטו של המשיבה מתוך המחזור השנתי שלה, אימץ בית המשפט המחוזי את ההערכה שלפיה הוצאותיה של המשיבה לאחר הפגיעה היו יורדות לעומת הוצאותיה לפני הפגיעה. הערכה זו התבססה על הצפי שהמשיבה תוסיף להתייעל בעתיד, ככל שניסיונה יגדל. בכך למעשה הניח בית-המשפט המחוזי כי שכרה היה עולה בעתיד, אף מבלי שתיאלץ להגדיל לצורך כך את היקף עבודתה. אפשר שהנחה זו מיטיבה עם המשיבה, שכן כבר בעת פתיחת מרפאתה הייתה בעלת ניסיון מקצועי לא מבוטל. אולם המדובר בממצא עובדתי ולא מצאתי כי הוא מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. ממצא נוסף שבו אין להתערב הוא כי המשיבה הפחיתה את שעות עבודתה לאחר הפגיעה, חרף עליית הכנסתה של המשיבה בשנים אלה. לעומת זאת, כל הנחה בדבר עליה נוספת בהכנסתה של המשיבה, שמקורה בהיקף שעות עבודה רחב מההיקף לפני הפגיעה, תהא בגדר ספקולציה ומשכך היא אינה יכולה לעמוד. לאור זאת, יחושבו הפסדי ההשתכרות לפי אובדן של 5 שעות עבודה בשבוע (33-28), המשקף הפסד חודשי של 5,628 ש"ח בערכי יום מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. ביתר ראשי הנזק אין מקום להתערב.
10. עניין אחרון שנותר להכרעה הוא בקשתן של המערערות להבאת ראיות נוספות בערעור. הראיה שהן מבקשות להביא היא דו"ח חקירה וסרט מצולם המתעדים את התנהגותה של המשיבה בעת חתונת בנה. דין בקשה זו להידחות. מתיאור הראייה כפי שהוצגה בבקשה עולה כי היא אינה רלוונטית להכרעה, ובוודאי שאין בה כדי להשפיע על תוצאות הערעור. לאור טיב התסמונת שממנה סובלת המשיבה, אין בהתנהגותה משך שעות קצרות ובמהלך אירוע יוצא דופן ושמח, כדי להפריך את טענותיה לגבי תפקודה היום-יומי, וזאת גם בהנחה שהתנהגותה בסרט המדובר היא אכן כפי שמתארות המערערות.