העליון: המערערת לא הוכיחה את התרשלות המדינה באי מסירת ההודעה על מות אביה, ואף לא את הקשר בין מעשה זה למצב הנפשי ממנו סבלה

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ו' מרוז) בת.א. 7066/99 מיום 12.10.06 בו נדחתה תביעת הנזיקין של המערערת נגד מדינת ישראל בגין נזקים - ממוניים ובלתי ממוניים - שנגרמו לה, לטענתה, מאחר שלא הוכרה כיתומת צה"ל במועד ולא טופלה כראוי על ידי המשיבה וכן מאחר שההודעה על נפילת אביה לא נמסרה לה על ידי המשיבה סמוך לאחר מותו, דבר שגרם לה לפגיעה נפשית קשה מאחר שחשה שאביה נטשה. 

העובדות הרלוונטיות

1.        אין חולק כי חייה של המערערת היו קשים מנשוא. כבר בגיל חמש התייתמה המערערת מאמה, אשר נפטרה ממחלה קשה. עוד לפני פטירת האם הועברה המערערת למוסד חינוכי בו שהתה שנים מספר.

           ביום 28.4.48, בהיותה בת עשר שנים בלבד, התייתמה המערערת גם מאביה, אשר נהרג בשדה מוקשים ליד היישוב ארזה. משך זמן רב לא ידעה המערערת מה עלה בגורלו של אביה. לא גורמים מוסדיים ולא המשפחה - איש לא יידע אותה על גורל אביה ועל הסיבה שבגינה פסקו ביקוריו אצלה. רק לאחר למעלה מחצי שנה נודע למערערת מבת דודתה, מה עלה בגורל אביה.

           לאחר מות אביה, הועברה המערערת לפנימיית "הדסים", שם שהתה עד לגיוסה לצה"ל בשנת 1955. גם ב"הדסים" לא היו פשוטים חייה של המערערת. מעדותה ומחוות הדעת של הפסיכולוגית שטיפלה בה עולה כי המערערת חוותה חוויות קשות שמקורן לא רק בקושי "הרגיל" של ילד הגדל במוסד, אלא מקורן גם בקשייהם של חבריה למוסד, אשר מרביתם היו ניצולי שואה. סיפוריהם של הניצולים הקשו אף הם על המערערת והוסיפו על אבלה האישי. 

2.        דודה של המערערת, מר שלמאי, פעל מול הרשויות סמוך לאחר מועד נפילתו של אביה, בשמה ובשמו של אחיה המבוגר ממנה בשנתיים. במסגרת זו הגיש דודה דרישה להכיר בה ובאחיה כיתומי מלחמה ולממן את לימודיהם במוסדות החינוכיים בהם שהו. לגבי אחיה של המערערת התבקש גם מימון שהייתו אצל דודתו, אצלה התגורר תקופת מה. הדרישה הוגשה ל"ועד היישובי למען המגויס ומשפחתו" (להלן: הוועד היישובי) מאחר שבתקופה זו טרם נחקק חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: חוק התגמולים). הבקשה בעניינו של אחיה התקבלה, ככל שזו נגעה למימון שהייתו אצל דודתו ולדמי החזקתו בכפר הנוער הדתי שאליו הועבר. בהמשך נתבקשו לטובתו עלויות ספרים, טיפולי שיניים וכו'. גם בקשות אלה נענו בחיוב. לעומת אחיה, שהותה של המערערת במוסד החינוכי מומנה באמצעות משרד הסעד ובשל כך נדחתה בקשת הדוד לכלכלתה.

3.        בשנת 1955 התגייסה המערערת לצה"ל, בטרם סיימה את חוק לימודיה.  למרות ששירתה שירות מלא, הייתה התנהגותה חריגה. בשל כך ונוכח מצבה המיוחד פנתה הקצינה האחראית עליה למשרד הביטחון על מנת שזה יסייע למערערת. בד בבד פנתה אף המערערת למשרד הביטחון על מנת שיכיר בה כיתומת צה"ל על פי חוק התגמולים. תביעת המערערת נדחתה, הואיל והמערערת כבר הייתה בגירה והואיל ובהתאם להוראות החוק דאז, ההכרה בילדי חללי צה"ל כיתומים הייתה תקפה עד להגיעם לגיל 18. על החלטה זו לא הוגש ערעור.

           יוער כי למרות דחיית ערעורה לא הפנה משרד הביטחון עורף למערערת. לפנים משורת הדין הוענקו למערערת במהלך השנים דמי קיום, מימון לימודים להשלמת הבגרויות וסיוע נפשי מקצועי על בסיס מפגשים שבועיים.

4.        מסכת הייסורים של המערערת לא התמצתה בארועים שתוארו לעיל. כך, בין היתר, אושפזה המערערת בשנת 1968 בבית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה" לתקופה בת שמונה חודשים. אומנם המערערת הצליחה לקשור את חייה עם בן זוג בקשר זוגי תומך ובשנת 1972 אף נולד בנה אורי, אך בסמוך למועד לידת בנה הוכרזה המערערת פסולת דין ולה ולבנה מונו אפוטרופוסים. מינוי האפוטרופוס של המערערת בוטל בשנת 1982 ומינוי האפוטרופוס של בנה בוטל שנה לאחר מכן. עוד קודם לכן, בשנת 1980, חלתה המערערת במחלת סרטן השד והוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בגדר "נכות כללית" בשיעור של 100%. בהתאם לכך קיבלה המערערת קצבה.

5.        בשנת 1983 פנתה המערערת, באמצעות עו"ד שפטלוביץ, למשרד הביטחון בתביעה להכיר בה כיתומת צה"ל. גם הפעם נדחתה תביעתה, מבלי שהוגש ערעור על ההחלטה, הגם שהמערערת הייתה מיוצגת אותה עת על ידי עורך דין.

           עם זאת, יצויין, כי בעקבות ההליך ניתן למערערת סיוע באיתור דירה וכן מומנו עבורה דמי השכירות בדירות בהן התגוררה בין השנים 1982-1987. בנוסף רכש עבורה משרד הביטחון ריהוט. עזרה נוספת קיבלה המערערת בשנת 1988 עת הועמדה לרשותה דירה מרוהטת בסכום סמלי. בנה של המערערת זכה אף הוא לסיועה של המשיבה, בכך שהועמד לו חונך ומומנה חגיגת בר המצווה שלו. 

           בינתיים, בשנת 1987 הגישה המערערת תביעה נוספת, באמצעות עורך דין יצחק תוסיה-כהן, להכיר בה כ"יתומת צה"ל שאינה עומדת ברשות עצמה". תביעה זו נדחתה. עם זאת, הוחלט לפנים משורת הדין להשלים את סכום קצבת הנכות שקיבלה המערערת, לסכום שמקבל יתום צה"ל. על החלטה זו הגישה המערערת ערעור, הערעור התקבל ובשנת 1992 הוכרה המערערת כיתומת צה"ל שאינה עומדת ברשות עצמה.

           לשלמות התמונה יוער, כי החל בשנת 1997 קיבלה המערערת סיוע כספי שנתי בסך של 42,000 ש"ח. בנוסף על כך, ניתן לה סיוע כספי בתחום הרפואי, בשיפוץ הדירות השונות בהן התגוררה ובמימון דמי שכירות עבור דירה חלופית בה התגוררה במשך שישה חודשים.

6.        בשנת 1999 הגישה המערערת תביעה נזיקית נגד מדינת ישראל-משרד הביטחון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.א 7066/99). במסגרת תביעתה טענה המערערת כי גורלה הקשה הוא תוצאה של ההזנחה שהזניחה אותה מדינת ישראל, אשר לא טיפלה בה, באמצעות משרד הביטחון, בדרך ראויה - הן מאחר שלא הודיעה לה על דבר יתמותה, מיד לאחר מות אביה, והותירה אותה בבדידותה והן מאחר שמשרד הביטחון סרב להכיר בה כיתומה ומנע ממנה את הזכויות שהגיעו לה על פי החוק. לטענתה, משרד הביטחון נהג בה בשרירות לב, אטימות וחוסר רגישות והפקיר אותה עד שהתדרדרה לחיים של עזובה, העדר תמיכה וחוסר-כל. מחדלי משרד הביטחון מהווים, כך לטענתה, רשלנות רבתי, אגב הפרת חובה חקוקה החלה עליו לדאוג לכל צרכיה מעת התייתמותה. לטענתה, ברשלנותו אחראי משרד הביטחון להפרעות שאובחנו באישיותה ולבעיות הנפשיות הקשות מהן היא סובלת, שמנעו ממנה, בין היתר, את האפשרות להשתלב במסגרות עבודה.

7.        ביום 22.2.00 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד הרשמת ש' דברת) את התביעה על הסף בהעדר סמכות. בית המשפט קבע כי הסמכות לדון בזכויות מכוח חוק התגמולים קנויה לקצין התגמולים, וכי הדרך לערער על קביעותיו היא באמצעות פניה לוועדת הערעור לפי ההסדר הקבוע בחוק התגמולים, ולפיכך לא קמה לתובעת עילת תביעה הנסמכת על פקודת הנזיקין. מסיבה זו נדחתה גם טענת המערערת כי עם דחיית תביעתה על ידי קצין התגמולים, קמה לה עילה נזיקית. כן נקבע כי למדינה עומדת חסינות בפני תביעת הנזיקין, מכוח חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-  1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים), שכן זכותה הראשונית קמה מכוח זכאותה על פי חוק התגמולים. עוד ציין בית המשפט כי דין התביעה להידחות גם מן הטעם שלא ניתן לתבוע באופן רטרואקטיבי אלא במסגרת חוק התגמולים (פרק שישי).

8.        על החלטה זו ערערה המערערת לבית משפט זה אך ביום 27.12.2001 נדחה ערעורה (ע"א 2359/00) מחמת שבית משפט זה סבר כי "המסלול שבו נקטה [המערערת] אין בו אלא עקיפה של הוראות חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950". בית המשפט הוסיף כי אין באמור משום הבעת דעה לגבי השאלה אם מצויה בידי המערערת דרך חלופית להיפרע מן המשיב.

           על פסק דין זה הגישה המערערת בקשה לדיון נוסף ובית משפט זה נעתר לבקשתה (דנ"א 328/02). עם זאת, בסופו של דבר, לא הוכרע עניינה של המערערת לגופו - פסק הדין בע"א 2359/00 בוטל בעקבות הסכמה דיונית בין הצדדים והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כדי ש"יידון בו לגופו ויברר את נסיבותיו העובדתיות. זאת תוך שכל צד שומר על טענותיו".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי