העליון דחה ערעור של מורשע בעבירות של תקיפת שוטרים ונהיגה בשכרות וברשלנות.

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 1989-07-11, כבוד סגן הנשיאה צ' סגל והשופטיםמ' דרורי ו-ב' גרינברגר, מיום 3.10.2011).

           נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, נהיגה בשכרות ונהיגה ברשלנות. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 26.12.2009 נהג המבקש ברכבו כשהוא שיכור. במהלך הנסיעה גרם לתאונה עקב אי שמירת מרחק. לאחר שסירב למסור את פרטי הרכב הגיעו למקום שוטר ומתנדבת משטרתית, והשוטר עיכב את המבקש, כיוון שחשד כי הוא שיכור, עד להגעתו של בוחן התנועה. במהלך שהותו של המבקש ברכב המשטרתי, הוא ניסה כל העת לצאת מהרכב ואף הדף בכוח את השוטר לכיוון הכביש והחל להשתולל. המבקש בעט בשוטר וניסה לחטוף את האלה שבה אחז. בשלב מסוים הפיל המבקש את השוטר בכוח לקרקע, חטף מידיו את האלה והכה אותו. המבקש המשיך להתפרע ולאחוז באלה גם לאחר שהגיע למקום כוח משטרתי נוסף. בנוסף, המבקש סירב לבדיקת שכרות במהלך חקירתו במשטרה.

           ביום 2.6.2010 קבע בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 4675-09, כבוד השופט ד' פולוק) כי המבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו. זאת, בעקבות הסדר טיעון שנחתם בין הצדדים שבו הוסכם כי בעניינו של המבקש יוגש תסקיר מטעם שירות המבחן, שיבחן גם את שאלת הרשעתו. עוד הוסכם כי הצדדים יהיו חופשיים בטיעוניהם לעונש. בתסקיר שהוגש, המליץ שירות המבחן, לאחר לבטים, שלא להרשיע את המבקש ולהטיל עליו צו שירות לתועלת הציבור. ביום 22.5.2011 קבע בית משפט השלום כי הוא אינו מרשיע את המבקש והטיל עליו עונש הכולל 400 שעות של"צ ופסילת רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים. בגמר הדין, קבע בית המשפט כי אכן מדובר בעבירות חמורות. יחד עם זאת, נקבע כי קיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות הימנעות מהרשעה. זאת, שכן מדובר באדם נורמטיבי ללא עבר פלילי והרשעתו עשויה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת. עוד צוין כי למבקש השכלה מינימאלית וכי הוא עובד לפרנסת משפחתו. בעקבות זאת קבע בית המשפט כי הרשעתו עלולה לפגוע ביכולתו להמשיך לפרנס את משפחתו ואף לדרדר אותו לאורח חיים עברייני.

           על גמר דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי אכן יש לתת משקל לנסיבותיו האישיות של המבקש, אלא שלא מדובר במקרה המצדיק הימנעות מהרשעה. עוד צוין, כי אין די בהעלאת טענה סתמית לפיה עתידו של המבקש עלול להיפגע כתוצאה מההרשעה ויש להוכיח רמת ודאות גבוהה לנזק שייגרם לו. עוד נקבע, כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספק לחומרת העבירות, ולכך שלעבירה של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות עונש מינימום של שלושה חודשים, ונתן משקל גדול מדי לאינטרס השיקום. בית המשפט קבע כי לא ניתן לאפשר פגיעה חמורה כל כך בנציגי החוק ואין להתייחס למבצעיה בסובלנות. עוד קבע בית המשפט, בין היתר, כי אין הוא מחויב לאמץ את המלצת שירות המבחן. לבסוף, קבע בית המשפט כי כיוון שאין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם הנאשם, יתווסף לעונש שהוטל על המבקש עונש של מאסר מותנה.

           מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שביטל את החלטת בית משפט השלום שלא להרשיעו. בבקשה, מודגשות נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש. לטענתו, מדובר בנסיבות חריגות אשר מצדיקות מתן רשות ערעור מטעמי צדק. כחלק מאותן נסיבות, מתאר המבקש את ילדותו באתיופיה, את העובדה שלא קיבל השכלה בילדותו וכי הוא המפרנס העיקרי במשפחה. עוד מדגיש המבקש את העובדה שהתנדב לשרת ביחידה קרבית בצבא. כן מתייחס המבקש לכך שאין לו עבר פלילי כלל וכי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. לטענתו, הרשעתו עשויה לחסום מפניו אפשרויות תעסוקה בעתיד, אפשרויות שגם כך אינן רבות לנוכח השכלתו הבסיסית. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי הוא עובד כיום בתור מאבטח, וכי הרשעתו עלולה להביא לפיטוריו. עוד טוען המבקש כי למעשה קבע בית המשפט המחוזי הלכה חדשה לפיה קיימת חובת הרשעה בעבירה של תקיפת שוטר וכי קביעה זו היא בניגוד לעיקרון הענישה האישית. לפיכך, לטענתו, עולה במקרה זה שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינו הפרטני.

           עוד טוען המבקש כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ניתן להימנע מהרשעה רק אם הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה ממנה יוכח באופן ודאי, חורגת מפסיקתו של בית משפט זה ומצדיקה אף היא מתן רשות ערעור. לטענתו, מדובר בדרישה המציבה רף מאד גבוה שכן הנאשם לא יכול לדעת מה תהיינה התוצאות של הרשעתו בעתיד. עוד טוען המבקש, כי יש להיענות לבקשתו מפאת חשיבותו של האינטרס בדבר קליטת עלייה ושילובם של העולים בחברה הישראלית. לטענתו, מדובר באינטרס בעל מעמד חוקתי שכן הוא מוזכר במגילת העצמאות. בהקשר זה מציין המבקש, בין היתר, כי הוא פירש לא נכונה את התנהלות השוטר מפאת הבדלי תרבות. עוד טוען המבקש כי כאשר מדובר בעולה חדש, יש לתת משקל גדול יותר לאינטרס השיקום שכן קשיי השתלבותו בחברה, באם יורשע, גדולים מאלה של התושב הוותיק. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בפסיקתו של בית משפט השלום, ללא כל עילה המצדיקה זאת, וכי די בעובדה זו כשלעצמה מתן רשות ערעור במקרה זה.

           מנגד, טוענת המשיבה כי לא מדובר במקרה המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. בנוסף, טוענת המשיבה כי נסיבותיו האישיות של המבקש אף הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור מטעמים של צדק. לטענתה, מהותה של הבקשה היא ביישומה של ההלכה הפסוקה על נסיבותיו של מקרה זה, ולפיכך אין הצדקה למתן רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש מקל, לנוכח נסיבותיו האישיות, עונש החורג באופן משמעותי לקולה ממדיניות הענישה המקובלת. עוד טוענת המשיבה כי העבירות שבהן הורשע המבקש הן עבירות חמורות שיש להימנע מהרשעה בגינן רק בנסיבות חריגות. עוד טוענת המשיבה כי המבקש לא הביע חרטה ולא לקח אחריות על מעשיו.

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

           הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענותיו של המבקש, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. בית המשפט המחוזי יישם את המבחנים שנקבעו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (3), 337 (1997) (להלן: הלכת כתב) ושאלת יישומה של הלכה זו אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. זאת, אף במקרים בהם יישמו הערכאות הקודמות את ההלכה באופן שונה. בנוסף, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק מתן רשות ערעור מפאת שיקולי צדק. בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, שכן העונש שהוטל על המבקש הוא עונש מקל בנסיבות המקרה.

           מעבר לנדרש, לטעמי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. הרשעתו של המבקש עולה בקנה אחד עם ההלכה הקובעת כי הטלת שירות לציבור תוך הימנעות מהרשעה, לפי סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תעשה אך במקרים יוצאי דופן:

"המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי-דופן, שבהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)... ...הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים..." (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342 (1997)).

           המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש מקום לסטות מן הכלל הקובע כי משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם. המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, אשר מהן עולה כי לא רק שנהג ברכבו בהיותו שיכור, עבירה חמורה כשלעצמה, אלא אף נהג באלימות כלפי השוטר שהגיע למקום. לאור עבירות חמורות אלו שיש בהן כדי להביע זלזול בשלטון החוק ובנציגיו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין להימנע במקרה זה מהרשעה, על אף הנסיבות האישיות של המבקש.

           אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

           ניתנה היום, ט"ו באייר התשע"ב (7.5.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: