העליון-החובה להפקיד רשיון בשל פסילתו חלה גם אם הופקד קודם לכן עקב פסילה אחרת

השופט א' רובינשטיין:

א.       בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה מודריק) מיום 5.9.10 בתיק ע"ח 13543-08-10, בה נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה (סגן הנשיאה ויטלסון) מיום 17.5.10 בתיק ת"ד 12544/06. עניינו של ההליך, בשאלה שבית משפט מחוזי בחיפה (בתיק אחר) היטיב להגדירה:

"הערעור שבפניי עוסק בסוגיית מניין תקופת הפסילה במקרים בהם מוטלים יותר מעונש פסילה אחד. וביתר פירוט, האם אדם שהפקיד את רישיונו במסגרת הליך משפטי אחד, מחויב להגיש תצהיר בכל הליך והליך אחר ובו יצהיר על ההפקדה או שמא די בהפקדה הראשונה?" (ע"פ (חיפה) 3211/08 אלנקוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט סעב; להלן עניין אלנקוה).

רקע

ב.       הרקע העובדתי שביסוד ההליך נפרס בהרחבה בשתי החלטות קודמות (ראו החלטת השופט דנציגר בתיק בש"פ 7824/10 כהן נגד מדינת ישראל (לא פורסם) וכן החלטתי בתיק זה מיום 21.11.10; להלן ההחלטה הקודמת), ונתייחס אך לעובדות הנדרשות לצורך הכרעה. ביום 5.2.09 גזר בית המשפט לתעבורה בירושלים על המבקש עונש של פסילת רישיון למשך חודשיים. ביום 2.11.09 הפקיד המבקש את רישיונו ולפיכך (לפי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה) תקופת הפסילה צריכה היתה להימשך עד ליום 2.1.10 (להלן תקופת הפסילה הראשונה). ביום 17.11.09 נגזר על המבקש עונש פסילה נוסף בבית המשפט לתעבורה בתל אביב. ביום 8.4.10 העמיד בית המשפט המחוזי את עונש הפסילה על שנה (להלן תקופת הפסילה השניה), ובאותו יום הפקיד המבקש במזכירות בית המשפט מסמך המעיד על כך שרישיונו מופקד בבית המשפט לתעבורה בירושלים. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה, האם את תקופת הפסילה השניה יש להתחיל למנות מיום 2.1.10 (תום תקופת הפסילה הראשונה); או שמא מיום 8.4.10 (מועד הפקדת המסמך במזכירות בית המשפט). קרי, הפער הוא שלושה חודשי פסילה ושבוע.

עמדות הצדדים

ג.       לשיטת המשיבה, אשר התקבלה בהחלטות בית המשפט לתעבורה (מיום 10.5.10) ובית המשפט המחוזי (מיום 5.9.10)  - "בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין... (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון" (כלשון סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה) ולפיכך התקופה תימנה ממועד הפקדתו של הרישיון בבית המשפט בו נגזרה תקופת הפסילה המאוחרת, או ממועד הפקדתם של תצהיר ואישור בדבר היות הרישיון מופקד בבית המשפט הראשון (לפי תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961). עמדה זו התבססה על פסק דינו של בית משפט זה בעניין ביטון (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), בו נקבע כי אדם אשר הפקיד פעם אחת תצהיר לפי תקנה 557 חייב לשוב ולהפקיד תצהירים נוספים:

"הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה" (פסקה 8 לחוות דעתו של השופט לוי).

ד.       בית המשפט המחוזי בנידון דידן נדרש לשלוש תכליות של חובת הפקדת התצהיר לפי תקנה 557: "למנוע מצב של שימוש ברישיון לאחר שנפסל... 'מנהלתית'; היינו לאפשר למערכת המנהלית של בית המשפט לדווח לרשות הרישוי על הפסילה ומועד תחילת מניינה... תכלית שלישית היא... 'פסיכולוגית-חינוכית'" (עמוד 7). עוד הוסיף בית המשפט:

"הגורס כי תקנה 557(ב) אינה חלה בנסיבות של היעדר הרישיון משום שהוא הופקד בבית משפט על בסיס גזר דין קודם, מתעלם הלכה למעשה משלוש התכליות הללו כאחת" (עמוד 7).

כן נדרש בית המשפט לחוסר תום הלב של המבקש (אלא שקביעותיו מסתמכות על הנחה, אשר ככל הנראה התבררה כשגויה בעקבות ההחלטה הקודמת, לפיה המבקש קיבל חזרה את רישיון הנהיגה מבית המשפט בירושלים בטרם שב והפקידו בבית המשפט בתל אביב).

ה.       מנגד, לשיטת המבקש, יש למנות את תקופת הפסילה השניה מהמועד בו נסתיימה התקופה הראשונה - מבלי שנדרשת כל פעולה מצדו (וכנטען, זו היא מסקנת בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין אלנקוה). נאמר, כי "אין היגיון, וממילא אין חובה בדין, לבצע הפקדה כפולה. הרישיון הוא בידי הרשות, אשר אמורה לדעת 'מי נגד מי' ולהורות על העברת רשיון הנהיגה לבית המשפט הנוסף בו הוטלה על הנהג פסילה נוספת" (סעיף 19 לבקשה).

ו.       עוד נטען, כי תקנה 557(ב) מתייחסת למי שרשיונו "אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון" ולפיכך לא חלה על מי שרשיונו מופקד בבית משפט. כן הוזכר, כי גם עניין ביטון (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) אליו נדרשו בתי המשפט המחוזיים הן בענייננו והן בעניין אלנקוה, עסק במי שרשיונו אבד, ובמספר התצהירים שעליו להגיש - ולא במי שרשיונו מופקד. לשיטת המבקש, מדובר בפסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים, אשר נחלקו באופן בו ראוי ליישם את פסק דינו של בית משפט זה בעניין ביטון, ולפיכך בעניין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

דיון והכרעה

ז.       לאחר העיון בשנית, ואף שכבר החלטתי פעם אחת בעבר לדחות את הבקשה (בשל הנחה כי הרישיון הוחזר, אם כי נדרשתי לבעייתיות המשפטית), אציע לחברי לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור לגופו. בעיני דומה, כי התמונה יכולה וצריכה להיות בהירה יותר משבפלילים עסקינן. סעיף 42 לפקודת התעבורה מורה:

"42. פסילה וחישוב תקופתה

(א)        פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

(ב)        הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמת ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת.

(ג)         בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין -