העליון הפחית את סכום הפיצויים שנפסק לטובת מתלונן בעבירת אלימות

השופטת ע' ארבל:

1.        המערער, יליד 1989, הורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופטת ד' סלע) דן את המערער למאסר על-תנאי למשך 18 חודש, שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום גזר הדין עבירת אלימות או רכוש שהעונש בצידה שלוש שנות מאסר ומעלה; קנס בסך 1000 ש"ח; שירות לתועלת הציבור בהיקף 300 שעות; העמדה בפיקוח שירות המבחן למשך שנתיים; וכן פיצוי המתלונן בסכום של 45,000 ש"ח.

קביעות בית המשפט המחוזי

2.        בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק דין מפורט ומנומק על רקע העובדות שיתוארו להלן: ביום 23.6.07 בשעה 02:30, באזור צומת הרחובות פרץ והשלום בנשר, המתינו המתלונן, קטין יליד 23.4.91, וחבריו, למונית. המערער ושני חבריו, ר' קטין יליד 1991, וש', קטין יליד 1992, החלו לרדוף אחריהם כשפניהם מכוסות בחולצות, ותוך שהם צועקים "תתפסו אותם". המתלונן וחבריו החלו לברוח בריצה, אך לאחר מרדף של כמה מאות מטרים, הדביקו המערער וחבריו את המתלונן, היכו אותו בצווארו, בעטו בבטנו והכוהו באגרופים בפיו ובראשו. כתוצאה מהמכות שספג, נגרם למתלונן חתך בשפתו העליונה והוא סבל מכאבים. המערער וחבריו דרשו מהמתלונן את מכשיר הפלאפון שהיה ברשותו ושאלו אם יש לו כסף, ומשהשיב בשלילה דרשו שיקרא לחבריו. בשלב זה הגיע למקום שכן, שהחל לצעוק על המערער וחבריו, ואלה ברחו מהמקום. לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי כי המערער וחבריו בצעו בצוותא מעשה שוד בנסיבות מחמירות.

           בגזר הדין נקבע כי נזקי האירוע האלים ממשיכים ללוות את המתלונן עד היום ואינם מסתכמים בנזקים פיזיים בלבד. הם השפיעו קשות על המתלונן, על מצבו בלמודים, על אורח חייו ועל חיי משפחתו, ובמיוחד על אמו החרדה כאשר הוא יוצא לבילוי בלילה. עוד צוין כי המתלונן העיד בשני הליכים נגד המערער ונגד שותפיו והעובדה שהמערער לא הודה במעשה ולא הביע חרטה מכבידה עליו ביותר. בנוסף נתן בית המשפט משקל לנסיבותיו האישיות של המערער כפי שעלו מתסקירי שרות המבחן, לשיקומו, לגיוסו לצה"ל ולתעודת ההצטיינות שקיבל בצבא. לבסוף השית עליו את העונש כפי שפורט.

           מכאן הערעור שבפנינו.

3.        לערעור שני נדבכים: ראשית, משיג הוא על הרשעתו של המערער, שכן לטענת המערער שגה בית המשפט בקובעו כי אשמתו הוכחה מעל כל ספק סביר. שנית, משיג המערער על חומרת העונש. בעניין זה מיקד את טיעונו לסכום הפיצויים בסך 45,000 ש"ח שאותו חויב לשלם למתלונן.

טעוני הצדדים

4.        בא כוחו של המערער טוען כי בית משפט שגה בכך שדחה את טענת המערער לפיה הוא לא נמצא במקום בצוע העבירה כלפי המתלונן בזמן הרלבנטי, דהיינו בזמן בצוע העבירה. עוד משיג הוא על קביעת בית המשפט, כי המערער נכח במהלך כל האירוע בו הותקף המתלונן ובעת שנלקח ממנו המכשיר הסלולרי. לדבריו, לא הוכחו יסודות עבירת השוד, ואם בכלל ניתן להרשיע את המערער בביצוע עבירת הגניבה בלבד. הוא גורס כי בית המשפט שגה בדחותו את טענותיו המשפטיות של המערער ובפרט את טענתו בדבר "מינוף" החקירה כלשונו, בהיות המתלונן בנו של קצין משטרה.

           מנגד טוענת באת כוח המדינה כי יש לדחות את הערעור בהיותו ערעור עובדתי. לדבריה, בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על תשתית ראייתית מוצקה, על עדות המתלונן וראיות חיזוק. היא מוסיפה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש מקל, ולכן הפיצוי שהושת, אשר מתחשב בנזקי המתלונן, הנו גבוה.

דיון והכרעה

5.        בית המשפט המחוזי, בחן בקפידה את הראיות שהיו בפניו וביסס את הרשעתו בעיקר על עדות המתלונן שנמצאה מהימנה ועקבית, לה מצא חיזוק בראיות נוספות. נאמר כבר עתה, כי כבית משפט המחוזי לפנינו, סבורים גם אנו כי תשתית הראיות מקימה בסיס להרשעת המערער. אפרט בקצרה את עיקרי הדברים:

(א)        גרסת המתלונן - המתלונן, שהיה כבן שש עשרה וחצי ביום האירוע, מסר כי הוא חיכה עם חברים ליד תחנת הדלק בנשר לבואה של מונית ואז הגיעו ארבעה ילדים עם "חולצות על הפנים" שהסתירו פניהם כשהם צועקים לעברם משהו כמו "תתפסו אותם". המתלונן וחבריו שפחדו מהארבעה שמא בידיהם סכינים, ברחו במעלה הרחוב, אך חבריו הצליחו לברוח ואילו אותו תפס אחד הילדים. בינתיים הגיעו גם האחרים ובנוכחותם נתן לו אותו ילד בעיטה בבטן ומספר אגרופים בבטן ובראש. אחד הילדים שעמד לשמאלו לבוש חולצה כתומה, ביקש ממנו את הפלאפון והמתלונן, שפחד שיכו אותו, נתן לו את מבוקשו. המתלונן נשאל על ידי אותו ילד, אם יש לו כסף, והשיב על כך בשלילה. המתלונן זיהה את התוקף שהיה קרוב אליו וגם מסר שדיבר עברית במבטא רוסי. לדבריו, הנער שדרש את הפלאפון היה בעל מבטא ערבי או מזרחי משהו וכן הוא הרגיש שני ילדים נוספים מאחוריו. לדבריו, כאשר לפתע נשמעה צעקה של שכן מהבניין מעבר לכביש, הורה הנער עם החולצה הכתומה לכולם לברוח והם אכן ברחו. כשהסתובב המתלונן ראה שמדובר בארבעה נערים. הוא הצטרף אל חבריו שהצליחו לברוח במעלה הרחוב והזעיק את אביו באמצעות הטלפון הנייד של אחד מחבריו. אביו הגיע ברכבו ויחד נסעו לאתר את הנערים. כאשר הגיעו לתחנת הדלק ראה שני נערים וזיהה אחד מהם כמי שתקף אותו. הם עיכבו את השניים עד להגעת השוטרים.

הסנגור הקדיש חלק משמעותי של חקירתו הנגדית לשאלות באשר למספר הילדים שהיו נוכחים באירוע, ובפרט לדבריו של המערער בהודעתו הראשונה כי בשוד השתתפו שלושה ארבעה בחורים. על טיעון זה עמד גם בפנינו. בחקירתו במשטרה (ת/11, ת/12) מסר המתלונן כי הותקף על ידי שלושה או ארבעה אנשים, כאשר אחד תקף אותו פיזית (הקטין ר'), אחד דרש את המכשיר הסלולרי ושניים נוספים עמדו מאחוריו ומנעו ממנו לברוח. בית המשפט קמא הרחיב ופירט בנקודה זו מדברי המתלונן והבהיר שהמתלונן אמנם אמר בהודעתו כי היו שלושה או ארבעה שרדפו אחריו, אך בהמשך הוא עמד על כך שבשוד השתתפו ארבעה, הן משום שהרגיש שמאחוריו עמדו שניים והן משום שראה את תוקפיו במנוסתם. בית המשפט הוסיף והבהיר שבנוסף לשלושת הנערים שרדפו אחרי המתלונן כשחולצותיהם על פניהם, אין מחלוקת כי למרוץ הצטרף משתתף רביעי, גלוי פנים, ר', אותו זיהה המתלונן כמי שתקף אותו. בית המשפט ציין כי המתלונן הותיר רושם מהימן ביותר, סיפר את אשר חווה ועשה מאמץ לדייק ולהיזהר בדבריו.

           (ב)   גרסתו של המתלונן נתמכת בעדויות חבריו הקטינים מ', א', י'. השלושה תארו את הבריחה ואת הפחד מהתוקפים, כמו-גם את סיפורו של המתלונן כיצד הותקף. תימוכין נוסף נמצא בעדות אביו של המתלונן והשוטרים שהוזעקו למקום ובפניהם מסר המתלונן גרסה דומה.

            (ג)  למחרת האירוע התקשר אביו של המתלונן לחברת סלקום על מנת לבטל את מנוי הפלאפון שנשדד באירוע והסתבר כי לאחר השוד, חויגו ממנוי זה שני מספרי טלפון נייד, האחד מהם אל נערה בשם א', אשר סיפרה בחקירתה כי המערער התקשר וביקש לשוחח עם חברתו ס' והיא זו שמסרה לס' את מכשיר הטלפון.

6.        עיינו גם בנימוקיו המפורטים של הסנגור אשר ביקש לשכנע כי חברתו של המערער, ס', אינה עדה אמינה וכי אין להסתמך על דבריה בהודעתה (ת/1), שכן היא הכחישה אותם בבית המשפט. עוד הוסיף כי ס' שמעה את הדברים מפי אחרים, שכן נקטה בלשון רבים. לגבי הנערה א' טען הסנגור כי אין לקבל את עדותה שכן היא הוכרזה עדה עוינת.

           איננו סבורים שהדברים שמסרה ס' הם בבחינת עדות שמיעה כטענת הסנגור ולא מצאנו להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא אשר החליט לקבל את הודעתה. גם לדברי הסנגור, הנערה א' ניסתה למסור עדות מפורטת ומדויקת והותירה רושם אמין על בית המשפט. לא הוכח שעדותה נגבתה באמצעים פסולים כטענת הסנגור, מה גם שהודעתה של הנערה א' (ת/9) הוגשה בהסכמה והיא אישרה בחקירתה שכל שאמרה בהודעתה היה אמת. גם העובדה שהמערער התקשר באופן גלוי והסתכן שימצאו אותו באמצעות המכשיר אינה מלמדת בהכרח שלא ידע שהמכשיר גנוב, כפי שטוען הסנגור, שכן הדברים יכולים להתיישב - כפי שטענה באת כוח המאשימה - עם כך שהמערער לא היה מודע לסיכון שבשימוש במכשיר סלולרי גנוב, מה שגרם בסופו של דבר למעצרו, כפי שהעיד על עצמו. ובלשונו: "לא ידעתי שבגלל פלאפון יקשרו אותי". נזכיר כי תוספת שכנוע לדברים מצא בית המשפט בהתנהגות המערער וחבריו שפעלו כגוף אחד ולאחר האירוע הציגו את פירות מעלליהם בפני הבנות, כמו-גם בדבריהן של א' וס' שבפניהן הודה כי הוא וחבריו גנבו את המכשיר הנייד שהציע לס' מילד אחד, כי הם "רבו מכות", המשטרה מחפשת אחריהם והטלפון הנייד עלול להינעל. ביתר הטענות שהועלו ביחס לחומר הראיות לא מצאנו לשוב ולדון, באשר קביעותיו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלינו.