העליון דן בבקשה לעיכוב ביצוע גזר דינה של אם שהורשעה בחטיפת בנה ממשמורת

1.       המבקשת הורשעה בעבירות של חטיפה ממשמורת והפרת הוראה חוקית. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט יורם צלקובניק) דן אותה ל-5 שנות מאסר לריצוי בפועל ומאסר-על-תנאי. המבקשת הגישה ערעור לבית משפט זה על חומרת עונשה, ומכאן בקשתה לעכב את ביצוע העונש עד למתן פסק דין בערעור.

רקע

2.       בקשה זו לעיכוב ביצוע גזר הדין היא חוליה בשרשרת ארוכה של דיונים משפטיים בעניינה של המבקשת: תחילתה בבתי משפט בבלגיה ובצרפת; המשכה במסכת דיונית 'תוצרת הארץ' - בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בבית המשפט העליון וחוזר חלילה; בקשה הוגשה לבית הדין האירופי לזכויות אדם; וסופה של הפרשה עדיין לא נודע.

3.       אלו הם ציוני-הדרך המרכזיים בפרשה: בשנת 1998 נישאה המבקשת בצרפת לו.ג'. כעבור שנה, ביום 1.8.1999, נולד בנם בבלגיה. לאחר כארבע שנות נישואין, בשנת 2002, החלו הליכי גירושין בין בני הזוג, אלו הסתיימו בשנת 2004, ואז נרשמו בני הזוג בבלגיה כגרושים. במסגרת ההליכים הללו נקבע בבית המשפט הבלגי, כי בנם הקטין יוחזק במשמורת אמו (המבקשת), ונקבעו סדרי ביקור של הקטין אצל אביו. בהמשך התיר בית המשפט בבלגיה למבקשת להעתיק את מגוריה מבלגיה לצרפת, תוך קביעת סדרי ביקור של הקטין אצל אביו, אשר המשיך להתגורר בבלגיה. המבקשת עברה להתגורר עם בנה בצרפת, ובד בבד ערער האב על החלטת בית המשפט. ביום 22.11.05 קבע בית המשפט לערעורים בבריסל כי החל מיום 3.1.2006 תעבור המשמורת על הקטין לידי אביו. עוד נקבע כי על המבקשת ועל גרושה (אבי הקטין) להודיע הדדית זל"ז על כוונת זולתו לצאת עם הקטין אל מחוץ לבלגיה או לצרפת. ביום 21.12.2005 הגישה המבקשת תביעה למשמורת על הקטין בצרפת. ביום 4.1.2006 העתיקה המבקשת, ועמה הקטין, את מגוריה לישראל. ביום 7.3.2006 נדחתה תביעתה של המבקשת בבית המשפט הצרפתי, ונקבע כי פסק הדין הבלגי עומד על מכונו והריהו בר-אכיפה בצרפת.

4.       ביום 18.6.2006 הגיש האב תביעה בישראל להשבת הקטין למשמורתו בבלגיה. בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע פסק ביום 9.1.2008 כי על המבקשת להחזיר את הקטין לידי אביו. ערעור על פסיקה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 20.2.2008. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, נדונה כערעור, ונדחתה ביום 8.4.2008. בפסק-הדין נקבע כי הקטין יוחזר לאביו בבלגיה לא יאוחר מיום 1.6.2008.

5.       בהחלטה מיום 21.5.2008 דחה בית המשפט העליון את מועד החזרתו של הקטין ליום 15.6.2008 לצורך ביצוען של פעולות הכנה לקראת חזרתו לבלגיה. עוד נקבע באותה החלטה כי "לא תתאפשר דחייה נוספת של המועד האמור".

6.       לאחר סבב נוסף של התדיינות משפטית קבע בית משפט העליון, ביום 1.7.2008, כי יש להשיב את הקטין לידי אביו לאלתר. ביום 3.7.2008 נדחתה על הסף עתירה נוספת של המבקשת לבג"ץ לעכב את יציאתו של הקטין מישראל. באותו יום הייתה המבקשת אמורה לציית להוראות בית המשפט ולמסור את הבן על מנת שיעלה על מטוס בדרכו לאביו בבלגיה; אלא שאזנעלמו עקבותיו.

7.       ביום 9.7.2008 הוגש כתב אישום נגד המבקשת בעבירות של חטיפה ממשמורת והפרת הוראה חוקית. על-פי כתב האישום, הפרה המבקשת את החלטת בית המשפט העליון, שוב ושוב לא מסרה את הקטין לידי אביו, ודאגה להסתירו. עוד צויין כי "עד ליום הגשת כתב האישום, מקום הימצאו של הקטין אינו ידוע".

8.       ביום 27.4.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע את המבקשת בהפרת הוראה חוקית. עונשה נגזר לשנת מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. המבקשת מזה והמדינה מזה ערערו על פסק-הדין. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של המדינה ודחה את ערעורה של המבקשת. בפסק הדין מיום 26.2.2013 הרשיע בית המשפט העליון את המבקשת בעבירה נוספת - חטיפה ממשמורת. לצורך הדיון בגזר הדין, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי.

9.       בגזר הדין מיום 9.5.2013 הוטל על המבקשת כאמור עונש של חמש שנות מאסר ומאסר על-תנאי. מועד תחילת ריצוי העונש נקבע ליום 9.6.2013. המבקשת הגישה ערעור על גזר הדין; לכשינתן פסק הדין בערעור בכוונתה להגיש לדבריה בקשה לדיון נוסף; ומכאן בקשתה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. את בקשתה הגישה סמוך מאד למועד שנקבע לתחילת ריצוי העונש. בהחלטה מיום 13.6.2013 עיכבתי את תחילת ביצוע עונש המאסר עד לאחר דיון והחלטה בבקשת המבקשת לעיכוב הביצוע.

עיקר טענות המבקשת

10.     בפי המבקשת מספר טענות: (1) פסק הדין של בית המשפט העליון בעניינה יצר הלכה חדשה באשר לגבולות עבירת חטיפה ממשמורת. בכוונתה להגיש בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, ואם יתקבלו טענותיה, יהא בכך כדי להשפיע על תוצאות גזר הדין. לטענת המבקשת, נוכח חדשנותה של ההלכה ועמידתה בסתירה להלכות קודמות, טובים הם הסיכויים לקבלת בקשתה לדיון נוסף; (2) מספר שגיאות נפלו בהחלטת בית המשפט לערעורים בבריסל, אשר קבע כי המשמורת על הקטין תופקד בידי אביו. המבקשת מציינת כי ביום 19.4.2013 התקבלה בקשתה לקיום דיון מוקדם בעניין זה בבית הדין האירופי לזכויות אדם. במידה ותתקבל עתירתה שם, תבוטל החלטת בית המשפט הבלגי, אשר עומדת ביסוד הדיונים בערכאות השיפוט הישראליות. לדידה, מצב משפטי זה יגרור שינוי הכרחי בעונשה; (3) המבקשת טענה עוד על הרקע לביצוע העבירות, סכסוך משפחתי שנמשך שנים רבות בנוגע להסדרי המשמורת על בנה הקטין; מדובר בענישה קשה ומכבידה החורגת מרמת הענישה המקובלת. המבקשת היא אשה בת 48, נורמטיבית, מעולם לא הסתבכה בפלילים, שהתה תקופה ארוכה בתנאי 'מעצר בית' מבלי שהפרה אותם, התייצבה לכל הדיונים במשפטיה, ולא ניסתה להתחמק מאימת הדין. הצטברותם של כל אלה, לטענת המבקשת, מביאה למסקנה על אודות סיכויים טובים לביטול גזר הדין, ומכאן לטענתה יש לעכב את ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק הדין בערעור. לחלופין ביקשה לעכב את ביצוע גזר הדין בשל מצבה הרפואי בעקבות ניתוח שעברה לאחרונה ברגליה.

עיקר תשובת המדינה

11.     מנגד טוען בא כוח המדינה כי הסיכויים לקבלת הבקשה לדיון נוסף הם ברמה נמוכה. בהרשעתה של המבקשת על-פי פסיקת בית המשפט העליון בחטיפה ממשמורת, אין משום הלכה חדשה, אלא לכל היותר התפתחות של ההלכה הקיימת. ככזו, אין בה כדי לבסס עילה לדיון נוסף. זאת ועוד, פסק הדין ניתן פה אחד על דעת שלושת שופטי ההרכב, וגם מטעם זה הסיכוי לקבלת הבקשה לדיון נוסף הוא קלוש. באשר להליכים המתנהלים בבית הדין האירופי לזכויות אדם טוען ב"כ המדינה כי אין ביכולתם לשנות מהכרעת הדין המרשיעה, אשר התבססה על הפרת הוראותיו של בית המשפט בישראל. עתירתה של המבקשת לבית הדין האירופי לזכויות אדם היא מהלך סרק, משום שעל-פי כללי בית הדין היה עליה לנקוט בהליך זה בתוך 6 חודשים מיום מתן ההחלטות הרלבנטיות בבתי המשפט בבלגיה ובצרפת (והיא עשתה כן רק בחלוף 7 שנים), וגם זאת רק לאחר מיצוי הליכי הערעור בערכאות הגבוהות בשתי המדינות הללו. משלא עשתה כן, לא יזקק בית הדין האירופי לזכויות אדם לעתירתה. מכל מקום, גם אם יתברר בדיעבד כי נפלה טעות בפסיקת בתי המשפט בבלגיה או בצרפת, דבר שהיתכנותו מזערית, לא יהא בכך כדי לגרוע מחומרת מעשה החטיפה שעשתה המבקשת. סיכויי הערעור להתקבל הם אפוא נמוכים מכל בחינה שהיא, לנוכח מעשיה החמורים של המבקשת בהוצאת הקטין ממשמורת, כאשר הלכה למעשה לקחה אותו והעלימה אותו מעל פני האדמה למשך שנים, מעשה מן החמורים שניתן לתאר. בנסיבות שכאלה, העונש שנגזר עליה כלל וכלל איננו חמור. גם מצבה הרפואי של המבקשת אינו כזה שמצדיק את דחיית ביצוע העונש. חמש שנים וחצי נדונה הפרשה הזאת בבתי המשפט לערכאותיהם, והגיעה השעה לסיימה בריצוי עונש המאסר.

דיון והכרעה
12.     פסיקת בית המשפט העליון התוותה אמות מידה לצורך שקילת נימוקי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000)). על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית המשפט כי בנסיבות עניינו, ראוי להסיג את האינטרס הציבורי שבביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים הכרוכים בעניין. על בית המשפט לבחון בין היתר את חומרת העבירה ואת נסיבות ביצועה; את משך המאסר; קיומו של חשש מפני הימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש; האם הערעור מופנה כלפי ההרשעה או רק כלפי העונש; נסיבות אישיות, ועוד. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש הצדקה לסטות מן הכלל שלפיו עונש המאסר יבוצע מיד בתכוף לאחר מתן גזר הדין, כמתחייב מעקרון שלטון החוק. בראייה זו, לאחר שבחנתי את הבקשה על יסוד נימוקיה שבכתב ובעל-פה ונתתי דעתי על הטענות שבאו בתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה, בעיקרה, להידחות, בנתון למה שאקבע להלן.

13.     המבקשת הורשעה בשל מעשי-העבירה החמורים שביצעה. חזקת החפות שוב אינה עומדת למבקשת, ועליה לשלם את מחיר מעשיה ומחדליה. עניינה נדון בכמה וכמה ערכאות שיפוטיות בארץ ובחו"ל. המבקשת התחמקה מהכרעותיהן של ערכאות השיפוט בבלגיה, בצרפת ובישראל, באמצעים כשרים ובאמצעים פסולים. התעלמותה הבוטה של המבקשת מהכרעות שיפוטיות אלו פוגעת קשות במסגרת החברתית ובמערכת המשפט; זו שבישראל וזו שמחוצה לה. הכרעות שיפוטיות, יש לקבל. לא אחת סבור נאשם כי הצדק עמו, וכי בית המשפט לא דק ולא ירד לשורש העניין. במצבים אלו מוטלת על הנאשם חובה אזרחית להרכין את ראשו ולציית להוראות בית המשפט. מבלעדי כן, אין קיום למסגרת החברתית: "לולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (משנה, אבות ג, ב).

14.     המבקשת מצביעה על הליכים משפטיים עתידיים אשר יש באפשרותם לשנות לדעתה את חומרת גזר הדין ולהמתיק את עונשה. אלא שלגבי ההליכים בבית הדין האירופי לזכויות אדם, לא הוגשו לבית משפט זה ראיות של ממש אשר יש בכוחן להראות כי הליכים אלו יצאו מגדר "משאלת לב". המסמכים אשר הוגשו לפנינו, הוגשו בצרפתית, אשר איננה נמנית על אחת מהשפות הרשמיות, גם לא הופרכה טענת ב"כ המדינה על התיישנותה של העתירה על-פי כללי בית הדין האירופי, לא הונחה תשתית של ממש בנוגע לסיכויי העתירה להתקבל; ואין ספק מוציא מידי ודאי. בנוגע להליכים העתידיים בבית משפט זה בדמותה של בקשה לקיום דיון נוסף, הרי שמדובר בבקשה כללית, עתידית, לגבי פסק דין שניתן פה אחד על-ידי שלושה שופטים, וספק רב אם בקשה שכזו, ככל שתוגש, תצלח את משוכת הדיון הנוסף.

15.     חרף האמור, גבי דידי, מבחינת זכויותיה של המבקשת, שומה להבטיח כי יתקיים ערעור אפקטיבי בעניינה, באופן שלא תחמיץ את השעה. אין לפנינו ערעור נגד ההרשעה אלא על חומרת העונש בלבד, גם אם ברקע הדברים מרחפים ההליכים העתידיים המסופקים הנ"ל. עברה של המבקשת נקי, ולבד מהפרשה הנדונה, חמורה ככל שתהא, ניהלה המבקשת אורח חיים נורמטיבי. שקילת מכלול השיקולים שנמנו בהלכת שוורץ הנ"ל, מחייבת את דחיית בקשתה של המבקשת לעיכוב ביצוע עונשה. כעיקרון, עליה להתחיל בריצוי העונש לאלתר. זאת לזכור ולהזכיר, כי שנת מאסר אחת נגזרה על המבקשת בשעתו בגין הרשעתה בהפרת הוראה חוקית, עוד כשלא הורשעה גם בחטיפת ממשמורת. בהתחשב אפוא בכלל נסיבות העניין, החלטתי לדחות בעיקרה את בקשת עיכוב הביצוע, אך זאת בכפוף לשניים: