העליון החמיר בעונשו של אדם שביצע עבירות מין חמורות בקטינות-ירצה 17 שנות מאסר

השופטת ע' ארבל:

           בפנינו ערעור וערעור שכנגד על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 11/08 (כב' השופטים נ' מוניץ, ש' אטרש, ע' עילבוני) לפיו הושת על המשיב עונש של 15 שנות מאסר בפועל בצירוף שני עונשי מאסר על תנאי. כן הופעל במצטבר עונש מאסר על תנאי בן חודשיים שהוטל על המשיב בהליך קודם ותשלום פיצוי למתלוננת.

1.             בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, שתחילה כפר בכתב האישום, על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת עסקת טיעון באינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 345(ב)(1)+(2)+(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק אוחוק העונשין); בשני מעשי סדום בנסיבות אינוס לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(1)+(2)+(3) לחוק; ובמעשים מגונים בנסיבות אינוס (מקרים רבים) לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(א)(1) ו-345(ב)(1)+(2)+(3) לחוק.

           לפי עובדות כתב האישום המתוקן בהן הורשע המערער, ביום 6.3.08 חזרה המתלוננת, שהיתה בעת ביצוע המעשים בת 12.5, בהסעה מבית הספר לביתה וכשירדה בתחנת האוטובוס, פגשה במערער שביקש את עזרתה בנשיאת שקיות. המתלוננת נענתה לבקשתו. לאחר שהתעורר אצלה חשד שהדבר אינו כשורה, ביקשה לשוב לביתה, אולם המערער שכנע אותה כי הם מיד מגיעים למקום בו נמצאות השקיות. כשהגיעו לחורשה מבודדת אמר המערער למתלוננת כי בכוונתו לקיים עימה יחסי מין. לאחר שהמתלוננת התנגדה וצעקה לעזרה, הכה אותה המערער ואיים עליה כי אם תצעק או תתנגד - ידקור אותה וירצח את בני משפחתה המוכרים לו. כן ציין כי הוא רציני בכוונותיו. המתלוננת צייתה לו והטילה את מימיה בתחתוניה מרוב פחד. לאחר שהחל המערער ללטף את רגליה ולהצמיד את ידה לאיבר מינו, התחננה בפניו שיפסיק, אולם הוא הפסיק רק כאשר חלף רכב בסמוך למקום, אז הוביל אותה לשדה סמוך. בהגיעם לשדה, חשף המערער את איבר מינו וביקש מהמתלוננת ללטפו, אולם היא סירבה. בהמשך, הורה לה למצוץ את איבר מינו והחדירו לפיה. המתלוננת, שחששה ממנו, צייתה לו. לאחר מכן, הורה המערער למתלוננת לשכב על בטנה, נישק את עכוזה, מישש אותו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, תוך שהיא בוכה מכאבים ונאנקת. בהמשך, הורה לה לשכב על גבה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולאחר מכן אונן בפניה עד שהגיע לפורקן והחדיר את איבר מינו אל איבר מינה בשנית, למשך מספר דקות. בשלב זה עזב המערער את המקום והורה למתלוננת להישאר שם עוד מספר דקות.

           כתוצאה מהמעשים, נגרמו למתלוננת פצעים וקרע בפי הטבעת, המטומה וקרע בקרום הבתולין, שריטות על לחיה, בגב כף ידה ובעכוזה.

2.             לאחר הרשעתו ובשלב הטיעונים לעונש, ביקש המערער לצרף כתב אישום שהוגש נגדו בבית משפט השלום בנצרת בתיק 4997/09/08 בגין עבירה של עסקה אחרת בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי בלבד והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית - עבירות לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 ולפי סעיפים 7(א)+(ג) בצירוף סעיף 29(ג) לפקודה. לפי כתב האישום המתוקן, הסמים נתפסו במהלך ביקורו של אחיו של המערער, שביקר את המערער בעת ששהה במעצר בגין עבירות המין בהן הואשם. המערער הורשע בעבירות הסמים על-פי הודאתו, במסגרת עסקת טיעון.

           בהתאם להסכמת הצדדים, הוגשו לבית המשפט תסקיר בעניינו של המערער שהיה מתחת לגיל 21 בעת ביצוע המעשים, דו"ח הערכת מסוכנות ותסקיר קורבן.  כן הוגשה הערכה ראשונית של שני מומחים מטעם ההגנה, בעקבותיה הגיש המרכז להערכת מסוכנות חוות-דעת משלימה, וחוות-דעת פסיכיאטרית מטעם ההגנה.

           המדינה ביקשה להטיל על המערער מאסר שלא יפחת מעשרים שנה, בהתאם לעונש המקסימאלי הקבוע בחוק, בגין כל עבירת מין בנפרד ובחופף; מאסר מצטבר בגין עבירות הסמים; מאסר על תנאי ארוך ומשמעותי; קנס; ופיצוי למתלוננת בסך 100,000 ש"ח. נוסף על טענותיה בדבר חומרת המעשים וחשיבות ההרתעה במקרים מסוג זה, הפנתה המדינה למגמת הפסיקה במקרים דומים.

           המערער מצידו ביקש לשים דגש על השיקולים לקולא ובכללם הודאתו, החרטה שהביע, נסיבותיו האישיות הקשות והעדר עבר פלילי בעבירות מין או אלימות. כן הפנה המערער לחוות-דעת פסיכיאטרית שהגיש, ממנה עולה כי ניתן להפחית במידה ניכרת את מסוכנותו אם ישולב בטיפול מתאים.

3.             לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית המשפט על המערער עונש של 15 שנות מאסר בפועל בצירוף 3 שנות מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג פשע מסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, שנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה על פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, הפעלה במצטבר של מאסר על תנאי בן חודשיים שהוטל על המערער בת"פ 1021/06 וכן תשלום פיצוי למתלוננת שישולם בעשרה תשלומים שווים מדי חודש, החל מ-60 ימים לאחר שחרור המערער ממאסר. כן ציין בית משפט קמא כי בשל תקופת המאסר הממושכת ונוכח נסיבותיו האישיות של המערער, לא יוטל עליו קנס.

           בית המשפט התייחס בפירוט בגזר דינו לתסקיר שירות המבחן, לחוות-דעת המרכז להערכת מסוכנות ולתסקיר הקורבן, ופירט את טיעוני הצדדים. במסגרת התייחסותו לטיעוני המערער, ציין בית המשפט כי המערער הביע התנצלות על מעשיו. כן התייחס בית המשפט לחוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם המערער וקבע שלא היה בה כדי ללמד על סיכוי של ממש לטיפול ולהצלחתו, התלויה בין היתר בהסכמת המערער. בהמשך לכך בחן את שיקולי הענישה השונים בהתחשב בנסיבות המקרה, תוך שהתייחס לרף הענישה במקרים דומים ולמדיניות הענישה הכללית בעבירות מין המאופיינות בחומרתן. לחומרה זו, ציין בית המשפט, נלוו במקרה דנן ניצול פער הגילים בין המערער למתלוננת ונקיטת אלימות קשה. נוסף על חומרת המעשים התייחס בית המשפט בגזר דינו היסודי גם להתרשמותם השלילית של הגורמים המקצועיים מן המערער ובפרט למסקנותיהם בדבר האחריות המוגבלת שלקח על מעשיו, להשפעת המעשים על הנפגעת כפי שעולה מתסקיר הקורבן ולעברו הפלילי של המערער, הכולל עבירת הצתה ועבירות סמים. מנגד התחשב בית המשפט גם בנסיבות חייו הקשות של המערער, הודאתו וגילו הצעיר ונוכח כל אלה גזר את הדין. 

4.             המערער הגיש ערעור על חומרת העונש ואילו המדינה הגישה ערעור שכנגד. אלו הערעורים המונחים בפנינו.

5.             המערער טען כי יש להפחית מעונשו באופן משמעותי. בין נימוקיו טען ב"כ המערער כי שגה בית המשפט בקביעתו כי חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם ההגנה מלמדת שאין סיכוי של ממש להצלחת אפיק טיפולי, אלא להיפך - לטענתו, חוות-הדעת קבעה כי קיים סיכוי גדול להצלחתו של הטיפול. כן ציין ב"כ המערער את הערכתם הראשונית של שני מומחים נוספים, שהגיעו למסקנה כי יש מקום להענקת טיפול להורדת הדחף המיני של המערער לתקופה ארוכה. להערכה זו התייחסה חוות-הדעת השניה מטעם המרכז להערכת מסוכנות ואף לאחריה, הדגיש ב"כ המערער, חזרו שני המומחים על הערכתם זו. עוד צוין כי המערער חתם על הסכמה לטיפול בזריקות להורדת הדחף המיני. לטענת ב"כ המערער, שלילת חוות-דעתם של שלושה מומחים אלה, בהתבסס על חוות-דעת המרכז להערכת מסוכנות שכלל לא התייחסה לפגיעה המינית שעבר המערער בילדותו - הינה מוטעית ופוגעת קשות באפשרות שיקומו של המערער, בין היתר נוכח חשיבות הליך הטיפול לשם הבאת המערער למצב של הכרה בבעיותיו. עוד הודגש כי הסמכתו של המערער לטיפול לא נועדה להשגת הישגים משניים כטענת המרכז להערכת מסוכנות, אלא בשל הצורך בטיפול.

           נימוק נוסף בעל משקל בטיעוני המערער נגע לנסיבות חייו. נטען כי היה מקום לייחס משקל משמעותי יותר לגילו הצעיר של המערער ולרקע המשפחתי הקשה, שבא לידי ביטוי באלימות שנקטה אמו כלפי אביו הנכה, גירושי ההורים והשארת הילדים במשמורת האב, שהתקיים מקצבת ביטוח לאומי והתקשה לשמש סמכות הורית. על רקע זה, הועבר המערער כבר בגיל צעיר למסגרות חוץ בייתיות ובהיותו בן 11 נפל קורבן לאונס והתעללות מינית על-ידי חניך בוגר בפנימיה בה שולב - אירוע שהחמיר את מצבו הנפשי וההתנהגותי. החמרה זו הובילה בסופו של יום להידרדרות לשימוש בסמים ולהידרדרותו לחברה עבריינית. לטענת ב"כ המערער, רקע זה, כמו גם חוות-הדעת המלמדות על הפרעותיו ההתנהגותיות של המערער ומצבו הנפשי המורכב - מהווים טעם להפחתה בעונשו.

6.             בערעור שכנגד ביקשה המדינה להחמיר בעונשו של המשיב, כך שתוארך תקופת מאסרו בפועל באופן שיגזר מהעונש המירבי הקבוע לצד אחת מעבירות המין החמורות בהן הורשע. כן ביקשה להורות על הטלת עונש מאסר מצטבר בגין עבירות הסמים וכי יקבע שתשלום הפיצוי יחל תוך 60 ימים מיום מתן פסק-הדין ולא מיום ריצוי המאסר.

           ב"כ המדינה טענה כי נסיבות מעשיו של המערער במתלוננת, שהן מהחמורות והקשות ביותר, מחייבות כי נקודת המוצא לקציבת העונש תהיה העונש המקסימאלי הקבוע בצד אחת מעבירות המין החמורות שביצע במתלוננת, ורק בהינתן "נקודות אור", כהגדרת ב"כ המדינה, שלטענתה לא קיימות במקרה דנן, היה מקום להקל בעונש. בין נסיבות אלה הדגישה המדינה את גילה של המתלוננת, שהיתה בעת ביצוע המעשים בת 12.5 בלבד, עובדה המעמידה את המקרה ברף החומרה הגבוה ביותר של עבירות המין. כן צוינה האלימות הקשה שנלוותה למעשי המערער והתמשכותו של האירוע. המדינה הוסיפה כי המסוכנות שנשקפת מן המערער - זו הנלמדת ממעשיו, כמו גם מחוות-הדעת והתסקיר בעניינו - הינה יוצאת דופן ומוגדרת כמסוכנות בינונית לטווח הקצר וגבוהה לטווח הארוך. בהקשר זה טענה המדינה כי בית המשפט לא הסיק את המסקנה העונשית הראויה מהקביעות שקבע בגזר הדין לענין חומרת המעשים ומסוכנות המערער. עוד נטען כי לא היתה לצד הודאתו של המערער חרטה כנה ונטילת אחריות ובכך יש כדי להשפיע על המשקל שיש לתת להודאתו ועל הערכת מסוכנותו. בהקשר זה התייחסה באת-כוח המדינה גם לחוות-הדעת המעודכנת מטעם המרכז להערכת מסוכנות ולתסקיר שירות המבחן העדכני שהונחו בפנינו, החוזרים על הקביעות בדבר סירובו של המערער לראות את הבעייתיות במעשיו, ועל כך שהוא אינו מכיר בשימוש בכוח שעשה ואינו מגלה אמפתיה לקורבן. קביעות אלה מלמדות, כך לטענת המדינה, כי אין לקבל את טיעוני המערער בדבר סיכויו של אפיק השיקום והטיפול. כן צויין שלא ניתן די משקל להשפעת המעשים על המתלוננת ומשפחתה, שידרשו משאבים רבים על מנת לשקמה.

           נוסף על כך נטען כי בית משפט קמא לא נתן די משקל לחומרתן של עבירות הסמים בהן הורשע המערער. באשר לרכיב הפיצוי בעונש, ציינה ב"כ המדינה כי נוכח תקופת המאסר הממושכת ובקשתה להחמיר בעונשו - לא עירערה על גובה הפיצוי, אולם טענה כי הקביעה שהפיצוי ישולם 60 יום לאחר השחרור מחטיאה את תכלית הפיצוי.

7.             שמענו את טיעוני הצדדים וקראנו בעיון את גזר דינו של בית המשפט המחוזי ואת המסמכים הנלווים המצויים בתיק והגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענות המערער ולקבל את טענות המדינה בערעור שכנגד, בנוגע למשכו של עונש המאסר בפועל ולמועד תשלום הפיצוי.

8.             מערך השיקולים הרלוונטיים לגזירת עונשו של אדם כרוך בתכליות השונות העומדות ביסוד הענישה, לאור אופי העבירה ונתוני המקרה הקונקרטי (ע"פ 9919/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.10)). בכללם של שיקולים אלה יש לשקול בין היתר את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, נסיבותיו האישיות של הנאשם ושאלת הצורך בהרתעתו הספציפית, לצד ההרתעה הכללית.