העליון דחה ערעורו של אב שביצע מעשים מגונים בבתו הקטינה ונגזרו עליו 8 שנות מאסר

השופטת מ' נאור:

           המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בביצוע מעשים מגונים בבתו הקטינה, אשר הייתה מתחת לגיל 14 בעת ביצוע המעשים. בית המשפט גזר על המערער 8 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. הערעור הוא על הכרעת הדין וגזר הדין.

עיקרי העובדות

1.        בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען כי במהלך השנים 1995-1996 ביצע המערער בבתו הקטינה (להלן: המתלוננת) - ילידת מאי 1987 - מעשים מגונים בתדירות יומיומית. על פי הנטען, עם שובה הביתה של המתלוננת מבית הספר, נהג המערער לבקש ממנה לשכב לצידו על הספה. כשהמערערת הייתה מסרבת, היה המערער מפציר בה עד שהייתה נעתרת לו ונשכבת על הספה כשגבה אליו. בשלב זה נהג המערער להפשיל את מכנסיו ולחכך את איבר מינו בישבנה או בין רגליה של המתלוננת, עד שבא על סיפוקו. עוד נטען בכתב האישום כי במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה במהלך התקופה האמורה, נכנס המערער לחדרה של המתלוננת בשעות הלילה, בעת שהמתלוננת ישנה במיטתה, ונגע בחזה שלה מתחת לבגדיה ובאיבר מינה בתוך תחתוניה. כתוצאה ממעשים אלה התעוררה המתלוננת, והמערער חדל ממעשיו ועזב את החדר.

           יש לציין כי ההליכים בתיק זה התנהלו בצל פרשה קודמת אשר נחקרה על ידי המשטרה בשנת 2002. הפרשה הקודמת סבה סביב תלונות שהוגשו בזמנו נגד המערער ובהן נטען כי המערער ביצע מעשים מיניים באחיה הקטין של המתלוננת ובחברתה הקטינה (להלן: התיק הקודם). במסגרת החקירה הקודמת מסרה המתלוננת עדות ובה סיפרה, בין היתר, כי המערער ביצע בה מעשים מגונים כשהייתה בת שמונה או תשע. התיק הקודם בעניינו של המערער נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות מספיקות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        ביום 6.4.2008 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב ו-י' שנלר) את המערער בביצוע מעשים מגונים בבתו, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצירוף סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאורך כל הדרך, הכחיש המערער את המעשים שיוחסו לו וטען כי מקור תלונתה של המתלוננת הוא בעלילת שווא שנרקחה על ידי גרושתו, אם המתלוננת (להלן: האם או הגרושה). לגרסת המערער, התלונה אשר עומדת במרכזו של תיק זה היא חלק ממאמצי הנקמה של גרושתו. לטענת המערער, גרושתו עמדה הן מאחורי הגשת התלונה שבמרכזו של תיק זה והן מאחורי הגשת התלונה בתיק הקודם (טענה זו תקרא להלן: תזת הנקמה). נוכח גרסת המערער ותזת הנקמה שלו, במסגרת הכרעת הדין עסק בית המשפט המחוזי בשלוש סוגיות עיקריות: אמינות עדותה של המתלוננת; הערכת העדויות הנוספות שהובאו לחיזוק עדותה של המתלוננת; והכרעה בין תזת הנקמה שהעלה המערער לבין גרסת המתלוננת, תוך בחינת נפקותו של התיק הקודם משנת 2002 לעניין מהימנות עדותה של המתלוננת בתיק הנוכחי.

           בית המשפט קבע כי גרסתה של המתלוננת היא אמינה ועקבית. חיזוקים לגרסתה של המתלוננת מצא בית המשפט בעדויותיהן של ד"ר יפעת כהן, פסיכיאטרית ילדים ונוער, וגב' יפעת רשף, עובדת סוציאלית קלינית, אשר שתיהן טיפלו במתלוננת. ד"ר כהן וגב' רשף העידו כי במהלך הפסיכותראפיה שעברה המתלוננת נמצאו אצלה תסמינים רבים אשר מאפיינים טראומה מינית קשה בילדות, כגון: רתיעה מאינטימיות מינית, התנתקות תודעתית, הפרעות אכילה ואף ניסיונות אובדניים.

           בנוגע לתזת הנקמה שהעלה המערער קבע בית המשפט כי אין בה כדי לעורר ספק סביר ביחס לגרסת המתלוננת. ראשית, בית המשפט קבע כי גרסאות המערער בעניין מערכת היחסים שהייתה לו עם בתו אינן עקביות, ולכן קשה להסיק מהן כי היא אכן ביקשה לפגוע בו; שנית, וזה עיקר, בית המשפט קבע כי לתזת הנקמה - אם אכן מייחסים לה חשיבות כלשהי - יש משקל רק ביחס לתלונה הראשונה משנת 2002 ולא ביחס לתלונה שבמרכזו של התיק הנוכחי. בית המשפט ציין גם כי עדותה של גב' רשף סייעה לשלול את תזת הנקמה: מעדותה עלה כי כבר מראשית התהליך הטיפולי של המתלוננת, בשנת 2003, המתלוננת עשתה מאמצים שלא לערב את אמה בטיפול. כאשר המתלוננת החליטה לפנות למשטרה, היא עשתה זאת שלא בליווי אמה. עוד סיפרה גב' רשף כי המתלוננת אכן הזדהתה עם המצוקה הכלכלית בבית ועם קשייה של אמה לאורך הגירושין מהמערער, אך גב' רשף דחתה את האפשרות כי האם הסיתה את המתלוננת והביאה אותה להגיש תלונה נגד המערער.

           משקבע בית המשפט כי עדות המתלוננת אמינה בעיניו; כי העדויות הנוספות של גב' רשף וד"ר כהן מחזקות את עדות המתלוננת; וכי תזת הנקמה של המערער אינה מעוררת ספק סביר ביחס לגרסת המתלוננת, הרשיע כאמור בית המשפט המחוזי את המערער בביצוע מעשים מגונים במתלוננת.

3.        ביום 17.7.2008 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער והטיל עליו 8 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירת מין כלשהי, להוציא עבירה לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין; ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. בעת מתן גזר הדין התחשב בית המשפט בין השאר בנזק הנפשי שחוותה הקורבן - נזק שאף הביא אותה לניסיונות אובדניים; ובעובדה שעל אף שהורשע, המערער לא לקח אחריות על מעשיו ואף לא הביעה חרטה. בנוסף, בית המשפט קבע כי נוכח המעשים החמורים שביצע, אין בנסיבות האישיות של המערער או במצבו הכלכלי כדי להקל בעונשו.

טענות הצדדים בערעור

4.          טענות המערער - בפי המערער שתי טענות מרכזיות, טענות הנוגעות לממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. טענתו הראשונה של המערער היא כי בית המשפט שגה בכך שהעדיף את גרסת המתלוננת על תזת הנקמה שלו, לפיה המתלוננת - בהשפעת אמה - העלילה עליו עלילת שווא. בהקשר של תזת הנקמה מעלה המערער מספר טענות. לטענת המערער ישנו קשר בין התלונה שהוגשה בשנת 2002 לבין התיק הנוכחי. קשר זה מעיד, לפי המערער, על המניעים החיצוניים אשר הובילו את המתלוננת להגשת התלונה הנוכחית. עוד טוען המערער כי יש לייחס משמעות ראייתית גדולה יותר לכך שגרושתו - אם המתלוננת - לא זומנה כעדת תביעה, שכן עדות כזו יכולה הייתה, לטענת המערער, לשפוך אור על מידת מעורבותה של האם בהגשת תלונתה הנוכחית של המתלוננת. המערער מוסיף וטוען כי העובדה שגרושתו לא זומנה לעדות על ידי התביעה - ולא יכולה הייתה להיות מוזמנת לתת עדות כעדת הגנה - יצרה מצב שבו לא ניתן היה לברר עד תום את טענות המערער לעניין תזת הנקמה. כיוון שכך, לפי המערער, יש באי-זימון הגרושה כדי להחליש בצורה משמעותית את טענות התביעה.

           טענתו השנייה של המערער היא כי במסגרת הערכת אמינות עדותה של המתלוננת, לא ניתן משקל מספיק למספר סוגיות: תדירות המעשים והיתכנותם לאור טענת המערער שהוא היה מועסק במרבית התקופה הרלוונטית לכתב האישום; השאלה האם המערער בא על סיפוקו, נוכח הקביעה שהמערער והמתלוננת היו לבושים בעת המעשים; העובדה שהמתלוננת המשיכה להיות בקשר עם המערער גם לאחר חשיפת האירועים במשטרה בשנת 2002, התנהגות אשר לדידו של המערער היא תמוהה; והפערים בין עדותן של מי שטיפלו במתלוננת לבין עדותה של המתלוננת, וכן החסרים בעדות הפסיכיאטרית, ד"ר כהן.

5.        טענות המשיבה - המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, המערער חזר בערעורו בפני בית משפט זה על טענותיו בבית המשפט המחוזי. טענות אלה קיבלו, לטענת המשיבה, התייחסות נרחבת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנוסף, לטענת המשיבה, טענותיו של המערער נוגעות לממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, קביעות בהן ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. עוד טוענת המשיבה כי היא לא מצאה מקום לזמן את גרושת המערער לעדות לאור התרשמות המשיבה שעדות הגרושה לא תוכל להועיל לליבון הסוגיות שבמחלוקת: האם לא הייתה עדה למעשיו של המערער במתלוננת, ולא הייתה מחלוקת כי היחסים בין המערער לגרושה היו עכורים, גם לאחר הגירושין. בנוסף, המתלוננת ביקשה מפורשות שלא לערב את אמה במשפט. יתרה מכך, לטענת המשיבה, אילו רצה המערער לבסס את תזת הנקמה, היה באפשרותו לזמן את האם כעדה מטעמו, כפי שבא כוח המערער אף הצהיר שיעשה (לעניין זה מפנה המשיבה לעמ' 176 לפרוטוקול). לטענת המשיבה, המערער למעשה לא עשה כל ניסיון לזמן את האם: אילו רצה לזמנה, המערער יכול היה להיעזר בתביעה (כשם שנעשה בעניין עדי הגנה נוספים) או במידת הצורך לבקש מבית המשפט צו הבאה. לבסוף, לטענת המשיבה, גם אם יש לראות באי זימונה של האם חוסר ראייתי, יש להעמיד חוסר זה אל מול הימנעותו של המערער - בניגוד להצהרתו - לזמן עדי הגנה נוספים מטעמו שעשויים היו לחזק את גרסתו אודות היחסים בביתו (בהקשר זה מפנה המשיבה לעמ' 30 ו-35 להכרעת הדין).

דיון והכרעה

6.        הערה מקדמית - ראשית, צודקת המשיבה בטענתה כי הערעור שלפנינו נסוב כולו על שאלות עובדתיות. כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית. נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית מתחזקת כאשר מדובר בקביעות הנוגעות לעבירות מין, שכן במקרים כאלה בית המשפט בדרך כלל נדרש להכריע בין שתי גרסאות סותרות של המעורבים. במצב כזה, יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור בכל הקשור להערכת מהימנות העדים הוא משמעותי (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 39 ואילך (טרם פורסם, 25.1.2007)). אם כן, ערכאת הערעור תתערב בקביעות של הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים בהם, לדוגמא, הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות בחומר הראיות. העניין שלפנינו אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצריכים התערבותה של ערכאת הערעור. במקרה שלפנינו בית המשפט המחוזי התרשם באופן ישיר מהעדויות השונות ובחן את הראיות שהוצגו לו לעומקן. כפי שציינה המשיבה, טענות המערער בפני בית משפט זה - הן לעניין תזת הנקמה והן לעניין אמינות עדותה של המתלוננת - הועלו כבר בפני בית המשפט המחוזי, ובית המשפט דן בהן בהרחבה, דחה אותן והרשיע את המערער. אין אני רואה מקום להתערב במסקנות אלה של בית המשפט המחוזי. אבאר את עמדתי.

תזת הנקמה

7.        כאמור, טענתו המרכזית של המערער היא שבית המשפט שגה בכך שדחה את תזת הנקמה שלו, לפיה גרושתו עומדת הן מאחורי הגשת התלונה בתיק הקודם והן מאחורי הגשת התלונה הנוכחית. כאמור, בית המשפט המחוזי דן בתזה זו בהרחבה, ודחה אותה. דעתי כדעתו. כידוע, הלכה היא כי על מנת שטענה בדבר עלילת שווא תתקבל, עליה להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 237 (2002)). אין זה המצב בענייננו. המערער לא הצליח להציג ראיות אשר יבססו את תזת הנקמה - גם לא ברמה של ספק סביר - ותזה זו אף אינה מתיישבת עם הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט המחוזי. אבאר.