העליון דן בפרשנות של פשרה במסגרת גישור.

1.        מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 35394-06-11, בגדרה קבע כי יש לפרש החלטה קודמת שניתנה על ידו כרשם בית המשפט המחוזי (שכן מונה בינתיים לשופט שנתן את ההחלטה האמורה מושא הבקשה) באופן שנדחתה בחלקה בקשת המבקשים למתן רשות להתגונן בהליך של סדר דין מקוצר. בכך נדחתה הפרשנות בה דוגלים המבקשים לפיה הוענקה להם רשות להתגונן באופן מלא.

2.        הרקע לבקשה הוא סכסוך שפרץ בין המבקשים למשיבה 1 (להלן: המשיבה) שהיו ביחד בעלי המניות של מועדון הספורט ברמת השרון (משיב 2 ולהלן: החברה). הסכסוך הגיע לפתחו של בית המשפט ובהמלצתו פנו הצדדים למשא ומתן לפשרה במסגרת גישור. נחתם הסכם פשרה - אשר כלל היפרדות ומכירת זכויות המבקשים בחברה למשיבה. נקבע בהסכם בין היתר כי במידה שיתגלה חוב של החברה שאינו מצוי במצבת חובותיה, יהיו אחראים לו המבקשים. לאחר שהשליטה בחברה עברה לידי המשיבה, התברר למשיבים כי חובותיה של החברה גדולים באופן משמעותי מאלה שעליהם הצהירו המבקשים בהסכם. על רקע זה הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים לתשלום סך של 5,152,943 ש"ח. האחרונים ביקשו מבית המשפט רשות להתגונן. הבקשה התקבלה, על ידי כב' הרשם של בית המשפט המחוזי, אך נקבעו בגוף ההחלטה מספר קביעות ביחס לטענות הגנה מסוימות שהעלו המבקשים ושלגבי משמעותן קיימת מחלוקת בין הצדדים. המבקשים סבורים כי מדובר בקביעות לכאורה ביחס לאותן טענות, בעוד המשיבים סבורים כי מדובר בקביעות סופיות שמשמעותן היא דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן באותן טענות.

           כדי לעמוד על טיב המחלוקת, להלן עיקרי הדברים מהחלטת הרשם הצריכים לעניין:

           בחלקה האחרון של ההחלטה (בסעיף 18) נקבע כי "ניתנת לנתבעים [למבקשים] רשות להתגונן כמבוקש". ניתן ללא סייג. לא צוין כי הרשות להתגונן ניתנת כשלצידה סייגים הדוחים את האפשרות של המבקשים להתגונן לגבי טענות מסוימות. כמו כן, גם בשלב מוקדם יותר בהחלטה (בסעיף 8) נאמר כי למבקשים ניתנת הרשות להתגונן, ובלשון הרשם "לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש ליתן לנתבעים [למבקשים] רשות להתגונן כמבוקש, מן הטעמים שיפורטו להלן".

           לצד זאת, כב' הרשם פירט את הטעמים להחלטתו והתייחס לחלק מטענות המבקשים כטענות שאין בהן "ממש". כך ציין כי "לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים [המבקשים] כי לפי פרושו הנכון של ההסכם, הם מחוייבים לשאת אך ורק בחובות בפועל, קרי, חובות שהוכרו על ידי החברה כחובות שיש לשלמם ואשר התגבשו עובר ליום 2.2.2011 ואף נרשמו בספרי החברה קודם למועד זה. ... מאידך, באותה מידה ממש, לא ניתן לקבוע שעל הנתבעים [המבקשים] מוטלת החובה לפרוע כל דרישת תשלום רק משום שזו מתייחסת לחוב נטען שקדם למועד כריתת ההסכם" (סעיף 15 להחלטת הרשם). בהמשך צוין כי "טענה נוספת של הנתבעים [המבקשים] שלא מצאתי בה ממש היא הטענה כאילו לא מוטלת עליהם החובה לשאת בשכרם של עובדי החברה בגין חודש ינואר 2011. ... חרף זאת, יש ליתן לנתבעים [המבקשים] רשות להתגונן גם לגבי חוב זה לנוכח טענת הנתבעים [המבקשים] לפיה יש לברר בשלב שמיעת הראיות מהן המשכורות ששולמו בפועל לעובדי החברה, שכן נתוני השכר המהווים בסיס לראש נזק זה מקורם בספרי הנהלת החשבונות של החברה, שעל אמיתותם חלקו הנתבעים [המבקשים]" (סעיף 16 להחלטת הרשם).

           על החלטת הרשם כאמור הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטלה. טענתם הייתה שההחלטה ליתן למבקשים רשות להתגונן אינה עולה בקנה אחד עם הקביעות והממצאים שנתקבלו בהחלטה. המבקשים הגיבו בהגשת ערעור שכנגד - לשיטתם "בשל הזהירות המשפטית המחייבת" - נוכח עמדת המשיבים, שעלתה לטענתם מהתכתבות בין הצדדים, ולפיה נקבעו בהחלטת הרשם מספר קביעות עובדתיות שיש להן משמעות מחייבת. בדיון שהתקיים בערעור (בפני כב' השופטת ע' צ'רניאק) הסכימו הצדדים למחוק את ערעוריהם בהתאם להמלצת בית המשפט.

           לימים, התיק נקבע לשמיעה בפני שופט של בית המשפט המחוזי שבינתיים סיים את תפקידו כרשם - ובגדרו נתן את ההחלטה הראשונה - ומונה לשופט מן המניין. בדיון קדם משפט שהתקיים, פירש בית המשפט המחוזי את החלטת הרשם באופן שבו ניתנה למבקשים הרשות להתגונן, אך בה בעת, לשיטתו, יש טענות שנדחו באופן מפורש ולגביהן לא ניתנה הרשות להתגונן. כך קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו: "באשר לפרשנות של החלטתי מיום 9.7.12 הרי שהחלטה זו מדברת בעד עצמה. אכן, ניתנה לנתבעים [למבקשים] רשות להתגונן, אך מאידך יש טענות מסויימות שנדחו באופן מפורש, למשל הטענה שצויינה בסעיף 15 להחלטה ... דוגמא נוספת היא הטענה שצויינה בסעיף 16 להחלטה ... וניתן למצוא טענות נוספות שנדחו בגוף ההחלטה".

3.        על רקע זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. המבקשים טוענים כי בגדר ההתדיינות בתיק העיקרי לגופו, על בית המשפט המחוזי לדון בכל טענות ההגנה שהועלו על ידם בבקשה שהגישו למתן רשות להתגונן. לטענתם, בקשתם לרשות להתגונן התקבלה כפי שהיא. המבקשים סבורים כי הקביעות שבמחלוקת המופיעות בהחלטת הרשם הן קביעות לכאורה בלבד שניתנו בגדר החלטת ביניים בהליך ואין בהן משום סוף פסוק בפלוגתא כלשהי בין הצדדים. לדבריהם "בית המשפט קמא סבור, שהואיל ודחה, לשיטתו, בכובעו כרשם שדן בבקשת הרשות להתגונן טענות הגנה שונות של הנתבעים, כעת, בכובעו כשופט, לא ידון עוד באותן טענות הגנה לגופן". עוד טוענים המבקשים כי קיימת אי וודאות באשר לפלוגתאות שיידונו לגופן, הואיל ולמעט שתי טענות הגנה לגביהן ציין בית המשפט בהחלטתו מושא בקשת רשות הערעור כי נדחו בהחלטת הרשם, לא פירט בית המשפט אילו טענות נוספות נדחו על אף שציין כי "ניתן למצוא טענות נוספות שנדחו בגוף ההחלטה".

           המשיבים מצידם טוענים כי בהחלטת הרשם נדחו רוב רובן של טענות ההגנה שהעלו המבקשים אך הותר להם להתגונן במספר טענות מצומצם ביחס למלוא סכום התביעה. עוד טוענים המשיבים כי המבקשים הבינו היטב את משמעות החלטת הרשם - המהווה לדידם פסק דין חלקי ביחס לאותן טענות הגנה שנדחו - אך לבסוף ויתרו על הגשת ערעור. לטענתם, הערעור שכנגד שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי לא הוגש לערכאה הנכונה משום שמדובר בפסק דין חלקי ובכל מקרה הם משכו את הערעור ובכך ויתרו על האפשרות לערער.

           יצוין כי בשל המורכבות המתוארת של ההליכים לרבות טיבה של החלטת בית המשפט המחוזי כפי שניתנה, לא חלה המגבלה הקבועה בסעיף 1(9) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

4.        לאחר עיון בחומר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל וכי את החלטת הרשם יש לפרש באופן בו ניתנה למבקשים רשות להתגונן ללא סייג בתובענה שהוגשה נגדם. הגם ויש מקום להערה מקדמית משום חפיפת הזהות בין הרשם שנתן את ההחלטה בבקשה למתן רשות להתגונן ובין השופט אשר בינתיים מונה לתפקיד זה והבהיר במסגרת זו את החלטת הרשם, מצאתי לנכון תחילה לבחון את העניין לגופו. השאלה שבמוקד היא האם פרשנות החלטת הרשם מובילה לתוצאה שניתנה למבקשים רשות להתגונן באופן מלא או לתוצאה שהרשות להתגונן ניתנה באופן חלקי לגבי טענות מסוימות בלבד.

           אף שלא דובר רבות בפסיקה בעניין פרשנותה של החלטה שיפוטית, הייתי מדגיש שניתן להתייחס להכרעה משפטית, תהא זו החלטה תהא זו פסק דין, כטקסט משפטי בדומה לטקסטים משפטיים אחרים (ראו: בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מה(5) 1 מפי השופט א' ברק והשוו עמדת השופט ח' מלצר בבר"ם 9343/10 אליאס נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה בפס' 13 (16.1.2013)). לצד זאת הכרעה שיפוטית מהווה טקסט משפטי מסוג אחר. היא בעלת מעמד נורמטיבי מיוחד. לכן נכון וראוי כי הגורם המכריע ינמק את הכרעתו (ראו למשל תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי). ברם, החלק האופרטיבי בהכרעה עומד בפני עצמו ומחייב. חלק זה חייב להיות ברור. במובן מסוים ככל שהחלק האופרטיבי אינו ברור הטקסט המשפטי בדמות ההכרעה טומן בחובו כשלון. הוא עשוי לדרוש הבהרה או תיקון - קרי טקסט משפטי נוסף. בל נשכח, כי הכרעה שיפוטית נועדה להעניק פתרון לסכסוך קונקרטי. עיניה נשואות להליך שמונח לפני הגורם המחליט. בכך שונה היא מטקסטים משפטיים אחרים כגון חקיקה או אפילו חלקים כלליים בפסק דין שפניהם לעתיד. החלק האופרטיבי, מטרתו ותכליתו להיות סופי ולא תלוי נסיבות או התפתחויות עתידיות בלתי ידועות. בכך נבדל הוא מחוזה למשל.

           ככלל, החלטות שיפוטיות נושאות משמעות אופרטיבית וככאלה הן חייבות להיות ברורות. השורה התחתונה בהכרעה שיפוטית הופכת מניה וביה להכרעה ראשונה במעלתה. כך למשל יכולה התוצאה האופרטיבית של הכרעת בית משפט להיות בדמות סנקציה שהושתה על מי שהורשע בפלילים. בהליך האזרחי היא יכולה להיות למשל בפסיקה על סכום פיצויים שצריך צד אחד להעביר למשנהו. כן יכולה להיות תוצאת ביניים שמשפיעה על המשך ההליך השיפוטי. בית המשפט יכול להורות על הגשת מסמכים שונים, כן הוא יכול להורות על דיון שיתקיים בגדר ההליך השיפוטי, וכן יכול שייתן הוראות אחרות. המשותף לכל אלה, אם כתוצאה סופית ואם כתוצאת ביניים, שהצדדים יודעים את אשר מוטל עליהם ואת אשר עתיד להתרחש בגדר ההליך או בסיומו נוכח ההחלטה. במילים אחרות, התשובה לשאלה "ומה המצב המשפטי?" צריכה להיות ברורה לבעלי הדין נוכח ההחלטה.

           אף כאן, כגון במקרים רבים, המציאות המשפטית בשלה. הכרעות שיפוטיות ניתנו על ידי בשר ודם ויכולות להיות מוטעות. לעיתים, הטעות חיצונית, לאמור הטקסט המשפטי כשלעצמו קוהרנטי אך נפלה בו שגגה - ולעיתים הטעות פנימית, כך שקיימת סתירה בתוך הטקסט. למשל, פסיקה לחייב צד א' לשלם לצד ב' שיעור כסף מסוים על סמך חיבור בין ראשי נזק שונים כאשר ברור שנפלה טעות בתחשיב שבתוצאה הסופית. יתכנו גם מקרים, בהם ניתנה החלטה שיפוטית שאינה ברורה דיו, והצדדים או מי מהם עשוי להיוותר בערפל מסוים באשר למשמעותה המעשית של ההחלטה לגביו.

           מה הדין במצבים המתוארים? למשל באם בית המשפט קבע ששתיים ועוד שתיים הם חמש האם התוצאה המשפטית של פסק הדין היא חמש או ארבע? התשובה היא חמש. על בעל דין שמסתייג מההכרעה לפנות לבית המשפט בבקשה להשתמש בסמכותו לתיקון הטעות "הטכנית", בהתאם להגדרה הקבועה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובתקנה 525 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כמו כן, אם הטעות אינה "טכנית" רשאי בעל דין לערער על התוצאה שעולה מן ההכרעה. באותם מקרים עשוי בית המשפט להידרש לפרשנות של ההחלטה או פסק הדין. ברובד הכללי דרך דיונית נוספת היא תביעה חדשה לביטול פסק דין למשל במקרה מתאים של הטעיה בהסכם פשרה (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי פס' 446 (מהדורה שביעית, 1995)).

           אלו האפשרויות. המשותף להן - פניה לבית המשפט המוסמך לתקן את הטעות או את ההכרעה הדורשת הבהרה. ברם, אין אפשרות של עשיית "תיקון פסק דין עצמי". לאמור, להתעלם מן הטעות ולצפות כי הגורמים אשר יתייחסו להכרעה בהמשך הם אשר יתקנו את אשר דרוש תיקון שלא על פי הדרך של הגשת הליך ערעורי או בקשה לתיקון טעות לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. מה הרציונאל בדרישה זו? הרי אם נחזור לדוגמה שהובאה לעיל ברי כי שתיים ועוד שתיים שווים ארבע ולא חמש. אולם גם אם יש הכרעות ברורות לא תמיד ברור ומוסכם איזו הכרעה שייכת לקבוצה הזו. החלטה ברורה בעיני הזוכה למשל לא תמיד תהיה ברורה בעיני המפסיד. ובמקרים רבים ההיגיון עומד לשני הצדדים. למשל, אולי הטעות אינה בחיבור הסופי אלא בהצגת הנתונים. אולי בית משפט שהגיע לחמש בדוגמה לעיל התכוון לחבר שתיים ועוד שלוש ולכן הטעות אינה בשורה התחתונה. כך או כך, דווקא בשל כוחו המחייב של בית המשפט מועצמת השורה התחתונה, קרי התוצאה האופרטיבית של פסק דין או החלטה. אחרת, תיווצר אי וודאות בטקסט המשפטי, מצב שאין להשלים עימו בשל התכלית של פסק דין או החלטה שיפוטית. לאחר עיון בהנמקה רבת ההיקף או מעטת ההיקף, השורה האחרונה בהכרעה הופכת איפוא לשורה הראשונה. אין זה אומר שזהו סוף פסוק. כאמור ניתן לתקן את התוצאה. לעיתים הטעות כה ברורה ומדברת בעד עצמה כי אף בית משפט שנתן את ההחלטה המקורית רשאי לתקנה. אך המרחק רב בין נקיטת דרך דיונית לתקן את אשר דרוש תיקון או אפילו את אשר זועק לתיקון לבין מצב שבו צד, בנבדל מבית משפט, מתקן את הטעות או מתעלם ממנה.

5.        בפרשנות החלטת הרשם המונחת לפניי, הכף נוטה ברורות לטובת פירוש ההחלטה באופן שבו ניתנה למבקשים הרשות להתגונן ללא סייג. ה"שורה התחתונה" של ההחלטה, על מובנו הלשוני של הביטוי ועל מובנו המטפורי, אחת היא: למבקשים ניתנה רשות להתגונן כמבוקש. לצד האמירה שלמבקשים ניתנת רשות להתגונן כמבוקש, לא צוין בהחלטת הרשם כי לא ניתנת רשות להתגונן לגבי טענות מסוימות. אף לא צוין בצורה מפורשת בגוף ההחלטה כי לא ניתנה רשות להתגונן לגבי חלק מהטענות. אמנם, אכן בהחלטת הרשם קיימות אמירות המלמדות על חולשתן לכאורה של טענות מסוימות שבפי המבקשים. למשל נכתב כי בטענות מסוימות אין ממש. אולם כידוע לצורך קבלת רשות להתגונן די בהעלאת הגנה בדוחק. לכן כאן, יותר ממקרים אחרים, יש פחות משמעות לאמרות בדרך לשורה התחתונה. כך או כך אודה כי אין זה הנימוק העיקרי העומד ביסוד הכרעתי. כאמור, השורה התחתונה היא השורה המחייבת. במקרה זה הקביעה היא שניתנה למבקשים רשות להתגונן כמבוקש.

            על כל אלה ניתן להוסיף את האופן בו התייחסו הצדדים להחלטת הרשם. נראה כי גם המשיבים פירשו את ההחלטה באופן בו ניתנה למבקשים הרשות להתגונן ללא סייגים. הערעור שהגישו המשיבים נפתח בזה הלשון: "מוגשת בזה הודעת ערעור על החלטת הרשם ... בה התיר למשיבים להתגונן מפני התובענה, אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. החלטת הרשם הנכבד ניתנה, הגם שנקבע לגבי טענות ההגנה של המשיבים, במפורש, וגם לא אחת, שמדובר בטענות: דחוקות למדי; קלושות; חסרות היגיון; אינן ראויות להישמע; תלויות על בלימה; וכיוצא באלה" (הדגשה במקור). ובהמשך כותבים המשיבים: "לא יתכן שמחד, יודבקו לטיעוני המשיבים שלל תיאורים הממחישים עד כמה קלושה ודחוקה הגנתם מפני התובענה דנן, ומנגד, באותה נשימה, תוענק למשיבים רשות מלאה, בלתי מסויגת, להתגונן מפניה" (הדגשה במקור). אמנם, המבקשים הגישו אף הם הודעת ערעור, שכנגד, אך הדבר נבע לדבריהם מכך שהמשיבים התייחסו לקביעות בהחלטת הרשם כאילו מדובר בפסק דין מחייב. בהודעת הערעור שכנגד ציינו המבקשים: "מדובר בהחלטה במסגרתה התקבלה בקשת רשות להתגונן שהגישו המערערים שכנגד. במסגרת ההחלטה, קבע כב' הרשם מספר קביעות, שהמערערים שכנגד סבורים, בכל הכבוד הראוי, שהינן שגויות מיסודן ועדיין, לא היה בא ערעור שכנגד זה לאוויר העולם, אלמלא המשיבות שכנגד היו מתייחסות לקביעות שבהחלטה כאילו מדובר בפסק דין מחייב אשר סתם את הגולל על הדיון במחלוקות מרכזיות שבתיק". הנה כי כן, המקרה הקונקרטי על נסיבותיו מחזק את המסקנה כי ניתנה רשות להתגונן כמבוקש ולא באופן חלקי.

           מכל מקום, בדיון שהתקיים בערעור בבית המשפט המחוזי (בפני כב' השופטת ע' צ'רניאק) קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט שהציע למחוק את הערעורים. אם רצו המשיבים שבית המשפט יצהיר כי בעניין טענות מסוימות לא ניתנת למבקשים רשות להתגונן, היה עליהם לעמוד על הערעור שהגישו ולא למחוק אותו. עם זאת, נוכח הנסיבות לפיהן לא ברור כיצד הבינו הצדדים את החלטת הרשם לאחר הדיון שהתקיים בעניין הערעורים בפני בית המשפט המחוזי - אין במחיקת הערעור על ידי המשיבים כשלעצמה כדי להטות את הכף לטובת המבקשים, אך יש בה כדי לסייע לכך.