העליון החמיר בעונשו של מורשע שהרג אדם במסגרת סכסוך בין נהגים בכביש

השופט א' א' לוי:

1.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, בתום שמיעתן של ראיות, בעבירות הריגה, נשיאת נשק ומעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיפים 298, 144(ב)         ו-338(א)(5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער ל-12 שנות מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב בפיצוי בסכום של 50,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 15 חודשים שעמד נגדו במצטבר לעונש שנגזר בתיק זה.

           שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (ע"פ 7030/08) משיג המערער על הרשעתו, ולחילופין, על העונש שהושת עליו. בערעור האחר (ע"פ 7156/08) מבקשת המדינה כי נחמיר בעונש.

2.        בכתב האישום שעמד בבסיס ההרשעה נטען, כי בתאריך 20.5.07, בשעה 15:30 לערך, נהג המערער ברכב בעיר טייבה כשהוא נושא על גופו אקדח שלא כדין. כאשר הגיע לצומת הבחין כי רכב אחר עומד במרכז הכביש וחוסם את דרכו. הוא צפר לנהגו - ראמי חג' יחיא (להלן: המנוח), וזה הוציא את ידו מהרכב, החל לקלל והתקדם מספר מטרים כדי לאפשר למערער לעבור. אולם זה בחר לעצור לצד מכוניתו של המנוח, ומבעד לדלת הימנית אותה פתח פנה למנוח ושאל: "מה קרה? למה אתה מקלל". בתגובה, ירד המנוח מרכבו, נעמד ליד דלת רכבו של המערער, ודרש ממנו לעזוב את המקום. או אז החנה המערער את רכבו לצד המדרכה, וירד ממנה כשהוא אוחז באקדח והחל לירות לקרבת רגליו של המנוח. בשלב זה נזעק למקום אחיו של המנוח, ג'אבר חג'-יחיא (להלן: ג'אבר), שרץ לעבר המערער ובעט בו, ובעקבות כך נפל ג'אבר על הרצפה. בתגובה, ירה המערער לכיוון רגליו של ג'אבר, ומשהאחרון ואחיו המנוח המשיכו ללכת לעברו, דחפו אותו קלות ודרשו ממנו להזיז את האקדח, ירה המערער לעבר בטנו של המנוח, ומפגיעת קליע זה נגרם מותו.

3.        הגרסה בה התגונן המערער במהלך משפטו היתה שונה. לטענתו, הוא אמנם החנה את רכבו לצד המדרכה וירד ממנו כדי לברר מדוע המנוח מקלל, ובתגובה החל האחרון לתקוף אותו. על כן שלף את האקדח במטרה להרתיע, ומשהמנוח לא נסוג הוא ירה מספר יריות לעבר רגליו. אולם, המנוח הוסיף להתקדם לעברו, ובשלב זה הצטרף גם ג'אבר לתקיפה, ואז נפלט הכדור שפגע במנוח.

4.        העד המרכזי מטעם המשיבה לאירועים היה ג'אבר. הוא מסר כי ישב בקיוסק והזמין את אחיו להגיע לשם. לאחר מספר דקות הוא ראה את מכוניתו של אחיו מגיעה, ובעקבותיה נסעה מכונית שבדיעבד התברר כי נהג בה המערער. ג'אבר ראה את המנוח והמערער מחליפים דברים, ואת המשך האירועים תאר כך (ראו עמ' 12, 13 לפרוטוקול הדיון):

"אחי עמד ליד הקיוסק בחוץ, הנאשם החנה את הרכב שלו, ירד מהאוטו, וירה ברגליים של אח שלי, שהתקדם אל הנאשם מבלי לפחד תוך שהוא מנסה לברוח מהיריות, הוא התקדם אל הנאשם  כמטר, והנאשם נתן לאחי עם הקת של האקדח על הכתף של אחי ואחי נפל כתוצאה מהמכה. אני יצאתי בריצה מהקיוסק, ונתתי לנאשם בעיטה בכתף ימין. באתי אליו מקדימה, איבדתי שיווי משקל לאחר שנתתי לו בעיטה, אחר כך קמתי והתחלתי לעשות תנועות של מכות כלפיו, לא נגעתי בו, פחדתי ממנו כי היה לו אקדח ביד. אחרי שנפלתי, אח שלי כבר הספיק לקום, ושנינו הלכנו לכיוון שלו, התקרבנו אליו עד שהיינו במרחק קצר ממנו, הוא כיוון את האקדח לעבר בטנו של אחי וירה כדור.

כשאני רואה את מה שקורה, פתחתי את הדלת של הקיוסק והתחלתי לרוץ מהר, קפצתי לכיוון של הכתף של הנאשם מקדימה, ואז הוא נתן לי יריה אחת על הרגליים שלי, כדי להפחיד אותי, ואני  לא מפחד. קמתי אחרי זה אני ואחי והתקדמנו לעברו תוך הנפת הידיים לעברו... הוא ראה אותי כשאני רצתי לתת לו את המכה, והוא ראה אותי גם נופל על הרצפה והסתכל לי בעיניים. איך שנפלתי על הרצפה, הוא ירה לי לכיוון הרגל".

           נוכח טענת המערער לפיה הירי לעבר המנוח לא היה יזום, אלא כתוצאה מפליטת כדור שנגרמה עקב תקיפתו מאחור בידי ג'אבר, נחקר ג'אבר ארוכות בשאלת מקומו שעה שבעט במערער. בעמוד 14 לפרוטוקול הוצגה לו גרסת המערער: "הנאשם טוען שאתה רצת מהקיוסק ואתה נתת לו מכה בגב מאחורה", ועל כך השיב העד: "נתתי לו את המכה מול העיניים שלו והוא ראה אותי. אני נפלתי והוא נתן לי יריה לכיוון הרגליים שלי, ואחר כך קמנו אני ואחי, ועשינו תנועות ואז כאילו הוא מפחד משניים, אז הוא ירה באחי בבטן".

5.        במסגרת סיכומיו בפני בית המשפט המחוזי הפנה המערער, באמצעות בא-כוחו דאז, וחזר על כך בהרחבה בשלב הערעור באמצעות בא-כוחו דהיום, לסתירות בין גרסתו של ג'אבר בהודעות השונות שנרשמו מפיו לעדותו בבית המשפט. בנוסף, הודגש כי ג'אבר הנו עד בעל עניין בתוצאות המשפט נוכח מותו של אחיו, ועל כן חייבה ההתייחסות לעדותו לנקוט בגישה זהירה. ברם, הסמכות בעניין זה נמסרה לערכאה הדיונית ("הערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשפט" - סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971). השופט המלומד של בית משפט קמא היה ער לחובתו לשקול את גרסתו של ג'אבר בזהירות, ולאחר שעשה זאת הוא סיכם את התרשמותו כך (ראו עמ' 69): "...ג'אבר הנו עד אמין וכנה, הסתירות שהצביע עליהן הסנגור נוגעות ברובן לדברים שוליים שאין בהם כדי לפגוע או לכרסם במהימנות... התרשמתי כי מדובר בסתירות שנבעו מבלבול וקושי לשחזר במדויק כל פרט ופרט מהאירוע הטראומתי שחווה העד כאשר הוא נקלע לסיטואציה בו נורה אחיו". ובעמ' 70 הוסיף השופט המלומד באותו עניין: "לא יכולתי שלא לשים לנגד עיני בראש ובראשונה את העובדה שגירסתו של ג'אבר נמסרה מיד בסמוך לאירוע בו מצא אחיו את מותו, כאשר הוא היה נתון בהלם ובלבול, וטרם הספיק להפנים את משמעות האובדן, גרסה שנמסרה באופן ספונטני ומבלי שניתנה לו שהות להירגע מהאירוע הטראגי שחווה ולשחזר את האירועים ולבנות לעצמו גרסה השונה בתכלית מזו שטוען לה [המערער]". מאידך, הפנה בית המשפט המחוזי לכך שהמערער נמלט מהזירה והסגיר את עצמו רק לאחר מספר שעות, במהלכן נפגש עם עורך-דין.

6.        כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, נוכח יתרונה של האחרונה בכל הנוגע להתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים המופיעים בפניה. מהלכה זו לא ראינו מקום לסטות בעניינו של המערער. אדרבא, נראה כי התנהגותו של המערער לאחר מעשה (בריחתו מהזירה וסירובו לשחזר את האירועים על אף שהמשטרה הבטיחה לגונן עליו), יש בהם כדי להצביע על תחושת אשם. נסכם אפוא את התמונה העובדתית כפי שעולה מעדותו של ג'אבר, בה נתן בית המשפט המחוזי אמון בלתי מסויג.

             א)     המערער החנה את רכבו לצד המדרכה, יצא ממנו והלך לקראת המנוח כשהוא מחזיק באקדח ממנו ירה לעבר רגליו של יריבו.

           ב)      ג'אבר שהבחין במתרחש, רץ לעבר המערער ובעט בו, וכתוצאה מכך הוא עצמו (ג'אבר) נפל. בשלב זה נפנה המערער לג'אבר וירה לעבר רגליו, ובהמשך נורה הכדור שפגע בבטנו של המנוח וגרם למותו.

7.        לכאורה, עולה מהכרעת הדין כי היריה שגרמה למותו של המנוח לא היתה כתוצאה מפליטה מקרית של כדור, אלא מירי יזום, שהרי אותה יריה נורתה לאחר שהמערער התעשת מהבעיטה של ג'אבר ואף ירה לעבר רגליו כדור. במסקנה זו תומכת דרך הניתוח של המקרה על ידי בית משפט קמא בהכרעת-הדין, ובעיקר מסקנתו בעמ' 72:

       "התנהגותו הבלתי מרוסנת של הנאשם ברגעי האירוע, התנהגותו בסמוך לאחר הפגיעה במנוח והתנהגותו בעת חקירתו במשטרה, מתיישבת דווקא עם גרסת ג'אבר לפיה ירה במנוח באופן רצוני ונשלט בדיוק כפי שעשה ברגעים שקדמו להתערבותו של ג'אבר, כאשר לא חשש בשל ויכוח של מה בכך, שלכאורה אמור היה להגיע לסיומו באותו שלב, לשלוף את אקדחו ולירות במודע ובביטחון מלא לעבר רגליו של אדם שתי יריות ממרחק של מטר. אוסיף לכך את חוסר האמון המוחלט בגרסת הנאשם, למול אמון מלא ובלתי מסויג בגרסתו של האח - כל אלה מצביעים בהכרח על אשמתו של הנאשם". (ההדגשה הוספה).

           ברם, עיון בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, מצביע על אפשרות שבית המשפט לא נותר נאמן לממצאו בהכרעת הדין בדבר "ירי רצוני ונשלט", ולראשונה עולה האפשרות שבית המשפט לא דחה כלל ועיקר את הגרסה שהכדור שפגע במנוח וגרם למותו, לא היה תוצאה של ירי יזום, אלא תוצאה של פליטת-כדור. וכך נרשם בתיאור הפן העובדתי בגזר-הדין (ראו עמ' 81):

"הנאשם ירה לכיוון רגליו של ג'אבר בעוד ג'אבר והמנוח התקרבו לכיוונו והחלו לדחוף אותו קלות ולדרוש ממנו שיזיז את האקדח. באותו רגע כאשר המנוח ואחיו נמצאים מולו וצמודים אליו, נפלט כדור מהאקדח שחדר לבטנו של המנוח" (ההדגשה הוספה).

ובעמוד 88 הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע:

"הסניגור הוסיף וטען שהעובדה שהיריות הראשונות נורו לעבר רגלי המנוח מבלי לפגוע בו, מצביעה על כך שהנאשם לא רצה מלכתחילה במותו של המנוח, והמוות נגרם כתוצאה מהתערבות גורם זר. כוחו של טיעון זה מוגבל הוא. דחיתי את טענת הנאשם כי הכדור נפלט מאקדחו מבלי שהיתה לו שליטה על כך, לאחר שאחיו של המנוח קפץ עליו מאחור והפיל אותו, וקבעתי שהכדור נפלט מאקדחו של הנאשם תוך כדי מאבק בינו לבין המנוח, גם אם המנוח פעל באופן שלא נצפה על ידי הנאשם והתקרב לעבר הנאשם תוך התרסה מבלי לגלות כל פחד וחשש מהאקדח שהחזיק הנאשם. עוד קבעתי בהכרעת הדין כי הרשעת הנאשם בעבירות הריגה הינה תולדה ופועל יוצא של החזקת אקדח ללא רישיון, שליפת האקדח, דריכתו, הירי המכוון לעבר רגלי המנוח ובהמשך פליטת כדור שגרמה למות המנוח במהלך המאבק בין השניים" (ההדגשות הוספו).