העליון דן בשאלה האם דחייה על הסף של תביעה מחמת התיישנות היא החלטה דיונית או מהותית

1.            בית משפט השלום בקריות (תא"ק 20736-12-09, כב' השופטת ע' אטיאס) דחה על הסף את תביעתו של המשיב כנגד המבקשת מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 53546-08-10, כב' השופטת ח' הורוביץ) קיבל את ערעורו של המשיב, והורה על החזרת התיק לבית המשפט השלום לדיון בתובענה לגופה. כנגד הכרעה זו מופנית בקשת רשות הערעור המונחת לפניי.

2.            בטרם אתייחס לבקשה ולנימוקיה, יש לעמוד על שאלה דיונית מקדמית העולה לאור צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו). לפי סעיף 1(7) לצו זה (להלן: סעיף 1(7)), לא תינתן רשות ערעור על "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה". האם החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את הדחייה על הסף נופלת בגדרי "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין"?

           סעיף 1(7) זכה לביאור בבש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני (9.11.2010). גבולות הגזרה שלו הוגדרו שם כך:

"החלופה הקבועה בס' 1(7) - החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה - עניינה ביטול פסק דין או ביטול החלטה מבחינה דיונית מובהקת, אך לא מבחינה מהותית. נדמה, כי החלטה דיונית מובהקת בדמות קבלת בקשה לביטול החלטה קודמת מתעוררת, למשל, בשני סוגי מקרים. האחד, מצב בו צד נוקט פעולה באיחור - הגשת מסמכים או תשלום חיוב כספי שנקבעו על ידי בית המשפט. החלטת הביטול תתעורר באם החליט בית המשפט להפעיל סנקציה נגד הצד המאחר, ולאחר מכן תיקן האחרון את דרכיו ופעל כנדרש אם כי באיחור. השני, מצב בו בית המשפט קיבל החלטה מבלי לשמוע צד, משום שלא התייצב, או משום שלא נתבקשה תגובתו, כגון: מתן פסק דין או החלטה בשל אי התייצבות אחד מהצדדים. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 נועדה לספק מעין תרופה לכך, תוך מתן אפשרות לביטול החלטה או פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד. דוגמא זו הובאה משום שעסקינן, כאמור, בהחלטה דיונית מובהקת אשר ניתן להחילה במצבים שונים על ציר ההליך המשפטי".

הנימוקים להבחנה בין החלטה דיונית מובהקת להחלטה מהותית הוסברו בהחלטה הנ"ל בהרחבה, ואין אפוא צורך לחזור עליהם כאן. השאלה שעלינו להכריע היא אם הכרעה לבטל דחייה על הסף של תביעה מחמת התיישנות היא החלטה דיונית מובהקת הנופלת לגדריו של סעיף 1(7) (שהלוא במשפטנו ההתיישנות היא - בסופו של דבר - עילה דיונית לדחיית התביעה) אם לאו.

           דעתי היא שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. ההבחנה הנ"ל בין החלטה מהותית להחלטה דיונית מובהקת היא נדבך מובנה בתוך הגדרתו הכללית של הצו כעוסק בהחלטות שהסיבה שאין עליהן ערעור בזכות היא היותן בגדר "החלטה אחרת" ולא היותן ערעור בגלגול שני. כפי שנכתב ברע"א 6269/11 חמדאן נ' וקים (22.11.2011):

"הצו עוסק בבקשות למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" - החלטה שהסיבה שאין עליה ערעור בזכות היא היותה החלטת ביניים. הצו קובע שישנן החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור, וזאת משום שאין הצדקה לעיכוב ההליך בגינן, וניתן - אם יהיה צורך בכך - להזכיר את ההשגות עליהן במסגרת הליך הערעור על התוצאה הסופית (ראו גם דברי השופטת ע' ארבל, רע"א 10343/09 ארץ נ' וויטמן (14.10.2010)). בראייה זו, הצו לא נועד להגביל את בית המשפט בבואו לבחון אם להעניק רשות ערעור על פסק דין בגלגול שלישי, דבר שאינו נוגע לעיכובו של ההליך וסרבולו. בדומה לכך, הצו גם איננו עוסק  בבקשת רשות ערעור על פסק דין בגלגול שני - דבר המתקיים ביחס לערעור על פסק דין בבית המשפט לתביעות קטנות".

הנגזר מכך לענייננו, שגם אם נראה החלטה בעניין התיישנות כהחלטה דיונית, בסופו של דבר מדובר בפסק דין של בית משפט מחוזי המקבל ערעור על פסק דין של בית משפט שלום, ופסק דין שכזה אינו נכלל בגדר הצו, וניתן לשקול מתן רשות ערעור עליו. על כך יש להרחיב: החלטה בעניין התיישנות הינה החלטה מהותית ולא דיונית. ואל תשיבני שהתיישנות היא עילה דיונית. לא בכך עסקינן, אלא בסיווג ההחלטה - האם היא דיונית או מהותית לפי הצו. דעתי היא שההחלטה בעילת ההתיישנות היא מהותית, ולא דיונית. אין לעשות גזירה שווה בין החלטה מעין זו, לבין החלטות דיוניות כמשמעותן בצו (למשל: הזמנת עדים, היקף כתבי הטענות וסדר שמיעת המשפט). משטר התיישנות מצוי בחוק עצמאי, ואיננו עניין של שיקול דעת של הערכאה המבררת או פרשנות תקנה מתקנות סדר הדין האזרחי. מכאן מסקנתי, שלצורכי הצו מדובר בהחלטה מהותית ולא דיונית מובהקת.

           לכך יש להוסיף, שאף שבסופו של דיון בתביעה לגופה בבית משפט השלום ניתן יהיה לבחון את התיק בחינה ערעורית במסגרת ערעור על פסק הדין שיינתן, כלל אין זה ברור אם ניתן יהיה לחזור ולהעלות את טענת ההתיישנות. על פי ההלכה שנפסקה (ברוב דעות) ברע"א 8629/08 עטר נ' חייט (5.10.2011), החלטת בית המשפט המחוזי בעניין ההתיישנות לא תחזור ותיבלע בפסק הדין שייתן בית משפט השלום בתביעה לגופה, והדרך להשיג עליה היא רק במסגרת של בקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון. המועד להגשת בקשת רשות ערעור שכזו הוא 30 ימים מיום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי. במילים אחרות, יישום סעיף 1(7) על המקרה דנא יביא, על פי ההלכה שנקבעה, לכך שכלל לא ניתן יהיה להשיג - בזכות או ברשות - על קבלת הערעור בסוגיית ההתיישנות. תוצאה זו אין לקבל.

           משקבעתי שניתן לשקול מתן רשות ערעור בכהאי גוונא, יש לבחון את המקרה ואת טענות הצדדים.

3.            המשיב היה נשוי לבתה של המבקשת (להלן: הבת). בשנת 1992 רכשה המבקשת דירה בת שתי קומות, וסיכמה עם המשיב ועם הבת שתמכור להם את הקומה התחתונה. הם שילמו לה מקדמה בסך 12,000$. זמן קצר לאחר מכן הודיעה להם המבקשת שלא תמכור להם את הדירה. בשנת 1999 התגרשו המשיב והבת. ביום 26.12.2007 חתמה המבקשת על תצהיר בו הצהירה כי היא חייבת סך 12,000 דולר למשיב ולגרושתו וכי היא מעבירה "בהסכמה" את הכסף לנכדיה, בהגיעם לגיל 21 (להלן: התצהיר). בשנת 2009 הגיש המשיב תביעה כנגד המבקשת להשבת הסכום, תוך שהוא כופר בהסכמה הנטענת. בית משפט השלום דחה את התביעה על הסף בשל תקופת ההתיישנות שחלפה מאז שנת 1992. 

           בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וקבע שהתביעה לא התיישנה בשל שני נימוקים שונים. נימוק אחד מבוסס על טענת המשיב שהוסכם עם המבקשת שהמקדמה תושב לאחר שזו תמכור את הדירה. מכאן הסיק בית המשפט המחוזי שעילת התובענה נולדה רק בשעת מכירת הדירה. הדירה נמכרה כשנה לפני הגשת התובענה, ועל כן התובענה לא התיישנה. נימוק שני הוא שיש לקבל את האמור בתצהיר המבקשת כהודאה בזכותו המושגית של המשיב לתבוע את המבקשת בגין המקדמה ומועד ההתיישנות הוארך ונמנה ממועד ההודאה, כהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: סעיף 9). מכאן הבקשה שלפניי.

4.            המבקשת עומדת על כך שהמשיב עצמו מודה שעילת תביעתו נולדה בשנת 1992, וטענתו ממוקדת בהכרתה בזכותו בהתאם להוראת סעיף 9 הנ"ל. לדברי המבקשת, אין המשיב זכאי להסתמך על התצהיר על מנת לאתחל את מרוץ ההתיישנות מחד, אך לכפור בתוכנו של התצהיר מאידך. המבקשת, מצידה, טוענת שלא הייתה כאן כל הכרה בזכות, אלא הסכמה תחת איומי המשיב להעביר בבוא היום את סכום הכסף לנכדיה.

           המשיב, מן העבר השני, אשר הגיש את תגובתו בתוך המועד, סבור שבקשה זו אינה מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. לגופו של עניין, המשיב שב ומסכים לכך שעילת התובענה נולדה כבר בשנת 1992, אך טוען שצדק בית המשפט המחוזי בהסתמכו על הוראת סעיף 9.

5.            בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. המשוכה גבוהה יותר עת עסקינן בגלגול שלישי. כפי שנקבע על ידי הנשיא זוסמן בהמ' 863/78 דניאל לוי נ' עליזה רחמים פ"ד לג(3), 168, "כדי לזכות בהגשת ערעור שני לבית-משפט זה לא די בכך שבעל דין יצביע על אפשרות שערכאה קודמת טעתה, אלא דרוש שייראה כי עולה מפסק-הדין שאלה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית המצדיקה דיון בערכאת ערעור שנייה זו". בענייננו, לא מצאתי שהמקרה מעלה שאלה כגון זו.

           יתר על כן, גם בחינה לגופו של עניין אינה מגלה הצדקה להתערבות בהכרעת בית המשפט המחוזי. אכן, הקביעה שעילת התובענה נולדה רק בשנת 2008 רחוקה מלהיות פשוטה בנסיבות המקרה. ברם, משנסמך בית המשפט המחוזי גם על הוראת סעיף 9, די בבחינה של סוגיה זו כדי להגיע למסקנה שניתן להותיר את הכרעתו על כנה. התצהיר שעליו חתמה המבקשת מבסס את הקביעה שהיא הכירה בזכותו של המשיב, ואין במחלוקת העובדתית ביניהם לגבי ההסכמה הנטענת בתצהיר כדי להעיב על מסקנה זו.

6.            הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 4,000 ש"ח.

           ניתנה היום, כ"ט בטבת התשע"ג (11.1.2013).