העליון דחה ערעורו של רייפמן על החלטת השופטת אלשייך שלא לפסול עצמה מלדון בעניינו - פסקדין

           ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אלשייך, סגנית נשיא), בבקשה מספר 71 בתיק פש"ר 3000/08 מיום 27.1.2010, לפיה החליט בית המשפט שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

1.        המערער ניצב בפני הליך של חדלות פרעון המתנהל בבית המשפט המחוזי, במסגרתו הורה בית המשפט על כינוס נכסיו ומינה את המשיב 2 כמנהל מיוחד לנכסים. המערער ביקש כי בית המשפט יפסול עצמו בטענה כי בית המשפט נוקט גישה חד-צדדית לרעתו ולטובת המנהל המיוחד שבאה לידי ביטוי בשורה של אירועים והתבטאויות מהחלטות ודיונים קודמים, כאשר החלטה חדשה בתיק, ביססה, לטענתו, חשש ממשי למשוא פנים כלפיו מצד בית המשפט. מדובר בבקשה שניה של המערער לפטר את המנהל המיוחד, במצב בו הבקשה הראשונה קבועה לדיון. נוכח הבעייתיות שבהגשת הבקשה הנוספת ביקש בית המשפט הבהרה מן המערער ואף תהה "הזו הדרך לבקש תיקון כתבי טענות?", ברמזו על הדרך הדיונית הנאותה בה יש לנקוט. ואולם, נוכח עמידתו של המערער על הבקשה החליט בית המשפט למחוק אותה ביום 19.1.2010. אז הגיש המערער את בקשת הפסלות המבוססת על התבטאויות בית המשפט ועל החלטתו המוזכרת לעיל.

2.        בית המשפט דחה את הבקשה בהחלטה ארוכה ומנומקת. בהחלטה הרחיב את הצוהר בנוגע לאופי הדיון בתיק חדלון פירעון, כסוג הליך מיוחד בו דן השופט במכלול התדיינויות המשנה ובמהלכן רשאי הוא להשתמש בממצאים עובדתיים שנקבעו בשלבים קודמים של התנהלות ההליכים לגבי אותו חייב; החלטותיו בהליכים השונים הן בבחינת ממצאים בהחלטות שיפוטיות, שניתן להסתמך עליה בהליכים המתמשכים. לגבי המערער עצמו קבע בית המשפט כי לא "אטם את אוזניו" בפני טענות חדשות שהעלה המערער וראיה לכך מצא בהחלטות שנתן נגד המנהל המיוחד ובהחלטה לשחרר את המערער מהמאסר האזרחי אליו נשלח בתנאים מסוימים, ואף לא להשיבו למאסר חרף הפגם בדו"ח שהגיש. בית המשפט דחה את הטענות כאילו הוא מושפע מאמצעי התקשורת באין ראיה לכך, ובמיוחד, כאשר המערער הפך בעצמו "בן בית" בתקשורת. בית המשפט הוסיף כי לא נדרש למכתבי האיומים ששלח המערער אל המנהל המיוחד. בית המשפט כתב עוד כי מתן היתר למנהל המיוחד לערוך חקירות בסדר גודל הראוי לתיק זה, המסועף והמורכב במיוחד, אינו מקים עילת פסלות. לדעת בית המשפט הוא מסוגל להמשיך ולנהל את הדיונים בתיק זה ללא משוא פנים ובפתיחות ואין לו כל דעה קדומה כלפי המערער או ההליכים שלפניו. לדעתו, הגשת בקשת הפסלות היא דוגמה מובהקת לסכנה שבניצול לרעה של כלי הפסלות.

           מכאן הערעור שלפניי.

3.        המערער טוען בערעור ארוך ומפורט כי כבר בהחלטה בדבר כינוס נכסיו חרץ בית המשפט את יחסו כלפיו ולא שינה הימנו עוד. המערער טוען כי במסגרת ההליך נאמרו שוב ושוב אמירות על ידי בית המשפט ונכתבו החלטות המצביעות על חשש למשוא פנים, אלא שבשל זהירות המערער ומפאת כבוד בית משפט לא דרש את פסילתו אלא כשהצטברה מסה קריטית, המצביעה, לדעתו, על משוא פנים המצדיק את פסלותו. המערער מעלה לכאורה טענות מצטברות ביחס למכלול ההליכים, ומתייחס במיוחד להחלטת בית המשפט מיום 24.1.2010 בה פסק שכר טרחת ביניים למנהל המיוחד, כשבוע לפני הדיון שנקבע בבקשה לפיטורי המנהל המיוחד ובסמוך לאחר שמחק את הבקשה הנוספת שהגיש המערער בעניין. לדעת המערער מנוסח ההחלטה עולה כי בית המשפט קיבע דעתו ביחס לבקשה לפיטורי המנהל המיוחד, שכן בית המשפט קבע כי כל מטרתו של המערער היא להכשיל את המנהל המיוחד בשל העימות עימו ובית המשפט אף כתב כי המערער מגלה חוסר תום לב ומגיש בקשות סרק בזו אחר זו. בהחלטה התייחס בית המשפט גם להליך הפלילי המתנהל נגד המערער, זאת למרות שלא היה אמור להיות חשוף אליו והוא קובע כי המערער מאשים את המנהל המיוחד ומבקש לבדוק כל פעולה שעשה ואחר כך מלין על גובה שכר הטרחה בגין פעולות אלה.

4.        לדעת המערער גם ההחלטה למחוק את בקשתו השניה לפטר את המנהל המיוחד מצביעה על משוא פנים בולט. בית המשפט לא ביקש את תגובת המשיבים לבקשה זו, כינה את הבקשה "מקצה שיפורים", התייחס למערער כאל מי ש"מנסה מזלו", ואל הבקשה שדבק בה לכאורה "יותר מאבק-ריחו של חוסר תום לב". בית המשפט אף הבהיר כי לבקשות עתידיות של המערער ידרוש הפקדה מראש של ערובה להבטחת הוצאות, שמשמעותה היא, לדעתו, חסימה מוחלטת של זכות הגישה לערכאות מצד המערער, והאחרון רואה בכך איום. המערער סבור כי בית המשפט רואה את עניינו כתיק עקרוני של מאבק בין מערכת האכיפה המדינתית לבין המערער. המערער טוען כי החלטות בית המשפט נגדו הועברו על ידי דוברות בתי המשפט לעשרות עיתונאים. המערער מפנה לאמירות בית המשפט בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות המצביעות לדידו, על מעורבות אישית של בית המשפט בתיק ועל השפעת התקשורת על בית המשפט במתן החלטותיו. בין היתר, מתייחס לכינוי המערער על ידי בית המשפט כ"טייקון" ו"מעשירי ישראל", למרות שהוא מכחיש כי אמר זאת. לדעת המערער, בית המשפט מחזיק בדעה קדומה לפיה הינו בעל אמצעים בלתי מבוטלים וכי הוא מסתיר כספים. המערער טוען כי הדברים אינם נכונים ומוסיף כי איש יחסי הציבור שלו אינו מקבל כספים תמורת עבודתו.

5.        עוד טוען המערער כי בית המשפט נחשף למסה קריטית של חומר בלתי קביל המצדיק פסילתו, הכולל דוחות חסויים על פעולות שביצע המנהל המיוחד בתיק הכינוס, מיילים ששלח המערער למנהל המיוחד ובעטיים הוגשה תלונה נגדו. בהקשר זה משיג המערער על כך שבית המשפט הסכים להגשת מיילים אלה, ולעומת זאת, בקשתו השניה לפיטורי המנהל המיוחד נמחקה על ידי בית המשפט. המערער מצביע על החלטות ישנות בתיק אשר מהן עולה חשש ממשי למשוא פנים, לרבות פסילת הסכמות נושים. המערער משיג על כך שבית המשפט נמנע מלהכריע בבקשתו למנות מומחה בנוגע להעברת מניותיו ועל סירובו להעיד מומחה אנגלי מטעמו, לעומת התרת עדותו של עד מטעם המנהל המיוחד אשר הגיע מארה"ב. לדברי המערער, נוכח כל האמור מראית פני הצדק מחייבת את פסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינו.

6.        המנהל המיוחד הגיש תגובתו לערעור הפסלות ובו הוא מבקש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות הולמות. המנהל המיוחד מתאר כי מאז מונה ביום 25.3.2009 הוגשו לו תביעות חוב מטעם נושי המערער בסך של כ- 350 מליון ש"ח, וכי מאז המינוי הוא פועל ללא ליאות בצוות של שלושה אנשים לאיתור ולתפיסת נכסי המערער, בארץ ובחו"ל, נוקט בפעולות מסועפות הנדרשות כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה של המערער ואי העברת ולו מניה אחת ממניות החברה הציבורית אמבלייז שהוא טוען שנמצאות בבעלותו. בין היתר, נקט בהליכי ביזיון בית המשפט עקב אי מיצוי הצו להעברת המניות אשר בעטיו נאסר המערער בשתי תקופות שונות. לטענת המנהל המיוחד ערעור זה הינו חוליה נוספת במסכת הפעלת לחצים שמנסה המערער להפעיל נגד המעורבים בתיק, אשר באו לידי ביטוי בראיונות שנתן, בכתבות יזומות, במסיבת עיתונאים ובמסרים שמשגר אליו באמצעות כלי התקשורת, ולאחרונה אף באיומים ששלח לו למייל, בעקבותם הגיש תלונה במשטרה. המנהל המיוחד טוען כי מדובר במערער מתוחכם וממולח אשר האמת ממנו והלאה וכי כך התרשם ממנו בית המשפט קמא ובית משפט זה אישר קביעה זו. המנהל המיוחד משיג על השתלחותו של המערער בו.

7.        לגופו של עניין טוען המנהל המיוחד כי המערער כלל בערעורו טענות רבות אשר לא נטענו כלל בפני הערכאה הדיונית ובהן כי ההחלטה בעניין שכר טרחתו מעידה על משוא פנים, בטענת האיום של בית המשפט העלול להשפיע עליו שלא להפעיל את זכויותיו לפנות לערכאות, ניהול המלחמה האישית של בית המשפט נגדו וההודעה לעיתונות בדבר החלטותיו, דעה קדומה בדבר הסתרת כספים ונכסים, חשיפת בית המשפט לתלונת המנהל המיוחד ופסילת הסכמות נושים. המערער אף הוסיף נספחים רבים לערעור שלא צורפו לבקשתו המקורית. המנהל המיוחד מוסיף כי עיקר טענות המערער הן כנגד החלטות שונות של בית המשפט אשר הדרך הראויה לבקרן  היא הגשת ערעור, כאשר חלק מטענותיו מקורן בהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט לפני מספר חודשים. המנהל המיוחד מתייחס למחיקת הבקשה השניה לפיטוריו הנסמכת על יסוד אי עמידה בדרישות סדרי הדין, וטוען כי בנסיבות העניין בהן מגיש המערער בקשות בהיקף חריג במטרה להשהות את התהליך ולהרוויח זמן, הערת בית המשפט כי להבא יחייב אותו בהפקדת ערובה להוצאות הינה במקומה. המערער מסכים כי התיק מהווה מאבק על שלטון החוק בישראל שכן התנהלותו של המערער חותרת תחתיו. המנהל המיוחד טוען כי המערער מנהל את ההליך המשפטי באופן קבוע באמצעי התקשורת. המנהל המיוחד מזכיר גם כי רשאי הוא להגיש בקשות חסויות במסגרת הליך חדלות פרעון וזאת מתוך מטרה לגלות את נכסי החייב. המערער לא ערער על פסילת הסכמות נושים. בנסיבות שתוארו לעיל סבור המנהל המיוחד כי הגשת הערעור נועדה לעכב ככל האפשר את הליכי כינוס הנכסים, ותו לא.

8.        אף כונס הנכסים הרשמי הגיש תגובתו לערעור והוא מצטרף לטעמי המנהל המיוחד. כן מוסיף הוא כי היקפו הרחב של הערעור אינו עניין טכני בלבד, אלא יש בו משום המשך להליכים רבים קודמים בהם נוקט המערער בניסיונו להכשיל, ולמצער, לעכב את הליכי חדלות הפרעון. כונס הנכסים הרשמי השלים את סקירת ההליכים שהתנהלו ומתנהלים בבית משפט זה בעניינו של המערער וטוען כי במקום לפעול למילוי צו בית המשפט, עוסק המערער ב"מלחמת התשה" בבית המשפט, באמצעות הגשת עשרות הליכים ובקשות בהם הוא מעלה טענות שונות נגד המנהל המיוחד בלשון בוטה, בהגשת תלונות במשטרה נגד המנהל המיוחד, ארגון "הפגנות" תמיכה במערער וראיונות באמצעי התקשורת. לטענתו, הערעור שהגיש המערער משקף הרחבה-רבתי של יריעת הטענות שטען בפני בית המשפט קמא. חלק אחר של הערעור מכיל טענות ערעוריות במהותן. אף לעמדת המערער עד להחלטה למחוק את בקשתו השניה לפיטורי המנהל המיוחד לא קם חשש ממשי למשוא פנים.

9.        כונס הנכסים הרשמי מוסיף כי בית המשפט איפשר למערער לתקן את בקשתו הראשונה לפיטורי המנהל המיוחד, אך המערער לא ניצל הזדמנות זו ולכן ניתנה ההחלטה בדבר מחיקת הבקשה. לדבריו, מדובר בהחלטה דיונית גרידא, שאין בה, כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. אשר ליתר נימוקי המערער, מציין כונס הנכסים הרשמי כי התבטאויותיו של בית המשפט כלפי המערער נבעו מרצונו לקדם ולייעל את הדיון ובנסיון להתמודד עם התנהלות המערער ובא כוחו. כונס הנכסים הרשמי טוען כי על המערער היה להעלות את הטענה כי פסיקת שכר ביניים למנהל המיוחד מעידה על משוא פנים כבר בבקשת הפסלות. לגופה של ההחלטה, טוען הוא כי נפסק למנהל המיוחד פחות ממחצית מהשכר שביקש. לדעתו, קביעות בית המשפט בהחלטה זו יסודן בהתרשמותו מן המערער ודרך התנהלותו במשך חודשים ארוכים של ההליך שהתנהל בפניו. אשר לחיובו העתידי של המערער בהפקדת ערובה, מדובר בסמכות של בית המשפט כתנאי לקיומו של ההליך המשפטי ואין בו כדי למנוע את אפשרותו של המערער לגשת לערכאות, כפי שפנה בעבר, כולל לבית משפט זה. כונס הנכסים שולל את הטענה כי בית המשפט הכריז מלחמה "אישית" על המערער. לטענתו, אף אין בטענה כי בית המשפט מפרסם החלטותיו בתקשורת, ממש. תוכן החלטת בית המשפט בבקשת הפסלות אינו מעיד, לדעתו, על משוא פנים ואף לא היחשפותו לפרטים שהופיעו בתקשורת. לדעתו, בית המשפט לא נחשף למסה קריטית של חומר בלתי קביל המצדיק פסלות. כונס הנכסים הרשמי מבקש ליתן משקל רב לעמדת השופטת ולדחות את הטענה לפיה מראית פני הצדק מצדיקה את פסילת בית המשפט.

10.      לאחר שהבאתי את טיעוני הצדדים בפירוט רב וקראתי את החלטתו המפורטת של בית המשפט קמא ואף את יתר ההחלטות שצורפו לערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. התמונה העולה מקריאת הדברים הינה מורכבת לאור סוגי ההליכים השונים המתנהלים נגד המערער ולאור התנהלותו בתיק חדלות הפירעון, אשר מטבעו הינו הליך מיוחד, ובית המשפט קמא עמד על כך בהחלטתו. זאת ועוד, מבלי להיכנס לתוכן ההחלטות, מתקבל הרושם, כי כקביעת בית המשפט הוא אכן דן באופן ענייני בבקשות הרבות שהונחו לפניו ואמנם אף פסק לעתים נגד המנהל המיוחד.

11.      לגופו של עניין, דומה כי המערער ניסה להכיל בערעורו רחב ההיקף כל טענה אפשרית כדי להצדיק את פסילת בית המשפט. ואולם, בהפרדת כל טענה לגופה, כעולה מהחלטת בית המשפט קמא ומתגובותיהם של המשיבים לערעור זה, נראה כי אין בהן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים כלפיו מצד בית המשפט באופן המצדיק את פסילתו. אכן, גם לשיטתו של המערער, אין באמירות בית המשפט, בהחלטותיו ובהתנהלותו קודם להחלטה למחיקת בקשתו השניה לפיטורי המנהל המיוחד, כדי להקים עילת פסלות. לפיכך, אין בהבאתה של ההתנהלות הקודמת כדי להשפיע על הבסיס לערעור דנן. מה גם שאם היה ממש בטענות היה על המערער להעלותן בהזדמנות הראשונה ולא להעלות טענות מן העבר שהוא מעניק להן משקל מצטבר, כך גם לגבי טענות שהעלה לראשונה במסגרת ערעור זה בלא שלבית המשפט קמא תהא הזדמנות להשיב עליהן (ראה למשל, ע"א 5671/03 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 9.7.2003)). אשר להחלטה בדבר מחיקת הבקשה השניה לפיטורי המנהל המיוחד שהיתה העילה להגשת ערעור זה, החלטה זו אינה אלא החלטה דיונית גרידא שאינה מקימה מעשה בי-דין. אף מבלי להיכנס לתוכנה של ההחלטה, הרי הלכה פסוקה היא כי אי שביעות רצונו של צד להליך מהחלטות שנתקבלו בעניינו אינה מקימה עילת פסלות, וכי הדרך לתקיפת החלטות אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על פי סדרי הדין, כפי שעשה המערער בחלק מהמקרים בהחלטות קודמות שניתנו נגדו (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006)); ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002)). הדברים יפים גם בקשר להחלטת בית המשפט בנוגע לשכר ביניים שפסק למנהל המיוחד, אשר גם היא אינה אלא החלטת ביניים במסגרת ניהול התיק בפני בית המשפט. בהקשר זה, חיוב המערער בהפקדת ערובה כתנאי להגשת בקשותיו הוא בשיקול דעת בית המשפט קמא ובגדר סמכותו ואם יחויב כאמור, הרי שפתוחה בפניו הדרך להשיג על החלטה זו באופן עניני.

12.      אשר לטענות המערער בנוגע להתערבות התקשורת בעניינו ולהשפעת התקשרות על בית המשפט, נראה, כפי שציינה בהחלטתה השופטת, ומבלי שאנקוט עמדה בעניין, כי למערער יד בחלק מפרסומים אלה ומכל מקום, עיון בהחלטות בית המשפט מעלה כי לא הפרסומים היו היסוד להחלטות בית המשפט, אלא שאלה ניתנו על סמך טענות וראיות שהובאו בפני בית המשפט במסגרת ניהול ההליך כולו, בכללן החומר הבלתי קביל - לשיטתו של המערער. טענה זו אינה דרושה להכרעה במסגרת הערעור דנן.

13.      אוסיף עוד כי יש לדחות את הטענה בנוגע למראית פני הצדק, שכן בדיני הפסלות אמת המידה לפסילת השופט הינה אמת מידה אובייקטיבית הבוחנת את קיומו של חשש ממשי למשוא פנים (יגאל מרזל, בעמוד 103). חרף תחושותיו של המערער כי בית המשפט מחזיק בדעה קדומה כלפיו מאז ההחלטה בנוגע למתן צו כינוס לנכסיו, לא שוכנעתי כי קמה במקרה דנן עילת פסלות וכי מעבר לחשש הסובייקטיבי גרידא  שהמערער מעלה, לא מצאתי כי יש באיזו מהחלטותיו או התבטאויותיו של בית המשפט כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים כלפיו. בנסיבות אלו, דין הערעור כולו להידחות.

           הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות כל אחד מהמשיבים בסך של 5,000 ש"ח.

           ניתן היום, כ"ב בניסן התש"ע (6.4.2010).