העליון הכריע לאחר 15 שנות התנצחות בהליך גירושין של בני זוג

השופט נ' הנדל:

1.        העתירה שלפנינו, שעניינה הליך גירושין בין הצדדים, עברה גלגולים מגלגולים שונים. פעם אחר פעם ניסה בית משפט זה להביא את הצדדים להסכמה אופרטיבית שתייתר את הצורך במתן פסק-דין שיפוטי. למרבית הצער, ניסיונות אלו עלו בתוהו. אין מקום במסגרת פסק-הדין להטיל את האשמה על צד אחד מבין הצדדים, או אפילו לעסוק בשאלת "חלוקת האחריות". המטרה בדברי פתיחה אלו אינה להטיל אשמה, אלא להביע את תסכולו וצערו של בית המשפט על כך שהצדדים יחד לא השכילו להגיע להסכם, או ליישם את ההסכמות שאליהן הגיעו בפני בית המשפט, באופן שמתן פסק-דין זה הפך בלתי נמנע. כמובן, הצדדים אינם חייבים להגיע להסכמה בתיק זה או אחר – לרבות בתיק שנושאו מעמד אישי. ואולם, וכפי שיובהר, סלע המחלוקת ואורכם של ההליכים מובילים למסקנה ברורה שבקנה-מידה רציונאלי, גם על-פי האינטרסים של הצדדים וציפיותיהם, נעדרת מידתיות בין ההשקעה של הצדדים בהליך השיפוטי לבין הפער בעמדותיהם ומהותן. עניין זה בולט אף בנוף רב-ההיבטים הרגשיים של נחלת תיקי גירושין.

רקע

2.        נסקור את השתלשלות הדברים בקליפת האגוז – והקליפה עבה בכל מקרה – מתוך שילוב החומר שהוגש על-ידי שני הצדדים. העותרת ובעלה – משיב 3 בעתירה זו (להלן: המשיב) – נישאו במדינת ישראל כדמו"י בשנת 1974. הצדדים וילדיהם – כיום בגירים – עברו להתגורר בקייפטאון שבדרום אפריקה בשנת 1987, והינם תושבי דרום אפריקה משנת 1988. בשנת 1999 עלו יחסי הצדדים על שרטון, והוגשה תביעת גירושין על-ידי הבעל לבית המשפט הגבוה בקייפטאון. תביעה זו כללה סעדים של הכרזת גירושין, הסדרי משמורת, חלוקת רכוש ומזונות. העותרת הגישה אף היא תביעת גירושין מקבילה מטעמה. באותה שנה הוגשה תביעת גירושין על-ידי המשיב לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה – משיב 1 בעתירה זו (להלן: בית הדין הרבני). התביעה כללה את עניין הגירושין, מזונות זמניים של העותרת וחלוקת הרכוש שבישראל. צוין בכתב התביעה כי בין הצדדים מתקיים הליך משפטי בדרום אפריקה ביחס לחלוקת הרכוש.

           במאי 2003 נוסח הסכם בבית המשפט בדרום אפריקה המסדיר את ענייני הגירושין, לרבות משמורת, רכוש, מזונות אישה זמניים ומזונות ילדים. בין היתר, נקבע כי על המשיב לשלם לעותרת סך של 38 מיליון רנד. יצוין כי נקבע בהסכם שגט יינתן תוך 90 ימים מיום החתימה – קביעה שלמרבית הצער לא התקיימה גם לאחר עשור. צו מזונות זמני (לרבות מזונות אישה ומזונות ילדים) ניתן על-ידי בית המשפט בדרום אפריקה ביום 14.3.2008. בנובמבר 2011 העותרת עתרה לבית המשפט בדרום אפריקה לקיום צו המזונות הזמני, וכך עתרה שוב במהלך שנת 2012, כאשר המשיב עותר מנגד לביטול הצו. בחודש מאי 2013 הגיעו הצדדים להסכמה על הפחתת סכום המזונות הזמניים. במסגרת ההסכם שולם לעותרת סכום כסף על חשבון הכספים המגיעים לה לפי ההסכם משנת 2003. צו המזונות הזמני עודכן בהתאם על-ידי בית המשפט בדרום אפריקה. הליכי הגירושין בדרום אפריקה טרם באו אל סיומם, והם תלויים ועומדים, כאשר העותרת תובעת את תשלום מלוא הסכום שנקבע בהסכם משנת 2003.

           ביום 31.8.2006 הגיש המשיב בשנית תביעת גירושין לבית הדין הרבני (התביעה הוגשה בירושלים והועברה לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה). בכתב התביעה נאמר כי שני הצדדים רוצים בגירושין, אלא שהעותרת אינה משתפת פעולה עם ניסיון המשיב למתן גט, וזאת, על-פי הנטען, במטרה לסחוט ממנו כספים. המשיב ביקש אפוא מבית הדין הרבני לזמן את העותרת לדיון ולחייב אותה בגירושין. כך הגיש המשיב בקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ במטרה לסייע להליך הגירושין וכדי "לשחרר את הבעל מעגינותו". התביעה הוגשה בהתאם לסעיף 4א(א)(2) לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים). בית הדין הרבני נתן החלטה ביום 5.3.2007 המנסחת הסכם בין הצדדים, ו"מורה לצדדים לקבל הצעת ביה"ד הנ"ל כהסכם גירושין סופי, או לחילופין לערוך הסכם גירושין סופי על בסיס הסכמות אלה". בית הדין הרבני הדגיש שלמתן הגט לא תהיה שום השפעה על הדיונים המתנהלים בפני בית המשפט בדרום אפריקה, ואף הפנה לחוות דעתו של הרב משה א' קורצטג, ראש בית הדין ביוהנסבורג, לפיה מדובר בפרקטיקה מקובלת.

           העותרת לא הסכימה להסכם המוצע, ומכאן נפתחה מסכת ארוכה של בקשות והחלטות. פסק-הדין של בית הדין הרבני ניתן ביום 15.2.2010, ונקבע מועד לסידור גט ביום 14.3.2010, תוך קביעה כי "אם האישה לא תופיע לסידור הגט מכל סיבה שהיא, ביה"ד עלול להחליט, לאפשר לבעל להשליש דמי גט ודמי כתובה שלא בפניה". בית הדין הרבני ציין שעל האישה לקבל את הגט מיד. כן נאמר כי "אין לקשור את עניין הרכוש בסידור הגט, הואיל ועניין הרכוש נידון בערכאה אחרת. הענין נמשך כבר הרבה שנים וההליכים עדיין לא הסתיימו, ולא ניתן להנציח את המצב לעולם בפרט שבהתאם להסכמת הבעל, הגט לא יפגע בזכויות הרכושיות של האישה, והם ימשיכו להתברר גם לאחר הגט". העותרת הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול (משיב 2 בעתירה זו), שנדחה ביום 22.8.2010. נקבע כי העותרת נוקטת בסחבת שאינה מקובלת.

           ביום 15.3.2010 התקיים דיון בפני בין הדין הרבני. העותרת הביעה את חששה שמתן גט בישראל הכרוך בהנפקת תעודת גירושין עלול לפגוע בזכויותיה הרכושיות בתיק המתנהל בפני בית המשפט בדרום אפריקה. מול חשש זה הצהיר בית הדין הרבני כי "אנחנו נעשה היום גט, ולא ניתן לו שום תעודה". כן נאמר ש"אנחנו ניתן לך החלטה, שכל עוד שהיא לא מקבלת תעודה, היא נחשבת כנשואה". לנוכח צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל עליה כבר ביום 15.3.2010, פנתה העותרת ביום 1.2.2011 בבקשה לבית הדין הרבני לקביעה מפורשת של התנאים לקבלת הגט, כשהיא מדגישה את הנקודות האמורות. המשיב אף הוא פנה לבית הדין הרבני בבקשה לקביעת מועד לקבלת הגט. ביום 22.3.2011 הוציא בית הדין הרבני החלטה לפיה ההצעות שהוצעו על-ידו להסכם בין הצדדים כבר אינן רלוונטיות, זאת לנוכח העדר מעש והעדר תגובה מצד העותרת. נקבע תאריך למועד קבלת הגט. העותרת הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, שנדחה ביום 22.3.2011.

           המשיב הגיש בקשה (מיום 25.9.2011) לאכיפת פסק-הדין לגירושין באמצעות צווי הגבלה קבועים מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק קיום פסקי דין). כן ביקש להאריך את צו עיכוב היציאה שהוטל על העותרת ולהפכו לקבוע. העותרת הסכימה לקבל גט בבית הדין הרבני, אך התנתה זאת בכך שהגט ילווה בהצהרה שמדובר בגירושין דתיים בלבד ולא בגירושין אזרחיים, ובלי שתונפק תעודת גירושין. בהחלטה מיום 8.1.2012 קבע בית הדין הרבני שהצעת העותרת אינה מקובלת עליו, וכי די בהסכמת הצדדים שהגירושין בבית הדין הרבני לא יפגעו בזכויות הרכושיות כדי להפיג את חששותיה. בהחלטה נוספת מיום 24.1.2012, שניתנה כתגובה לבקשת העותרת, הציע בית הדין הרבני הצעה לפיה העותרת תקבל גט, אך "בינתיים לא יינתנו תעודות גירושין עד לבירור העניין, ויבוטלו עיכוב היציאה והעיקולים". עוד נקבע כי "אם אחר הבירור ביה"ד יחליט למסור את תעודת הגירושין, הרי שלפני מסירת התעודה תינתן לאישה זכות לברר טענותיה במסגרת ערעור". העותרת לא קיבלה את ההצעה מחשש שזכויותיה בבית המשפט תיפגמנה.