העליון דחה ערעור על תוקפו של שטר משכנתא עקב מעשה בית דין

השופט  י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כתוארה דאז), כבוד השופטת י' שיצר, בת.א. 3164/00 מיום 14.4.2002 במסגרתה התקבלו בקשות המשיבים וסולקה על הסף תביעתם של המערערת ושני ילדיה כנגדם.

עובדות והליכים קודמים

1.        המסכת העובדתית הרלוונטית לענייננו החלה עוד בשנת 1988, עת נרשמה משכנתה ללא הגבלה בסכום על חלקיהם של המערערת ובעלה, מר יעקב לופו (להלן: מר לופו או הבעל), בבית בו התגוררו. המשכנתה נרשמה לזכותו של המשיב 1, בנק אגוד לישראל (להלן: הבנק). לאחר זמן מה נקלע הבעל לקשיים והבנק ביקש לממש את המשכנתה. לאחר שהחל הבנק בהליכי המימוש, הגישה המערערת תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (להלן: התביעה הראשונה) בה עתרה לביטול המשכנתה הנ"ל, לכל הפחות לגבי חלקה. במסגרת התביעה הראשונה טענה המערערת כי חתימתה על גבי שטר המשכנתה הושגה במרמה, תוך העלמת העובדות ממנה. לפי טענתה זו, למרות שחתימתה אכן מצויה מבחינה פיזית על שטר המשכנתה, נפלו פגמים רצוניים מהותיים ביצירת המסמך. בית המשפט המחוזי [כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) א' גורן] קבע כי המערערת אכן לא היתה מודעת למסמך שניתן לה לחתימה ולפיכך יש להיעתר לתביעתה באשר לחלקה בדירת המגורים.

2.        על פסק הדין הנ"ל הגיש הבנק ערעור לבית משפט זה. בעוד הערעור תלוי ועומד הגישה המערערת שתי בקשות בהן עתרה להתיר לה להגיש כראיות נוספות בערעור שתי חוות דעת של גרפולוג לפיהן החתימות על שטר המשכנתה אינן שלה וכן אישור בדבר תלונה שהגישה כנגד בעלה בגין זיוף חתימתה. המערערת ביקשה להוכיח באמצעות ראיות אלה כי החתימה על שטר המשכנתה המתיימרת להיות חתימתה - זויפה. בית משפט זה [כבוד השופטים בדימוס ד' דורנר וי' טירקל וכבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש] קבע כי ישנה סתירה חד משמעית בין הגרסה שהתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת התביעה הראשונה לפיה כאמור המערערת חתמה על שטר המשכנתה, אולם לא היתה מודעת לתוכנו של המסמך, לבין הטענה אותה ביקשה המערערת להעלות במסגרת הערעור לפיה אין המדובר כלל בחתימה שלה. נוכח קביעה זו הציע בית המשפט לצדדים את ההצעה הבאה:

"הצענו לצדדים לבטל בהסכמה את פסק-דינו של בית- המשפט המחוזי ולהחזיר אליו את הדיון, למען תוכל [המערערת] להציג בפניו את הגרסה הסותרת שאותה ביקשה להביא בערעור. הבנק הסכים להצעה, אולם [המערערת] דחתה אותה" [ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו פ"ד נד(2) 559, 567-566 (2000)].

           נוכח סירוב המערערת להצעת בית המשפט נדחו בקשותיה לצירוף ראיות בשלב הערעור תוך שנקבע כי גם בעדותה בבית המשפט המחוזי לא חלקה המערערת על עצם חתימתה על המסמך. בית משפט זה קבע כי טענתה החדשה של המערערת מחייבת מתן זכות לבנק לחקור את עדיה ולהביא ראיות מצידו לסתירת הגרסה העובדתית החדשה, אולם משדחתה המערערת את הצעת בית המשפט, אין מנוס אלא להכריע על סמך התשתית העובדתית שהתבררה בבית המשפט המחוזי מבלי להתייחס לטענות הסותרות כאמור תשתית זו.

3.        במסגרת פסק הדין התקבל ערעורו של הבנק ונקבע כי גרסתה של המערערת, כפי שזו נשמעה בבית המשפט המחוזי, אינה מתקבלת על הדעת ואף נסתרת באופן חד משמעי על ידי עדותו של המשיב 2, עו"ד דן פנחס (להלן: עו"ד פנחס). בית המשפט ציין עוד כי לא היה מדובר בחתימה אחת בודדת של המערערת על שטר המשכנתה, כי אם ב-42 חתימות שונות על גבי מסמכים שונים וקבע כי עובדה זו אינה מתיישבת אף היא עם טענת המערערת לפיה היא חתמה על כל המסמכים מתוך היסח דעת, תוך כדי שיחת טלפון ומבלי שהרכיבה את משקפי הקריאה שלה. בהמשך התייחס בית המשפט לטענת "לא נעשה דבר" (non est factum) שנטענה על ידי המערערת גם בבית המשפט המחוזי וקבע כדלקמן:

"בענייננו לא נמנע מן [המערערת] לקרוא את שטרי המשכנתה. [המערערת] היא בוגרת בית ספר תיכון בישראל, ואף העידה על עצמה כי היא מודעת למשמעות חתימה על מסמך משפטי. הסברה לכך שלא קראה את המסמך שאותו הגיש לה בעלה לחתימה, שדי היה בהעפת עין כדי לעמוד על תוכנו, מלמד על אחד משניים: כי חתמה מתוך אמון בבעלה ונכונות לחתום על מסמך לפי שיקול-דעתו, או שנהגה ברשלנות. שתי האפשרויות שוללות טענת אפסות.

מסקנתי היא, אפוא, כי אף גירסת היסח הדעת שהעלתה [המערערת] אינה מבססת את טענתה כי "לא נעשה דבר"". [שם, עמ' 574].

4.        פסק הדין הנ"ל ניתן ביום 12.6.2000. המערערת הגישה בקשה לקיום דיון נוסף בעניינה (דנ"א 4626/00), וזו נדחתה ביום 13.11.2000 על ידי כבוד הנשיא (בדימוס) א' ברק.

5.        ביום 28.12.2000 הגישה המערערת, יחד עם שני ילדיה, תובענה נוספת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד הבנק, עו"ד פנחס ובעלה (להלן: התביעה השנייה). במסגרת התביעה השנייה עתרה המערערת לביטול פסק הדין של בית משפט זה מיום 12.6.2000 בשל העובדה שהושג בתרמית וכן ביקשה להכריז על בטלות המשכנתה. לחלופין התבקש בית המשפט לקבוע כי המערערת וילדיה הינם דיירים מוגנים. בתגובה הגישו הבנק ועו"ד פנחס שתי בקשות לסילוקה על הסף של התביעה הנ"ל.

           בית המשפט המחוזי [הרשמת (כתוארה דאז), כבוד השופטת י' שיצר] דחה תחילה את תביעתה של המערערת לביטול פסק דינו של בית משפט זה בקובעו כי "ביטול פסק דין הוא בידי בית המשפט שנתן את פסק הדין", וזאת גם במקרים בהם נטענת טענת תרמית. בהמשך התקבלו טענותיהם של המשיבים באשר לקיומו של מעשה בית דין בעניינם עת נקבע כי תביעתה השנייה של המערערת מתמקדת בטענת הזיוף, טענה שהועלתה לפני בית משפט זה במהלך הדיון בערעור. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענתה של המערערת לפיה מכיוון שעו"ד פנחס לא היה צד להתדיינות בבית משפט זה אין הוא יכול לטעון למעשה בית דין בקובעו:

"מן הבחינה המהותית בתובענה הנוכחית מדובר במחלוקת זהה וביחס לאותה עובדה, דהיינו האם התייצבה [המערערת] לחתום בפני עו"ד פנחס, אם לאו. ההתעקשות על זהות פורמלית של הצדדים להליך היא מלאכותית. כמו כן, דומה שאין חולק כי באשר לפלוגתא זו היה [למערערת] יומה בבית המשפט, אפילו כלפי עו"ד פנחס... בהליך הקודם הביאה [המערערת] ראיות מטעמה בסוגיה זו, עו"ד פנחס העיד והגיב על טענותיה, [והמערערת] חקרה אותו בחקירה נגדית. לפיכך, ניתן לקבוע כי גם אם עו"ד פנחס לא היה צד פורמלי להליכים הקודמים, [המערערת] מיצתה זכותה לטעון בפלוגתא האמורה בפני בית המשפט המחוזי ובהליך הערעור בבית המשפט העליון" (סעיף 15 להחלטה).

6.        בית המשפט המחוזי קבע כי הטעם העיקרי לדחיית תביעתה של המערערת על הסף הינו מניעות, שכן המערערת סירבה כזכור להצעתו של בית משפט זה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת לדון בטענת הזיוף שהועלתה על ידה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת תובעת כעת, במסגרת תביעתה השנייה, את אותו הסעד שהוצע לה הלכה למעשה על ידי בית משפט זה. עוד נקבע כי מחומר הראיות עולה תמונה לפיה עלה בליבה של המערערת, עוד במהלך בירור תביעתה הראשונה, חשד שמא חתימתה זויפה ובנסיבות אלה היה עליה להפריך את הספקות שהתעוררו אצלה ומשלא עשתה כן "היא נושאת אחריות למחדלה" ואין לאפשר לה לבצע "מקצה שיפורים" לאחר שערעורו של הבנק התקבל ובקשתה לדיון נוסף נדחתה.

7.        לסיום דחה בית המשפט את טענת המערערת וילדיה לפיה יש לראותם כדיירים מוגנים או לחלופין להעניק להם "סידור חלוף" מכוח סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל). בית המשפט קבע כי מאחר והוסכם במפורש בשטר המשכנתה עליו חתמה המערערת על הסרת ההגנות האמורות, אין למערערת כל עילת תביעה בגינן.

נימוקי הערעור

8.        מכאן הערעור שלפנינו במסגרתו טוענת המערערת - באמצעות באת כוחה, עו"ד חיה אזולאי - כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו לפיה קיים מעשה בית דין והתעלם כליל מטיעוניה המפרטים מדוע כלל זה לא חל בנסיבות המקרה. עוד טוענת המערערת כי בית המשפט המחוזי לא הבחין בין השתק עילה והשתק פלוגתא וקיבל באופן גורף את כל טענות המשיבים. המערערת טוענת עוד כי בית המשפט המחוזי סקר את ההשתלשלות העובדתית בצורה לא מדויקת, דבר שהוביל, כך לטענתה, להכרעתו השגויה. המערערת מדגישה כי טענת הזיוף לא היתה עילת התובענה במסגרת תביעתה הראשונה, ולפיכך לא ניתן לומר כי בית המשפט דן בטענה זו. עוד טוענת המערערת כי תביעתה הראשונה התבססה אך על דף אחד בלבד - שטר המשכנתה שנמסר לה על ידי מנהל הבנק ואילו הויתור על הזכות לדיירות מוגנת ודיור חלוף כלל אינם מופיעים בו. מכאן, טוענת המערערת כי זכויותיה אלה כלל לא היו חלק מן הדיון בתביעה הראשונה, והיה על בית המשפט המחוזי לדון בהם במסגרת התביעה השנייה.

תגובת המשיבים