העליון דחה ערעור של מורשע ברצח על הכרעת הדין וגזר הדין.

השופט נ' הנדל:

1.            מונח לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים א' טל, י' אמסטרדם, ר' לבהר-שרון; פ"ח 1101/06), בו הורשע המערער ברצח בכוונה תחילה בצוותא של יצחק ג'ורג'י (להלן: המנוח), עבירה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונגזרו עליו מאסר עולם וחיוב לפצות את הורי המנוח ואחיו הצעיר ממנו בסכום של 228,000 ש"ח כל אחד, ואת אחותו ואחיו הבכור של המנוח בסכום של 80,000 ש"ח כל אחד.

העובדות הצריכות לענייננו

2.            על פי התיאור המופיע בכתב האישום, ביום 31.7.2006 ישב המערער במסעדת "שיפודי חן" ברמת גן יחד עם חברו יצחק מימוני (להלן: מימוני). סמוך לשעה 21:30 הגיע המנוח אל המסעדה, ניגש אל המערער וחבט בראשו מאחור. המערער ומימוני קמו מיד ממקומם, והתפתחה תגרה אלימה בינם לבין המנוח. הנוכחים במקום הפרידו בין הניצים, והוציאו אותם בכוח מן המסעדה. במהלך הדברים אמר המערער למימוני "היום אני ארצח אותו", תוך שהוא מכוון למנוח.

לאחר שהסתיימה הקטטה חזר מימוני למסעדה ונטל משם סכין לחיתוך בשר. בשעה 21:36 תיעדו מצלמות האבטחה את מימוני והמערער עוזבים את המסעדה. השניים נכנסו לרכבו של מימוני ונסעו מהמקום. בשלב כלשהו אספו השניים את גילי באשה (להלן: גילי), אחיו של המערער, והמשיכו בנסיעה.

בשעה 21:37 יצא המנוח מן המסעדה, יחד עם דודו סבאח ג'ורג'י (להלן: סבאח). השניים החלו לצעוד בשביל המוביל אל ביתו של המנוח. דקות ספורות לאחר מכן פגשו המנוח וסבאח את השלושה שנסעו ברכב - מימוני, המערער וגילי. השלושה יצאו מן הרכב, התנפלו על המנוח ועל סבאח ותקפו אותם באלימות. תוך כדי כך כיוון המערער סכין לעברו של המנוח, בכוונה לרוצחו, ודקר אותו מספר פעמים בבית החזה שלו. במהלך העימות אף נדקר המערער סמוך לעינו השמאלית.

בשעה 21:45 התקשר המנוח לבית הוריו וסיפר להם שנדקר. אמבולנס שנשלח לאזור מצא את המנוח בפתח בנין סמוך, מתבוסס בדמו כתוצאה מדקירה בלב. המנוח הובהל לבית החולים תל השומר ללא דופק וללא לחץ דם, ולאחר מספר ניסיונות החייאה נקבע מותו. במקביל הובהל המערער לבית החולים כשהוא סובל מחתך עמוק ליד עין שמאל, שריטה בצוואר ופצעים בבית החזה, בידיים ובברך שמאל.

לנוכח השתלשלות האירועים האשימה התביעה את המערער ברובד העובדתי בדקירת המנוח, וברובד המשפטי בביצוע רצח בכוונה תחילה. לחיזוק גרסתה הביאה התביעה, בין היתר, את עדותו של מוחמד עסאללה (להלן: חמודי), עובד המסעדה, אשר מסר במשטרה כי שמע את המערער מאיים על המנוח במהלך הקטטה במסעדה ואומר "אני ארצח אותו". עוד הובאו עדויותיהם של סמי ג'ורג'י (להלן: סמי), אבי המנוח ואחיו של סבאח, ושל יהודית זמר טוב (להלן: יהודית). השניים העידו על דברים שאמר סבאח לכל אחד מהם בנפרד, סמוך לאחר אירוע הדקירה. מדברים אלו עולה כי סבאח שהה עם המנוח מרגע הקטטה במסעדה ועד לרגע הדקירה בלב, וכי הוא ראה כיצד השלושה - המערער, מימוני וגילי - תוקפים במכות ובדקירות סכין את המנוח. בנוסף, התביעה נסמכה על ניתוח כתמי דם של המנוח ושל המערער שנמצאו בזירת הרצח, כתם דם של המנוח שנמצא על גב חולצתו של המערער, וכתמי דם של המערער ברכבו של מימוני.

3.            המערער כפר בעובדות כתב האישום ובעבירה המיוחסת לו של רצח בכוונה תחילה. גרסתו הראשונה הייתה כי הפציעה בעינו נגרמה במהלך הקטטה במסעדה, וכי מיד אחר כך הוא הוסע מן המסעדה ישירות לבית החולים. ברם במהלך הקראת כתב האישום מסר המערער גרסה שונה, ובה דבק עד תום המשפט. לפי גרסה זו, אחרי שוך הקטטה במסעדה נסעו המערער ומימוני ברכבו של האחרון. השניים פגשו באקראי את המנוח ברחוב סמוך למסעדה. המנוח התקרב לחלון הפתוח שליד הנהג, שם ישב המערער, ולפתע שלף סכין ודקר את המערער סמוך לעינו. המערער פתח את הדלת, יצא אל המדרכה, החל לצעוד - וכעבור מספר צעדים התמוטט. על פי גרסתו הסופית, לא דקר המערער את המנוח ואף לא ראה מי דקר את המנוח.

באשר להודעתו של חמודי, לפיה איים המערער על המנוח במילים "אני ארצח אותו" - המערער הכחיש זאת, וטען כי לכל היותר קילל במהלך הקטטה "אני אזיין אותו". המערער הסתמך על הודעתו הראשונה של חמודי במשטרה, שם אמר חמודי שבמהלך הקטטה במסעדה לא הושמעו כל איומים, וכן הצביע על הסתירות בהודעתו השנייה של חמודי (סתירות פנימיות וסתירות למול עדויות אחרות). באשר לעדויותיהם של סמי ויהודית, אודות אמרתו של סבאח בליל הרצח - המערער טען כי מדובר בעדויות על פי השמועה שאינן קבילות, אינן סבירות ואינן מהימנות. באשר לראיות הדם - המערער טען כי גרסתו עולה בקנה אחד עם כל הממצאים בזירה, ברכב ועל גב חולצתו, בעוד שתזת התביעה לא מתיישבת עם ממצאים אלו. בכל אלו די, לשיטתו, כדי ליצור ספק סביר המחייב את זיכויו.

4.            על פי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, על אף שהחשד לדקירה בפועל מופנה כלפי מימוני, לנוכח חומר הראיות - אליו אתייחס בהרחבה להלן - יש להרשיע את המערער בביצוע בצוותא של הרצח. המערער השתתף בתקיפת המנוח (גם אם לא אחז בסכין), ועמד בסמוך למנוח כשהלה נדקר. המערער היה בעל מניע לפגוע במנוח, הואיל והלה תקף אותו קודם לכן בשבתו במסעדה, והוא נדקר ונחבל בעצמו במהלך האירוע בו נדקר המנוח למוות. חלקו של המערער בביצוע היה מהותי, משום שהוא תקף את המנוח עובר לרציחתו, ומשום שהייתה לו שליטה רעיונית על הביצוע. "שליטה רעיונית" זו באה לידי ביטוי בכך שהמערער הוא בעל המניע לפגוע במנוח, והוא היוזם של דקירת המנוח למוות. לנוכח זאת נקבע פה אחד כי יש להרשיע את המערער בביצוע בצוותא של רצח בכוונה תחילה. מכאן הערעור על הכרעת הדין.

טענות הצדדים בערעור שלפנינו

5.            במסגרת הערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט קמא, טען בפנינו המערער כי בית המשפט קמא שגה במסקנות שהסיק מן הראיות שעמדו בפניו, וכי יש לזכותו מכל אשמה. המערער הצביע על חולשת הראיות עליהן התבסס בית המשפט קמא לצורך ההרשעה, שעיקרן - האיום שהשמיע המערער כלפי המנוח; אמרותיו של סבאח בליל הרצח, כפי שנמסרו על ידי סמי ויהודית; וכתמי הדם בזירת הרצח, ברכבו של מימוני ובגב חולצתו של המערער. לחלופין טען המערער כי יש לזכותו מאשמת רצח בכוונה תחילה בצוותא, ולהרשיעו בתקיפה או לכל היותר בהריגה. זאת מאחר שלא הוכחה כוונה תחילה לביצוע הרצח, ולא הוכח מעמדו כמבצע בצוותא של הרצח. לחלופי חילופין טען המערער כי יש להפחית את הפיצוי שהוטל עליו, לנוכח טעויות שנפלו לשיטתו בקביעת מעגל הזכאים לפיצוי.

המשיבה סבורה, ככלל, כי טענות המערער מופנות ברובן כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט קמא. ממצאים אלו נקבעו לאחר עיון מעמיק ושיקול דעת יסודי, ועל כן אין בסיס, במקרה שלפנינו, להתערבות של ערכאת הערעור. לגופו של עניין עומדת המשיבה על טענותיו הפרטניות של המערער, ומבארת מדוע לשיטתה לא נפל פגם בראיות שהביאו להרשעתו של המערער בביצוע בצוותא של רצח בכוונה תחילה.

6.            מפאת מורכבותם של הדברים יחולק הדיון לשניים. בשלב הראשון אעמוד על בירור התשתית העובדתית, ואדרש למחלוקות שנפלו בין הצדדים בכל הנוגע לציור תמונת האירועים. בשלב השני, לאחר שתעמוד בפניי התשתית העובדתית המלאה, נכון יהיה לבחון מהן המסקנות העולות ממנה באשר לאשמתו או חפותו של המערער.

שלב ראשון: בירור התשתית העובדתית

א. האיום במסעדה

7.            על פי גרסת התביעה, במהלך הקטטה במסעדה אמר המערער למימוני "היום אני ארצח אותו", וזאת תוך שהוא מתכוון למנוח. חשיבותו של האיום ביחס להרשעת המערער היא כפולה: ראשית, הוא מצטרף לראיות נסיבתיות אחרות מהן ניתן להסיק כי המערער הוא שקטל את המנוח, או למצער היה שותף פעיל בהריגתו. שנית, האיום הגלום בו מצטרף לראיות אחרות על מנת לבסס את קיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין - היינו רצח בכוונה תחילה.

האיום נלמד מתוך הודעתו של חמודי, אחד מעובדי המסעדה. עם זאת, הודגש על ידי הסנגוריה שחמודי מסר שתי הודעות במשטרה (שסימונן ת/85 ו-ת/86). בראשונה סיפר כי במהלך הקטטה במסעדה לא הושמעו כלל איומים. רק בהודעה השנייה מסר חמודי שהמערער אכן השמיע את האיום - "אני ירצח אותו". חמודי זומן לעדות מטעם התביעה, הוכרז כעד עוין ונחקר על ידה בחקירה נגדית שבמהלכה סתר את עצמו מספר פעמים. תחילה חזר על גרסתו בהודעה הראשונה, ולפיה לא שמע צעקות או איומים. בהמשך מסר שיכול להיות ששמע מישהו צועק, אך איננו זוכר בוודאות מי צעק. לבסוף העיד ששמע את המשפט "היום אני ירצח אותו", אך יכול להיות שהמנוח אמר זאת.