העליון דן בשאלת תחולתו של סייג ההגנה העצמית - פסקדין

השופט א' רובינשטיין:

א.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לנוער (סגן הנשיא שיף) מיום 2.4.12 בת"פ 45535-06-11, שבגדרו הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והוטלו עליו עשרים חודשי מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי המתלונן שנדקר. ענייננו בשאלת תחולתו של סייג ההגנה העצמית שבסעיף 34י לחוק העונשין.

רקע

ב.         כנטען בכתב האישום הקצר, בין מ.ס (להלן המתלונן), יליד 1989, למערער, יליד 21.11.93, קטין בשעת האירוע נשוא האישום, התגלע סכסוך. בתאריך 18.6.11 בשעה 21:30 לערך, התפתח עימות מילולי בין המערער לבין המתלונן סמוך לבריכת השחיה באבו סנאן. בהמשך לכך, שלף המערער סכין ודקר את המתלונן בבטן ובבית החזה. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן, בין היתר, חבלות במעי הדק ובבית החזה. לצורך הטיפול נזקק המתלונן לניתוח ולאשפוז ממושך בבית החולים.

 ג.         לשם הבנת השתלשלות האירועים וטענות הצדדים נביא כבר עתה את עיקרי גירסת המערער כפי שהוצגה בעדותו בבית המשפט (השונה, כפי שנראה בהמשך מהודעותיו במשטרה): לטענת המערער, יום קודם לאירוע התגלע סכסוך בינו לבין אחיו של המתלונן, טליע, במהלכו קילל טליע את המערער. לטענת המערער, בהמשך לכך ביום האירוע מושא כתב האישום, יצר עמו טליע קשר והזמין אותו אליו ל"מקום של הנרגילות", וביקש להתנצל על דבריו מליל אמש. המערער הגיע "למקום של הנרגילות" עם חברו סלים. כשהגיעו, הסתבר שנערכת במקום הלויה, ולכן הציע טליע שייסעו יחדיו לאביו, כך שיוכל להיוכח כי יחסיהם עלו על דרך הישר. המערער עלה לרכב שבו היו טליע ובן דודו ג'אבר. לפתע פנה הרכב לכיוון איזור הבריכה באבו סנאן (בחקירה במשטרה טען המערער כי טליע הציע שילכו לאזור הברכה בהעדר אפשרות לקיים פגישה "במקום של הנרגילות"). כשהגיעו לאזור הבריכה, הצטרפו אליהם המתלונן וסלים וכן אנשים נוספים. כנטען, המערער הוכה בבטנו, בערפו ובברכו, והותז עליו גז מדמיע. לטענתו, בעוד אחד מבני החבורה ביקש לפגוע בו באמצעות קת רובה, הוא הופל ארצה ונתקל בסכין. כנטען, המערער תפס את הסכין, נופף בה כדי להפחיד את המתלונן ואת חבר מרעיו, וכך פגע במתלונן.

 פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ד.         בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער כאמור בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. נקבע, כי גירסתו לוקה בסתירות מהותיות, וכי עשה רושם בלתי אמין. כך בהודעותיו הראשונות כפר המערער במעורבותו באירוע. הוא גרס כי היה עד לקטטה, אך לא שותף לה. כאשר סיפר המערער את ה"אמת" לשיטתו, בגירסתו השלישית במשטרה, תלה זאת במצפונו, ולא העלה את הטעם לו טען בעדותו בבית המשפט, כי סבר שאמירת האמת עלולה לפגוע במאמצים לעריכת סולחה. יצוין בהקשר זה, כי בית המשפט דחה מכל וכל את טענת המערער וחברו, סלים, שהיה עמו בקטטה, כי הונחו על ידי עורך דינו של המערער, עו"ד ויסאם עריד, למסור גירסאות שקריות במשטרה כדי שלא לפגוע בסיכויים לעריכת סולחה.

ה.         כן נדחתה טענת המתלונן ואחיו טליע כי הפגישה ביניהם לבין המערער היתה מקרית, ונקבע, כי יום קודם למפגש זה התקיימה תגרה בין המערער לטליע וכן פגישה ב"מקום של הנרגילות" בליל האירוע. נקבע, בהמשך לכך, כי למערער היה יסוד סביר להניח שאפשר שהמפגש יהא אלים. צוין, כי הגירסה הראשונה שהציג המערער ביחס להתגלגלות הסכין לידיו, "כאילו שמע את רעש הנפילה של הסכין (ומן הסתם זיהה רעש זה כרעש סכין נופלת...) והרימה, היא הזויה. לא בכדי תיקן אותה בגירסתו בביהמ"ש ומסר גירסה דמיונית פחות, אך עדיין דמיונית, על הפלתו ארצה והיתקלותו בסכין שנפלה קודם לכן" (עמ' 24-23 לפסק הדין). בית המשפט קבע איפוא כי המערער לא מצא את הסכין, כפי שנטען, אלא הביאה עמו למקום האירוע.

ו.          עוד נדחתה טענת המערער כי טרם השימוש בסכין הוכה, והוטעם, כי לא הוצג תיעוד רפואי בדבר טיפול בו, וכי נראה שהמערער ביקש להחמיר את תיאור האירוע שקדם לאירוע הדקירה. בית המשפט הדגיש, כי קיימת סתירה בין התיאור האלים שהציג המערער לזה שהציג סלים. בית המשפט לא מצא ליתן אמון בעדותו של סלים, לרבות באשר לטענתו כי המערער סיכם עם אביו של המתלונן כי יגיעו אליו לעשות סולחה, וקבע כי זו מתואמת עם זו של המערער. נקבע, איפוא, כי ממכלול הראיות עולה שהמערער לא עמד בפני סכנה ממשית שחייבה דקירת יריבו בסכין וכי יכול היה להימלט קודם לדקירת המתלונן: המערער לא סבל מחבלות ממשיות ולא נזקק לטיפול רפואי; כעולה מעדות המערער, במהלך האירוע האלים נחלץ לעזרתו ג'אבר, ובסיועו יכול היה להימלט; כעולה מעדותו של סלים, האירוע נמשך זמן קצר ביותר, ונראה כי גם בהזדמנות זו יכול היה המערער לנסות ולהימלט רגלית או באמצעות רכבו של סלים. הוסבר, כי המערער יכול היה להסתפק באיום בסכין, ולא היה צריך לעשות שימוש בה, וודאי שלא היה צורך לדקור את המתלונן פעמיים. בית המשפט ביקש להשאיר בצריך עיון את השאלה האם המערער הכניס עצמו על-ידי התנהגות פסולה למצב שבו היה עליו לנסות להתגונן; זאת, שכן לא רק שצפה אפשרות לעימות אלים והביא עמו סכין, אלא איים על טליע, דבר שהביא להסלמה; ואולם, בית המשפט הסתפק בדברים אלה כיון שהמערער לא נחקר על משמעות דבריו לטליע. בסיכומו של דבר נקבע, כי המערער אינו עומד בתנאי סייג ההגנה העצמית, וכי עשה את המעשים בכוונה לגרום לחבלה חמורה, שכן חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.

ז.  על המערער הושתו כאמור עשרים חודשי מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי המתלונן בסך 10,000 ש"ח. בית המשפט עיין בתסקיר שירות המבחן, בו תואר עברו הנקי של המערער וצוינו גורמי סיכון (אי קבלת אחריות, נשירה מלימודים) וסיכוי (העדר עבירות נוספות ומשפחה תומכת). השירות לא הציע תכנית טיפול, אך סבר כי מאסר מותנה יהא בו משום הרתעה. בית המשפט ייחס משקל לחומרת המעשים ולחשיבות בהרתעה בעבירות סכינאות. למול זה נתן בית המשפט דעתו לגילו הצעיר של המערער, למעצר הבית הממושך שבה שהה ולמצבו הבריאותי עקב מחלת לב שבה לקה. לבסוף הוסיף בית המשפט, כי נתן דעתו להמלצת שירות המבחן להקל עם המערער, אולם קבע כי מטעמי האינטרס הציבורי אינו יכול לשעות להמלצה זו.

ח.         לשלמות התמונה יצוין, כי בהסכמת המשיבה עיכב השופט פוגלמן, בהחלטתו מיום ,29.10.12 את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער.

טענות המערער

ט.         לטענת המערער, הוא עומד בתנאים שהותוו בחוק ובפסיקה לשם התקיימות סייג ההגנה העצמית. לטענתו, נקלע למארב שטמנו לו המתלונן וטליע; הוא הוכה, הותז עליו גז מדמיע ונסיונותיו לברוח מן המקום סוכלו. במצב דברים זה קמה סכנה לחייו, ופעולתו היתה נחוצה באופן מיידי לשם הדיפת הסכנה, למצער מנקודת מבטו הסובייקטיבית. ואם לא כך היה מבחינת ההתרחשות האובייקטיבית, טוען המערער לסייג שבסעיף 34יח(א) לחוק העונשין שעניינו "טעות במצב הדברים". לבסוף נטען, כי המערער מסר הסבר משכנע לכבישת "גירסת האמת" עד לחקירה השלישית במשטרה, בה שטח את גירסת ההגנה העצמית, וכי יש ליתן לכך משקל. אשר לגזר הדין נטען, כי בית המשפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה, שכן לא נתן דעתו לכך שהמערער היה קטין בזמן הרלבנטי לביצוע העבירה, ולא ייחס משקל לתסקיר שירות המבחן.

הדיון

י.          בדיון בפנינו חזר בא כוח המערער על עיקרי הדברים שבכתב, וטען כל הניתן. בין היתר, נטען, כי יש לזכות את המערער שכן בית המשפט קמא לא מצא להאמין לו מזה ולעדי התביעה מזה, ולא קבע כל ממצא פוזיטיבי. הודגש, כי המערער עלה לרכב של ג'אבר שבו גם היה טליע, וכי אילולא סבר כי פניהם לשלום, לא היה מצטרף אליהם. אשר לחומרת העונש הוטעם, כי המערער מאושפז בבית החולים חדשות לבקרים, וכל תנועה קטנה ומהירה מובילה לעלפונו. בא כוח המשיבה הדגיש, כי פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות, ואין מקום להתערב באלה. הוסף, כי בניגוד לנטען, מטעם ההגנה, בית המשפט קמא קבע ממצאים פוזיטיביים, ובין היתר, כי היה סכסוך מוקדם בין הצדדים. נטען, כי המערער לא עמד בפני סיטואציה מסכנת חיים, וכי הדבר נלמד מכך שהמערער לא פנה לקבל עזרה רפואית, ומדברי סלים ניתן ללמוד שהמערער קיבל אגרוף בלבד; ובכל מקרה שתי דקירות במיקום רגיש יש בהן ללמד על כוונה לגרום לחבלה חמורה. לעניין העונש נטען, כי בית המשפט הקל מאוד בעונשו של המערער, וכי בידי שירות בתי הסוהר לדאוג למערער לטיפול מסור ואחראי. נציגת שירות המבחן ביקשה להסב גם היא את תשומת הלב למצבו הרפואי של המערער, וציינה כי ככל הנראה עקב כך התקשה המערער להשתלב בתכנית טיפולית.

הכרעה

י"א.      טענותיו של המערער נגד הרשעתו מופנות רובן ככולן כלפי ממצאי עובדה, ובעיקר נגד קביעות מהימנות של בית המשפט המחוזי. בידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור ממעטת בהתערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לממצאי עובדה ומהימנות, שכן הערכאה הדיונית מתרשמת ישירות מן העדים השונים, ולה עדיפות בהקשר זה על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. לכן, תימנע ערכאת הערעור מהתערבות בעובדות ובממצאי מהימנות, למעט במצבים חריגים (ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז (2) 1065, 1074-1073 (1963):

"יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות מצדיקה כי בית משפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות במסקנותיה, למעט במקרים חריגים. ההסתכלות באופן בלתי אמצעי על תגובות העד, הבעת פניו, התרגשותו, אופן דיבורו, המשולבת עם בחינת תוכן הדברים ושקילתם במסגרת הכוללת היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים" (ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם; 16.4.2012) (השופטת ארבל), פסקה 11).

 כך הוא במיוחד במקרה כגון דא שלפנינו שבו הכרעת הדין מבוססת אך על ממצאי מהימנות, ואין בנמצא כמעט תימוכין ראייתים אובייקטיביים. יצוין, כי בית המשפט עשה שימוש בכלל של "פלגינן דיבורא" וביחס לעדויות שונות ברר את חלקי האמת, לפי התרשמותו, גם אם - יש לומר - אין זה פשוט בנדון דידן לבחון במשקפיים ערעוריות את ההתייחסות לראיות מזה ומזה. בע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133 (1991), ציין הנשיא מ' שמגר: