העליון דחה ערעור של בעל אלים על הרשעתו ועונשו- ירצה שנה מאחורי סורג ובריח - פסקדין

השופט ח' מלצר:

1.            בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע (כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז ו-א' ואגו), בגדרו הורשע המערער בביצוע עבירות רבות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק. המערער זוכה, מחמת הספק, משני אישומים של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק וניסיון אינוס לפי אותו סעיף בצירוף סעיף 25 לחוק. בעקבות הרשעתו בעבירות בהן הורשע - נגזרו על המערער 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו וכן 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור משך שלוש שנים עבירות של אלימות או איומים.

הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין.

נפתח בהצגת הנתונים הרלבנטיים.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

2.            בחודש מאי 2007, הוגש כנגד המערער כתב האישום, אשר החזיק ארבעה אישומים - שני אישומים בעבירות אלימות ואיומים ושני אישומים בעבירות מין של אינוס וניסיון אינוס. כל האישומים מתייחסים לאירועים שקרו במהלך השנים: 2005- 2006 וכוונו כלפי אשתו של המערער באותה התקופה (להלן: המתלוננת), לרוב על רקע סירובה לקיים עם המערער יחסי מין. להלן נביא בתמצית את פירוט האישומים:

(א)     באישום הראשון נטען כי המערער תקף והיכה את המתלוננת מספר רב של פעמים, כולן במהלך השנים 2006-2005, כאשר המתלוננת סירבה לקיים עימו יחסי מין. למערער יוחסו באישום זה עבירות של תקיפת בת זוג לפי סעיף 382(ב)(1), בצירוף סעיף 379 לחוק.

(ב)     באישום השני נטען כי במועד לא ידוע בחודשים אוקטובר, או נובמבר 2006, נוכח סירובה של המתלוננת לקיים עימו יחסי מין, הפשיט המערער את המתלוננת בכוח ובעל אותה. למערער יוחסה באישום זה עבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק.

(ג)      באישום השלישי נטען כי בצהרי יום 22.12.2006, שוב על רקע סירובה של המתלוננת לקיים עם המערער יחסי מין, סטר המערער למתלוננת בחדר השינה בביתם, איים כי יאנוס אותה, וניסה לפתוח את מכנסיה. המתלוננת נאבקה במערער, הלה הטיח את ראשה במיטה, ולאחר מכן יצאה המתלוננת מן החדר.

(ד)     באישום הרביעי (כפי שתוקן) נטען כי שלושה ימים לאחר האירוע המתואר באישום השלישי, ניסה המערער לבעול את המתלוננת בחדר השינה, כנגד רצונה וחרף התנגדותה, והירפה ממנה רק לאחר שבנם המשותף (להלן: הבן) הגיע לחדר.

3.            בהכרעת דין מפורטת הורשע המערער בביצוע מספר רב של עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379 לחוק, ובביצוע עבירה של איומים כלפי המתלוננת, לפי סעיף 192 לחוק. המערער זוכה כאמור, מחמת הספק, משני אישומים של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק וניסיון אינוס, לפי אותו סעיף, בצירוף סעיף 25 לחוק. בית המשפט הנכבד קמא הסתמך בהכרעת הדין על עדותה של המתלוננת, תוך שהוא מפריד בין שני חלקיה - החלק העוסק בעבירות האלימות והחלק העוסק בעבירות המין.

4.            לגבי עבירות האלימות, קבע בית המשפט כי עדותה של המתלוננת הייתה אמינה ואף נמצאו לה חיזוקים בעדותה של גב' בנימין, חברתה של המתלוננת (להלן: החברה), שהעידה כי המתלוננת שיתפה אותה במצוקותיה וסיפרה לה על אלימות המערער כלפיה. כמו כן נתמכה גרסתה של המתלוננת בעדותו של הבן, שאף היה עד לאירוע אלים אחד, ששיקף את אלימותו של המערער כלפי המתלוננת.

מעבר לכך, בית המשפט ציין כי המערער עצמו הודה בחלק מעובדות האירוע האלים שבאישום השלישי, אך לגרסתו, ובניגוד לנטען על ידי המתלוננת בעדותה, הדברים נעשו לצורך הגנה מפני אלימותה של המתלוננת כלפיו. המערער טען כי לא סטר למתלוננת מספר פעמים, אלא רק: "דחפתי אותה עם היד שלי מהפנים שלה, מאזור הלחי". המערער אף טען כי ברקע האירוע עמד דווקא ניסיונה של המתלוננת לקיים עמו יחסים על אף סירובו - תיאור שבית המשפט מצא כי הוא מופרך, ואין לו זכר בהודעותיו של המערער במשטרה, או בעימות שנערך בין השניים. ככלל, מצא בית המשפט את גרסתו של המערער בנוגע לאירועים האלימים כמופרכת.    

5.            לגבי עבירות המין, נקבע כי עדותה של המתלוננת בעניין זה לא היתה אמינה וכי ניכר שהיא שונתה מספר פעמים, תוך שהמערערת מגזימה באשר לאופי ולחומרת המעשים שביצע המערער כלפיה בהקשר זה. בית המשפט מצא כי גירסתה של המתלוננת לא היתה עקבית בנושאים אלה, וכי התמונה העולה מדבריה - בלתי ברורה. כן נמצא כי המתלוננת נוטה לייחס לאלימות שהמערער הפגין כלפיה גוון מיני מופרז, ומפליגה לתיאורים קיצוניים של האירועים. בית המשפט קבע איפוא כי אף שאין לשלול את דבריה של המתלוננת, שהמערער כפה עליה יחסי מין בכוח ושלא בהסכמתה, הרי שאין לדעת עד כמה התיאור שמסרה אודות מעשה האינוס מדויק.

בנוגע לאירוע המיני המתואר באישום הרביעי, אשר בגדרו, לפי עדותה של המתלוננת, המערער ניסה לאנוס אותה לאחר שגחן עליה, תפס אותה בכוח והגיע לפורקן (כאשר השניים עודם לבושים) - לא נמצאו תימוכין לדברי המתלוננת. הבן, שהיה כבן שתים עשרה וחצי בעת עדותו, סיפר כי נכנס לחדר הוריו לשמע בכייה של אימו באותו מעמד, והבחין באביו אוחז בכתפיה בשתי ידיו, כאשר היא שרועה על המיטה והאב מעליה ומונע ממנה לקום. בצד זה ­- עדות המערער אודות אותו אירוע, על כל היבטיו, נמצאה כבלתי מהימנה. המערער כפר בכל עובדות האירוע הנטען, טען כי לא אחז במתלוננת, אלא רק ליטף אותה, לאחר שגל רחמים הציף אותו באותו מעמד לנוכח דבריה כי איננה חשה בטוב, ולשיטתו רק כאשר בנם נכנס לחדר הדפה אותו המתלוננת. בית המשפט קבע כי גירסה זו נעדרת היגיון, וכי גירסת הבן - היא המהימנה. בית המשפט הגיע איפוא, על יסוד האמור, למסקנה כי אין ספק שמדובר במעשה אלים שביצע המערער במתלוננת, אך עם זאת, נמצא כי לגרסת המתלוננת בעניין הגוון המיני של האירוע - אין חיזוק מספיק.

יתר על כן - בניגוד לעדותה של המתלוננת באשר לעבירות האלימות, לגרסתה של המתלוננת לעניין עבירות המין לא נמצאו תימוכין גם בעדותה של החברה, אשר המתלוננת טענה כי שיתפה אותה בכל פרטי המאורעות. עדות זו כללה רק אזכור אגבי של עבירת מין אחת, אף זאת תוך הטלת ספק מצד החברה בעצם קיומה של העבירה.

בשל כל הסיבות שנמנו לעיל - בית המשפט זיכה את המערער מחמת הספק מהאישומים בעבירות האינוס.

6.            בגזר הדין הושת על המערער עונש של 12 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות או איומים במשך שלוש שנים. בגזר דינו, פרס בית המשפט הנכבד קמא את השיקולים שהנחו אותו בקביעת העונש שהוטל על המערער. בין השיקולים לחומרא, עמד בית המשפט על אווירת האימה והאלימות שהשליט הנאשם על המתלוננת ועל ילדיהם לאורך שנים רבות. בנוסף, צוינה העובדה שהמערער איננו מקבל על עצמו אחריות לעבירות בהן הורשע ואף טוען כי הוא היה הקורבן לאלימותה של המתלוננת, מה שמצביע, לדעת בית המשפט הנכבד קמא, על כך שלא הפיק כל לקח מההליך המשפטי ומתוצאותיו. בין השיקולים לקולא, שקל בית המשפט את עברו הנקי של המערער ואת העובדה ששירת שנים ארוכות בשירות בתי הסוהר, והיה שם עובד מסור ונאמן.    

המערער משיג על הרשעתו, ולחלופין - על חומרת העונש שהושת עליו.